פרשני:בבלי:כתובות כ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כ ב

חברותא[עריכה]

ואי העד צורבא מרבנן הוא, שאין חוששים שיעיד שקר מחמת שהזכירו הבעל דין, אלא ודאי נזכר באמת בעדותו - אפילו הבעל דין בעצמו יכול להזכירו.
כי הא (כאותו מעשה): דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא (ראה עדות עבור רב כהנא).
אמר ליה רב כהנא: מי דכיר מר האי סהדותא (האם זוכר אתה את העדות)?
אמר ליה רב אשי: לא. אמר לו רב כהנא: ולאו הכי והכי הוה?!
אמר לו רב אשי: לא ידענא.
לסוף, אידכר רב אשי, ואסהיד ליה את העדות.
חזייה רב אשי לרב כהנא, דהוה מחסם. (ראה רב אשי שהיה רב כהנא מהסס האם להסתמך על עדותו).
אמר לו: מי סברת, עלך קא סמיכנא?! אנא הוא דרמאי אנפשאי, ואדכרי! (אני הוא שנתתי לב בדבר ונזכרתי).
דנה הגמרא, עד כמה זוכר אדם את עדותו?, ומביאה ראייה לנדון זה, מהא דתנן התם במסכת אהלות: התלוליות - תילי עפר, שדרך בני אדם לקבור בהם את מתיהם, ומספקא לן בתל שלפנינו האם נקבר שם מת או לא, אזי - התלוליות הקרובות, בין לעיר, ובין לדרך, ולקמן יבואר איזו עיר ואיזו דרך, אחד חדשות שלא היו כאן בעבר, שיש לומר - אילו נקבר שם אדם היה הדבר ידוע. ואחד ישנות, טמאות! משום שיש לחשוש מתוך שקרובות לעיר או לדרך, שמא הלכה לשם אשה יחידה וקברה את ניפלה שם, ולא נודע הדבר.
אבל התלוליות הרחוקות, אם חדשות הן - טהורות! משום שאם היו קוברים בהם היה הדבר ידוע.
אך התלוליות הישנות - טמאות! שמא קברו בהם בעבר ונשתכח הדבר.
ומבארת המשנה: איזוהי קרובה לעיר, שאמרנו בה שאפילו חדשה טמאה? - אם קרובה חמשים אמה.
ואיזו היא ישנה שאמרנו בה שאפילו היתה רחוקה טמאה? אם ישנה ששים שנה. דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: קרובה - היינו כשאין קרובה הימנה, אבל אם יש קרובה הימנה, אפילו שתיהן בתוך חמשים אמה טהורה. משום שאם היתה אשה קוברת את נפליה היתה קוברתם בראשונה.
וישנה - היינו כשאין אדם זוכר שנעשה התל הזה בימיו.
ומבארת הגמרא: מאי עיר, ומאי דרך? אילימא, עיר, היינו עיר ממש, ודרך, היינו דרך ממש, מספיקא מי מחזקינן טומאה?!
והרי אמר ריש לקיש, "עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל", כלומר - שמצאו חכמים בצד אחד של העיר בית קברות, ותלו ששם קברו את כל מתיהם, וטיהרו את כל שאר צדדי העיר מכח עילה זו, משום שאין מחזיקים טומאה בקרקעה של ארץ ישראל, ואם כן מדוע כאן טימאו את התלולית מספק?
אמר רבי זירא: מאי עיר, שמטמאים את סביבותיה עד חמשים אמה? עיר הסמוכה לבית הקברות. וכן דרך, שמטמאים סביבותיה, איירי בדרך בית הקברות.
ומקשינן: בשלמא דרך בית הקברות, שפיר מטמאים את סביבותיה, משום דזמנין דמתרמי בין השמשות, ולא הספיקו להגיע עד בית הקברות, ומקרו וקברו בתל.
אלא עיר הסמוכה לבית הקברות, מדוע מטמאים את סביבותיה, והלא כולהי לבית הקברות אזלי, ואינם קוברים בתלים הסמוכים לה?
אמר רבי חנינא: לכך טימאו את התלים הסמוכים לעיר, מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן, ומוכי שחין שאיבריהם נופלים, קוברים בהם את זרועותיהם. ולכן - עד חמשים אמה, אזלא איהי לחודה לקבור את ניפלה, ואין הדבר מתפרסם, אך טפי מחמשים אמה - דברא איניש בהדה, (לוקחת אדם עמה) ולבית הקברות אזלא  64 .

