פרשני:בבלי:כתובות כא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כא א

חברותא[עריכה]

ולדברי חכמים אין צריך שני עדים על כל חתימה וחתימה, משום שעל מנה שבשטר הם מעידים, כלומר שמעידים שהיתה הלואה, ולכך מצטרפים שניהם לומר "ראינו את המלוה וחתמנו עליו".
ומקשינן: פשיטא שבכך נחלקו! ומה השמיעתנו הגמרא בדבריה?
ומשנינן: מהו דתימא, לרבי, טעמו לאו משום שסבר בודאי שעל כתב ידם הם מעידים, אלא ספוקי מספקא ליה - אי על כתב ידם הם מעידים, או על מנה שבשטר הם מעידים, ומספק הצריך שני עדים על כל חתימה וחתימה.
ונפקא מינה בין ספק לודאי: היכא דמית אחד מינייהו - מן העדים - שאם טעמו של רבי הוא מן הספק, לבעי שני עדים אחרים מן השוק כדי להעיד עליו, ואין יכול העד השני להצטרף עם עד אחר ולהעיד על חתימת ידו של חבירו, דאם כן מצטרף עם אחר, שמא על מנה שבשטר הם מעידים, ואז קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, כלומר - כיון שעל מנה שבשטר הוא מעיד, הרי חצי הממון יוצא על פיו בלא צירוף עם העד השני, (כיון שלמאן דאמר "על מנה שבשטר הם מעידים", הרי נאמן אדם לומר "זה כתב ידי", אף בלא צירוף עם עד אחר עמו), ואחר כך כשמצטרף עם העד השני כדי להעיד על חתימת יד חברו, הרי יוצא עוד רבע מהממון על פיו, נמצא ששלשת רבעי הממון יוצאים על פי עד אחד!
ודבר זה אינו אפשרי, משום דכתיב - "על פי שנים עדים יקום דבר", ודרשינן שיקום הדבר על ידי שניהם בשוה, מחציתו על פי כל אחד מהם.
ולכן אם מספקא לן אי על מנה שבשטר הוא מעיד אזלינן הכא לחומרא - היכא שמת אחד מהעדים, שצריך שנים אחרים מן השוק כדי להעיד עליו, שמא על מנה שבשטר הם מעידים.
והכא לחומרא - היכא שלא מת אחד מן העדים, שצריך כל אחד להעיד עליו ועל חבירו, שמא על כתב ידם הם מעידים.  68 

 68.  ואפשר לומר נפקא מינה נוספת, כגון שבא שטר לפנינו, והוציא הלווה שובר שפרעו. ובאו עדים לקיים את השובר, ואמר כל אחד מהם - זה כתב ידי. ולא העיד על חבירו. ואם נאמר שרבי ספוקי מספקא ליה, האם על מנה שבשטר הם מעידים, או על כתב ידם הם מעידים, הרי אין מוציאין מן הלווה מספק, שמא על מנה שבשטר הם מעידים, והרי שוברו כשר. אך אם סבר רבי בודאי שעל כתב ידם הם מעידים, אם כן לא נתקיים השובר, ומוציאים את הממון מן הלווה. מהגאון רבי עקיבא אייגר.
והא קא משמע לן בגמרא לעיל - דרבי מיפשט פשיטא ליה שעל כתב ידם הם מעידים בין לקולא היכא שמת אחד מן העדים, שיכול להצטרף עם עד אחר ולהעיד על חתימת יד חבירו.
ובין לחומרא היכא שלא מת, שצריך כל אחד מהעדים להעיד על כתב ידו וכתב ידו של חבירו.
וראיה שסבר רבי כך: דאמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר, ומת אחד מהן, צריכין שנים מן השוק להעיד עליו, כמבואר לעיל, כיון שעל מנה שבשטר הם מעידים כרבנן, הרי אם יצטרף העד השני עם אחד מן השוק להעיד על חתימת העד שמת, הרי יוצא שלשת רבעי הממון על פיו. ובזו רבי לקולא, כדאמרן, שסבר שעל כתב ידם הם מעידים אף לקולא, ורבנן לחומרא.
ומקשינן: לרבנן שסברו שעל מנה שבשטר הם מעידים, אם מת אחד מן העדים, דאמרו רבנן שצריך שניים אחרים מן השוק להעיד עליו, ואי ליכא תרי מן השוק, אלא אחד מן השוק והעד השני, מאי? האם אינו יכול לקיים את השטר בשום אופן?
אמר אביי, יכול העד שנשאר בחיים לכתוב את חתימת ידיה אחספא (על חרס) ושדי ליה בבי דינא, (ויניחנה בבית הדין), ומחזקי ליה בי דינא (וחזו ליה), (ויקיימו בית דין את חתימתו שבשטר מכח דמיונה לחתימה זו), ואז לא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה, כיון שכבר התקיימה, ואזיל איהו, והאי - אותו עד אחר מן השוק - ומסהדי אאידך  69  - על העד שמת - כיון שכעת אף לרבנן לא יוצא שלשת רבעי הממון על פי עד אחד, כיון שהעד השני לא העיד מעולם על מנה שבשטר, וחתימתו התקיימה על ידי ה"חספא" שחתם עליה, ולכן יכול להעיד על חתימת יד חבירו בצירוף עם העד השני מן השוק.

