פרשני:בבלי:כתובות ס א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ס א

חברותא[עריכה]

ודנה הגמרא: עד כמה, בן כמה חדשים יהא התינוק, שיש לנו לומר שהוא מכירה ואינו רוצה לינוק מאחרת?
אמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: בן שלשה חדשים.  1 

 1.  כלומר, קודם זמן זה אפילו הוא נראה כאילו אינו רוצה לינוק מאחרת, תולים אנו שאקראי בעלמא הוא, ולבסוף הוא יונק, ואין צורך בבדיקה אם הוא מכירה. אבל משהגיע לזמן זה, אם אינו רוצה לינוק מאחרת צריך הוא בדיקה. וכל זה כשרואים אנו שאינו רוצה לינוק מאחרת, אבל אם רוצה הוא לינוק מאחרת, אפילו אם הוא בן שנה, אינו כופה אותה. ואם אינו רוצה לינוק מאחרת (היינו שבדקוהו ומצאו שאינו רוצה לינוק מאחרת), אפילו אם הוא קטן בהרבה מזמן זה, כופה הוא אותה ומניקתו מפני הסכנה. הרא"ש.
ושמואל אמר: בן שלשים יום.
ורבי יצחק אמר רבי יוחנן: בן חמשים יום.
אמר רב שימי בר אביי: הלכה כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן, חמשים יום.
ותמהה הגמרא:
בשלמא רב ורבי יוחנן סברי כל חד וחד - כי חורפיה, לפי חריפותו. יש תינוק שאינו מכיר את אמו רק בשלשה חדשים, ויש תינוק חריף יותר המכיר את אמו כבר בחמשים יום, ונחלקו מה היא השכיחות של הגיל שבו התינוק מכיר את אמו.
אלא לשמואל, האומר שמכיר את אמו כבר בגיל שלשים יום, כי האי גוונא, שיכירנה התינוק לאמו כעבור שלשים יום בלבד - מי משכחת לה?  2  וכי יש תינוק חריף כל כך להכיר את אמו בשלשים יום, עד שלא יינק מאחרת!?

 2.  כתבו האחרונים שבירושלמי כתוב "שלשה ימים" ולא שלשים יום, ולפי זה מבוארת יותר קושיית הגמרא.
כי אתא (כאשר בא) רמי בר יחזקאל אחיו של רב יהודה, אמר: לא תציתינהו (אל תקשיבו) להני כללי דכייל, לאותם הכללים שכלל יהודה אחי משמיה דשמואל, ואמר שתינוק מכיר את אמו בגיל שלשים יום.
אלא הכי אמר שמואל: כל זמן שהתינוק מכירה, את אמו. ואין שיעור לדבר, אלא בודקים את הכרת התינוק באמו. ואם אנו רואים שמכירה, הרי הבעל כופה את אשתו, ומניקתו.  3 