 64.  רש"י פירש שהטעם שברחוקות חדשות טהורות כיון שאם היתה קוברת שם את נפליה היה מתפרסם הדבר, כיון שאינה הולכת לשם לבדה, אלא עם אדם אחר. אך ישנות טמאות, שמא השתכח הדבר שקברו בהן. והקשו תוספות - אם כן מדוע הוסיפה הגמרא את המילים "ולבית הקברות אזלה", והלא אף אם לא הולכת לבית הקברות אין לחוש לטומאה כיון שיתפרסם הדבר? ולכן הכריחו כפירוש ר"ח שפירש: שלעולם אין סומכים על פרסום הדבר על ידי אחר, והטעם שרחוקות חדשות טהורות משום שאין קוברים בהם כלל אלא בבית הקברות, אך ישנות טמאות, שמא בעבר היתה העיר קרובה אליהם והתרחקה.
הלכך, טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן ואין מטמאים את התלים שיתרים על חמשים אמה מספק  65 .

 65.  ובפשטות לדעת רבי חנינא, אין צריך להעמיד בעיר הסמוכה לבית הקברות, ואפילו בעיר שאינה סמוכה לבית הקברות חוששים שמא קברו שם הנשים את נפליהם, ואדרבה יותר מסתבר שקברו נפלים בעיר שאינה סמוכה מבעיר הסמוכה. והקשה הפני יהושע לפי זה לדעת הרמב"ם שפסק שרק בעיר הסמוכה לבית הקברות יש לטמא סביבותיה, ולא בשאר מקומות. וקשה לפי מסקנת הגמרא שלא נראה כן כנ"ל, אלא בכל מקום יש לטמא משום חשש נפלים? והניח בקושיא.
על כל פנים מוכיחה הגמרא לנידון דידן: אמר רב חסדא: שמע מינה מרבי מאיר, שאמר שישנה היינו עד שישים שנה, אבל יותר מכך חוששים שמא נקבר שם אדם ונשתכח הדבר. ומוכח שהאי סהדותא, עד שיתין שנין מידכר, טפי משישים שנה לא מידכר. ואין סומכים על עדותו של אדם אם עברו מזמן עדותו יותר משישים שנה.
ודחינן: ולא היא! התם הוא דאין אדם זוכר יותר משישים שנה משום שלא רמיא עליה, אבל הכא, לגבי עדות, כיון דרמי עליה להעיד - אפילו טובא נמי נאמן בעדותו.:
מתניתין:
העדים שבאו לקיים את השטר, זה אומר: זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חבירי. וזה אומר: זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חבירי. הרי אלו נאמנין. כיון שיש שני עדים על כל כתב וכתב.
אבל אם זה אומר: זה כתב ידי. וזה אומר: זה כתב ידי. - צריכין לצרף עמהם עוד עד אחר, כדי שיהיו שני עדים על כל כתב. דברי רבי.
וחכמים אומרים: אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי.  66 :

 66.  ודקדק השיטה מקובצת, שנאמן אדם לומר "זה כתב ידי", אפילו אם אינו זוכר את העדות, ואינו צריך לצרף עמו עד אחר. אך אם זוכר את העדות, כתב רב האי גאון, שאפילו לרבי אינו צריך לצרף עמו עד אחר, מכיון שעל המנה שבשטר הוא מעיד, ונאמן. אבל הירושלמי כתב, שלדעת רבנן צריך שיזכור העד את עדותו מעצמו, אבל אם אינו זוכרה, מודו רבנן שאינו נאמן אלא בצירוף עם עד אחר. ויעויין ברמב"ם (פרק ח' מהלכות עדות הלכה א'), ובכסף משנה שם, ביאר שדעת הרמב"ם כדעת הירושלמי. אך הש"ך (סימן מ"ו סעיף קטן לב) דקדק מדעת הרמב"ם, שאם אינו זוכר את העדות כלל לא יועיל אפילו צירוף עם עד אחר, ואינו נאמן בשום אופן לקיים את כתב ידו.
גמרא:
מבארת הגמרא את טעמי המחלוקת: כשתימצי לומר, (היינו כשתדקדק בדברים תראה) שלדברי רבי - צריך צירוף עד אחר משום שסבר  על כתב ידן הם מעידים, ואם כן צריך שני עדים על כל חתימה  67 .

 67.  כתבו התוספות - שלדעת רבי אפילו אם יאמרו העדים בפירוש שבאו להעיד על המנה שבשטר, לא תועיל עדותם כדי לקיים את השטר, ותחשב המלוה כמלוה על פה. כיון שהשטר אינו מתקיים אלא כשמעידים על כתב ידם. וכן לרבנן, אף אם יאמרו בפירוש שמעידים על כתב ידם, כגון בגוונא שרבנן לחומרא כמובא לקמן, לא יועיל, ולעולם על מנה שבשטר הם מעידים. ומבוארת דעת התוספות כדעת הירושלמי הנזכר בהערה הקודמת. אך לדעת השיטה מקובצת - אם העד זוכר את העדות ומעיד עליה בפירוש, אף רבי מודה שעל המנה שבשטר הוא מעיד.

דרשני המקוצר[עריכה]