 69.  אבל הירושלמי חולק על הגמרא דידן, וסובר שאפילו אם יחתום העד השני על חספא, לא יועיל, כיון שבסופו של דבר הרי "נפיק תלתא רבעי אפומא דחד". וטעמו, כמו שכתבנו בשם התוספות לעיל, שלרבנן היכן שהעד זוכר את העדות הרי על כרחו הוא מעיד על מנה שבשטר, ואפילו אם יאמר בפירוש שעל כתב ידון הוא מעיד לא יהני. ולכן אף כאן סבר הירושלמי, שעל המנה שבשטר הוא מעיד, ואם כן עדיין נפיק תלתא רבעי אפומא דעד אחד.
ויחתום העד השני דוקא אחספא, (על חרס) אבל אמגלתא לא  70 .

 70.  והוא הדין, שיכול לחתום אף על מגילתא, אם יחתום בראש המגילה, שאז אי אפשר לכתוב מעל חתימתו כלום, ואין לחוש לזיוף. תוספות.
מאי טעמא? דלמא משכח לה - למגילה שחתם עליה - איניש דלא מעלי, וכתב עילויה מאי דבעי (ויכתוב בשמו מה שירצה), ויהיה נאמן, משום דתנן: הוציא עליו שטר בכתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין, אע"פ שאין בשטר עדים  71 . ואף כאן שיוציא עליו את חתימת ידו יוכל לזייף מה שירצה ולחייבו.

 71.  ופסק הרי"ף, שאף על פי שנאמן לגבות בכתב ידו מבני חורין, ואינו נאמן לטעון "מזוייף", מכל מקום אם טען הנתבע "פרוע", נאמן. משום שלא שייך לומר כאן "שטרך בידי מאי בעי", כיון שאין הדרך להקפיד בכתב ידו לדורשו בחזרה מן המלוה. והקשה עליו הריטב"א, אם כן מדוע בגמרא דידן חיישינן לזיוף, והלא אם יזייף יכול הנתבע לטעון "פרוע", ויהא נאמן? ותירץ הריטב"א - שחוששים שמא יזייף ויכתוב בשטר שהאמינו הלוה לתובעו בשטר זה אפילו נגד טענת פרוע. ואז אכן לא תועיל לנתבע טענת פרוע. אך בעלי התוספות חולקים על הרי"ף, וסוברים שלעולם לא מועילה טענת פרוע, כיון שטענת "שטרך בידי מאי בעי" שייכת גם כאן, כיון שלעולם אין הדרך לפרוע חוב עד שמחזיר המלוה את השטר.
אמר רבי יהודה, אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים, שעל מנה שבשטר הם מעידים, ואין צריך העד השני להעיד על חתימת ידו כדי לקיימה.
ומקשינן: פשיטא! הרי יחיד ורבים, הלכה כרבים! ומה השמיענו שמואל בדבריו?
ומשנינן: מהו דתימא הכא הלכה כרבי, משום שקיימא לן "הלכה כרבי מחבירו", וסלקא דעתין שאפילו מחביריו הלכה כמותו, קא משמע לן שמואל שההלכה כרבנן, ורק מחבירו שהוא יחיד הלכה כרבי, אבל מחביריו שהם רבים הלכה כמותם.:
(סימן נח נד חד)  72 :