 3.  נתבאר על פי רש"י. ולפי דברי הרא"ש שהובאו בהערה לעיל, נראה שהכוונה היא, שאם אינו רוצה לינוק מאחרת, אין תולים את הדבר באקראי בעלמא, אלא בודקים אותו, ואם נמצא שהוא מכירה, הרי הוא כופה אותה ומניקתו.
ההיא גרושה דאתאי לקמיה דשמואל (באה לפני שמואל), ולא היתה רוצה להניק את בנה -
אמר ליה שמואל לרב דימי בר יוסף: זיל בדקה (צא ובדוק) אם התינוק מכירה.
אזל, הלך רב דימי בר יוסף, אותבה בדרי דנשי (הושיב את אמו של התינוק בשורה של נשים), ושקליה לברה, וקמהדר ליה עלייהו (לקח את התינוק והעביר אותו לפניהן) -
כי מטא, כאשר הגיע עם התינוק לגבה, לפני אמו, הות קא מסוי התינוק לאפה של אמו (היה התינוק מביט בפניה) -
כבשתנהי לעינה מיניה (כבשה האם את עיניה מן התינוק)!
אמר לה רב דימי בר יוסף: נטף עיניך! קום, דרי בריך! (הרימי עיניך, וקומי שאי את בנך), והניקי אותו, לפי שהוא מכירך.
ודנה הגמרא: תינוק שהוא סומא - מנא ידע (מנין הוא יודע מי אמו שמניקתו)?
אמר רב אשי: מכיר הוא את אמו בריחא ובטעמא (בריח של החלב ובטעמו).
תנו רבנן: יונק תינוק והולך (מותר לתינוק לינוק את חלב אמו) עד עשרים וארבעה חדש מלידתו.
מכאן ואילך, לאחר עשרים וארבעה חודש, אסור לה להניקו, משום שמאז הרי הוא נחשב כ"יונק שקץ", כאילו הוא יונק דבר משוקץ, דברי רבי אליעזר.
רבי יהושע אומר: יונק תינוק והולך אפילו ארבע וחמש שנים. ארבע שנים לבריא, וחמש שנים לכחוש.  4 

 4.  תוספות. ומשום שאי אפשר לפרש "ארבע וחמש כדאמרי אינשי ואפילו טובא", וכפי שהגמרא אומרת בכמה מקומות כיוצא בזה, משום שבהמשך הסוגיא מוכח שארבע וחמש שנים ולא יותר.
ורק אם פירש התינוק מאמו, והפסיק לינוק ממנה לאחר עשרים וארבעה חדש, וחזר לינוק, הרי זה כיונק שקץ.
אמר מר: מכאן ואילך - לאחר עשרים וארבעה חודש - כיונק שקץ:
ורמינהי סתירה לדברי הברייתא הללו מדברי ברייתא אחרת:
דתניא במסכת כריתות (כב א): יכול יהא חלב מהלכי על שתים (חלב אשה) טמא (אסור)?
ודין הוא שיהא אסור: ומה בהמה טמאה, כגון גמל, שהקלת במגעה, שאין בהמה טמאה מטמאה מחיים אלא רק במותה,  5  בכל זאת החמרת בחלבה, שהוא אסור  6  -

 5.  כן הוא לשון רש"י כאן, ומשמע שהקולא היא שאינה טמאה כבר מחיים כמו שהיא טמאה לאחר מיתה. וברש"י בכריתות כב א פירש, שאין בה זיבות ונידות, ובדוחק יש להעמיס כן בכוונת רש"י כאן.   6.  כדאמרינן בבכורות (ד ב) "גמל גמל" שני פעמים, חד לאסור חלבו. רש"י.
אדם (אשה) שהחמרת במגעו, שהיא מטמאה מחיים כשהיא נדה, אינו דין שתחמיר בחלבו, שיהא חלב האשה אסור -
תלמוד לומר בפרשת איסורי אכילה של בהמות טמאות (ויקרא יא ד):
"את הגמל, כי מעלה גרה הוא". הוסיפה התורה את המילה "הוא", כדי למעט, ולומר:
רק הוא, הגמל, וכן חלבו, טמא. ואולם, אין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור.  7 

 7.  מלשון רש"י בד"ה "אין בו", נראה שבכלל לשון הברייתא שהוא טהור גם מדרבנן, וכמבואר לקמן דאפילו מצות פרישה אין בו.
וממשיכה ואומרת הברייתא:
יכול אוציא מכלל האיסור, רק את החלב של האשה שהוא בלבד לא ייאסר, משום שאינו שוה איסור החלב בכל, שהרי חלב בהמה טהורה מותר הוא -
ואולם, לא אוציא מכלל האיסור את הדם של האדם להתירו, כיון שהוא, איסור הדם, שוה בכל, שאפילו דם של בהמה טהורה אסור?
תלמוד לומר (מאותו המקרא) "את הגמל, כי מעלה גרה הוא".
מלמד יתור המילה "הוא", למעט, ולומר -
רק הוא הגמל, וכן דמו, טמא. ואולם, אין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור.
וממקרא אחד אנו לומדים על חלב ודם של האדם שהם מותרים.  8 