 72.  סימן לשמות החכמים שהקשו בהמשך הגמרא "ומי אמר שמואל הכי?!", והם: אמרי לה חנניא בר חייא, ואמרי לה רב הונא בר יהודה, ואמרי לה רב חייא בר יהודה. ספר הסימנים השלם.
מביאה הגמרא נידון נוסף שהתעורר בעקבות דברי שמואל שההלכה כרבנן:
אמר ליה רב חננא בר חייא לרב יהודה, ואמרי לה (ויש אומרים) רב הונא בר יהודה הוא שאמר לרב יהודה, ואמרי לה (ויש אומרים) רב חייא בר יהודה הוא שאמר לרב יהודה: ומי אמר שמואל הכי, שההלכה כרבנן?!
והא, מעשה שהיה בההוא שטרא, דנפיק מבי דינא דמר שמואל, והיו חתומים עליו כעדים - רב ענן בר חייא, ורב חנן בר רבה, ובאו לקיים את חתימות ידיהם בבית דינו של שמואל, והוה כתיב ביה בשטר הקיום שהוציאו בית הדין - "מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה, ואדחד דעמיה, ומנו, רב חנן בר רבה, ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה, ואדחד דעמיה, ומנו, רב ענן בר חייא, אשרנוהי וקימנוהי כדחזי". (כיון שבא רב ענן בר חייא והעיד על חתימת ידו, והיה עמו עד נוסף והוא רב חנן בר רבה, ומכיון שבא רב חנן בר רבה והעיד על חתימת ידו והיה עמו עד נוסף והוא רב ענן בר חייא, לכן אישרנו וקיימנו את השטר כראוי).
ומבואר - שסבר שמואל כרבי, שצריך כל אחד מן העדים להעיד גם על חתימת יד חבירו, ומדוע אמר לעיל שההלכה כרבנן?
אמר לו רב יהודה: לעולם סבר שמואל כרבנן, אלא שההוא שטרא שבא לפניו וקיימו כדעת רבי - שטרא דיתמי הוה. וחשש שמואל שמא יבא השטר לפני בית דין טועין, וסבר שמואל, דלמא איכא דסבירא ליה בעלמא הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא הלכה כרבי אפילו מחביריו  73 . ולכן סבר שמואל - אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי. (אקיים את השטר אף לדעת רבי, כדי שלא יגרם הפסד ליתומים בכל מקרה).

 73.  כיון שמסתבר טעמו יותר משל חביריו, משום שאם מעידים על המנה שבשטר ולא על כתב ידם, הרי לא התקיים השטר עצמו, והיאך יגבה עם השטר ממשועבדים? הרי לא הוי אלא כמלוה על פה. ולכך יבואו לטעות ולפסוק הכא את ההלכה כרבי. שיטה מקובצת.
עוד מביאה הגמרא מדיני קיום שטרות: אמר רב יהודה, אמר שמואל: שטר שקויים בבית דין, וטוען הלוה שכולו מזוייף, וגם הקיום מזוייף הוא, ויש בפנינו עד אחד מעידי השטר, ודיין אחד מהדיינים שקיימו את השטר, מצטרפין שניהם לקיים את השטר בשנית  74 .

 74.  ומבואר שאפשר לטעון מזוייף גם נגד שטר מקויים. והקשה הריטב"א - אם כן מה הועיל קיום השטר? הרי לעולם יטען הלוה שגם הקיום מזוייף? ותירץ - שלפעמים אין כתב יד העדים ניכר כל כך, וקשה לקיימו, ולכן מקיימו על ידי העדים עצמם בבית דין, ואחר כך אינו צריך אלא לקיים את קיום הבי"ד. אי נמי - עדיף שטר מקויים, משום שאם יאבד השטר יחזירוהו למלוה, משא"כ שטר שאינו מקויים, אין מחזירים אותו למלוה כיון שחוששים שמא כתב הלווה את השטר כדי ללוות ובסוף לא לוה. אבל בשטר מקויים לא חיישינן להכי כיון שאין דרך הלוה לקיים את שטרו אם עדיין לא לווה.
אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא! אמר רבא: מאי מעליותא? הרי אין הדין כן, משום דמאי דקא מסהיד סהדא, לא קא מסהיד דיינא, ומאי דקא מסהיד דיינא, לא קא מסהיד סהדא. כיון שהעד מעיד על המנה שבשטר כרבנן, והדיין מעיד "בפני התקיים השטר"  75 .

 75.  כך פירש רש"י, ומבואר לדעתו, שאם עד אחד מעיד על מנה שבשטר, ושניים אחרים מעידים על כתב ידו של העד השני, אינם מצט רפים. והרמב"ן חולק וסובר - דודאי בכהאי גוונא מצטרפין, והכא הטעם כיון שהדיין אינו מעיד לגבי השטר כלום, אלא רק שהעידו בפניו על השטר שכשר הוא, אך הוא עצמו אינו יודע אם השטר כשר או לא, ולכן אינו מצטרף עם העד המעיד על גוף השטר. והקשה עליו הרשב"א, אם כן במקרה שהדיין מכיר בעצמו את חתימת ידי העדים בטביעות עין יצטרף, כיון שמעיד על גוף השטר, ובגמרא משמע שאין חילוק בזה? ולכן פירש הרשב"א - דאיירי כשבאו שני עדים וקיימו את חתימת אחד מן העדים, ואת חתימת אחד מן הדיינים, אבל חתימת העד השני לא התקיימה, ולכן אינם מצטרפים משום שלמעשה אין שני עדים על חתימת יד העד השני, וחתימת הדיין לחודה לא נחשבת אלא כעד אחד לגבי חתימת העד השני.
אלא, כי אתא רמי בר יחזקאל אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל. (אל תצייתו לכללים שאמר יהודה אחי בשם שמואל, ובאמת עד ודיין אינם מצטרפים!).

דרשני המקוצר[עריכה]