 8.  כן פירש רש"י בפירושו הראשון, וכתב על זה הר"ן בשם התוספות, שאין זה תימא ללמוד ממקרא אחד, כי מצינו בכמה מקומות דממעטינן מחד קרא כמה דברים, כדאשכחן במעילה פרק הנהנה (יח ב), דממעט כמה דברים מ"תמעול מעל". ובפירוש שני פירש רש"י: דם נתמעט מהמילה "זה", שנאמר: "אך את זה לא תאכלו", ללמד את זה לא תאכלו, אבל תאכלו דם מהלכי שתים.
ואמר על הברייתא הזאת רב ששת: אפילו מצות פרישה מדרבנן אין בו בחלב האדם, ולא בדמו!  9 

 9.  כך מבואר בר"ן בשם הרמב"ן, שדברי רב ששת נאמרו הן על חלב והן על דם של מהלכי שתים, וכן משמע לפי המבואר בהערה לעיל שהוא נלמד מלשון הברייתא, והרי בחלב ודם כתוב בברייתא את אותו הלשון. ובדין בשר אדם, האם הוא אסור באכילה, נחלקו הראשונים (הביאם הר"ן כאן והאריך בזה). עיין בתוס' ד"ה יכול, שהביאו את גרסת התורת כהנים, המוציאה את בשר אדם מאיסור לא תעשה. ולדעת הרמב"ם, בשר אדם אסור באכילה מחמת איסור עשה, שהרי בפרשת איסורי אכילה (סוף פרשת שמיני) מנה הכתוב את ההיתר של שבע מיני חיה, ואת סימני הבהמה הטהורה, ואמר בהם "זאת הבהמה אשר תאכלו". ומוכח מהכתוב הזה, שכל דבר שהוא חוץ מהם, לא תאכלו. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודעת הרמב"ן שהוא מותר בין מן התורה ובין מדרבנן, והר"ן כאן פסק כדברי הרמב"ם.
והרי היתר זה של הברייתא עומד בסתירה לדברי הברייתא לעיל, שתינוק היונק מאמו מעבר לזמן הקצוב לו, הרי הוא כיונק שקץ!?
ומשנינן: לא קשיא:
הא דקתני בברייתא שחלב אדם מותר, מדובר בכגון דפריש, שפירש כבר החלב מדדי האשה אל הכלי.
הא דחשיב הברייתא לעיל כ"יונק שקץ", מדובר בה בכגון דלא פריש החלב ממנה, כמו תינוק היונק משדי אמו, שבאופן זה אסור חלבה, מדרבנן.  10 

 10.  בריטב"א כתב את טעם האיסור משום שהוא נראה כיונק מאבר מן החי (וראה בריטב"א הנדמ"ח בהערה), והרא"ש כתב הטעם משום דאתי לאיחלופי בחלב בהמה טמאה.
וחלופא - היפוך הדין הוא בדם. שאם פרש הדם מגוף האדם הרי הוא אסור מדרבנן. וכשלא פירש הרי הוא מותר.  11 

 11.  ביאר רש"י את טעם החילוק, כי אם פירש הדם הרי הוא אסור מדרבנן משום שהוא דומה לדם בהמה ויבואו לומר שדם בהמה הוא אוכל, ואילו דם שבין השיניים הרי זה מוצצו, משום שאין אדם רואהו. ולפי זה משמע שדוקא דם שבין השיניים מותר, כי אין אדם רואהו, אבל דם אחר שלא פירש, וכגון שיניח פיו על פצעו וימצוץ הדם, הרי זה אסור.
כדתניא: דם שפירש על גבי ככר, כגון שנשכו לככר הלחם בשיניו, וניכר הדם בככר - הרי זה גוררו לדם מעל גבי ככר, ואוכלו לככר.
ואילו דם שלא פירש מן האדם, והרי הוא עדיין בין השינים, הרי הוא מוצצו לדם, ובולעו, ואינו חושש משום איסור אכילת דם אדם.
אמר מר בברייתא: רבי יהושע אומר: (יונק תינוק והולך) אפילו ארבע וחמש שנים.
ומקשינן: והתניא: רבי יהושע אומר: אפילו גדל הבן עד שהוא נושא חבילתו על כתיפיו מותר לו להמשיך ולינק מאמו.
ומשנינן: אידי ואידי - חד שיעורא הוא. הכל שיעור אחד הוא, שבגיל ארבע או חמש מסוגל הוא לישא חבילתו על כתיפיו.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע, שיונק תינוק והולך עד ארבע וחמש שנים.
ומביאה עתה הגמרא עוד שתי מימרות נוספות שפסק רב יוסף הלכה כמותן:
א. תניא, רבי מרינוס אומר: גונח (מיילל מכאב לבו)  12  יונק חלב של עז בשבת בשביל רפואה.

 12.  ואפילו שאין בו סכנה, תוספות.
ומפרשת הגמרא: מאי טעמא מותר לעשות כן בשבת?
כי יונק חלב בפיו הוא בכלל מלאכת "מפרק"  13  (שהיא תולדה של מלאכת דש, שהיא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת) הנעשית כלאחר יד (על ידי שינוי), שהרי אין דרך בני אדם לינוק מבהמה בפיהם אלא לחלוב את החלב לכלי ולשתות אותו מהכלי. ומלאכה הנעשית "כלאחר יד" (בשינוי) אינה אסורה בשבת אלא מדרבנן. ובמקום צערא (במקום צער של החולה) לא גזרו רבנן.

 13.  כל המנתק דבר ממקום שגדל בו, כשהוא תלוש ואינו מחובר, הרי הוא בכלל מלאכת "מפרק", והיא תולדה של מלאכת "דש", שהיא פירוק גרעיני התבואה מקשיה שגדלה בהם. רש"י.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס!
ב. תניא: נחום איש גליא (שם מקום) אומר: צינור (מרזב) המקלח את מי הגשמים מן הגג, שעלו בו קשקשין, קשין ועשבין הסותמים ומעכבים את קילוח המים דרכו, ועל ידי זה המים אינם יורדים דרך המרזב אלא מתפשטים על הגג ודולפים אל הבית שתחתיו -
הרי זה ממעכן לקשקשין ברגלו בצנעא בשבת, כדי שלא יפריעו למים לקלוח, ואינו חושש משום איסור שבת, ואף שעושה בכך מלאכת תיקון.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא מותר לעשות כן בשבת?
כי "מתקן" כלאחר יד הוא, על יד שינוי הוא, שהרי ברגלו הוא מתקן זאת, ומדרבנן הוא שאסור, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן איסור.
וגם כאן אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא!
שנינו בברייתא: פירש (התינוק מאמו) לאחר עשרים וארבעה חדש, וחזר (לינוק), הרי הוא כיונק שקץ:
מפרשת הגמרא: וכמה זמן הוא שיעור הפרישה שיהא אסור לחזור ולינוק?
אמר פירש רב יהודה בר חביבא אמר שמואל: שלשה ימים הם שיעור הפרישה, ולאחר שפרש כשיעור זה, וחזר, הרי זה כיונק שקץ.
איכא דאמרי: לא מימרא של רב יהודה בר חביבא משמיה דשמאול היא.
אלא תני רב יהודה בר חביבא ברייתא קמיה דשמואל: שיעור פרישה שלשה ימים.
תנו רבנן: מינקת, שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חודש מלידת בנה, הרי זו לא תתארס ולא תינשא -

דרשני המקוצר[עריכה]