פרשני:בבלי:כתובות י א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות י א

חברותא[עריכה]

איתמר, שנינו לבאר את נאמנות הבעל לטעון פתח פתוח מצאתי ולהפסיד בכך לאשתו את כתובתה -
אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: אילו היה חיוב הכתובה מן התורה, לא היה הבעל נאמן לטעון טענת בתולים ולהפסידה כתובתה אלא רק אם היה מוכיח את טענתו ב"עדות ידועה", ולא בטענת פתח פתוח מצאתי.
וכל נאמנותו לטעון כך ולהפסידה כתובתה, הוא משום שחכמים הם שתקנו להם לבנות ישראל שתהיה לבתולה כתובה של מאתים זוז, ולאלמנה כתובה של מנה (מאה זוז).
והם גם האמינוהו, שאפילו אם רק אמר פתח פתוח מצאתי, ולא הביא ראיה לדבריו - יהיה נאמן להפסידה כתובתה.  1 

 1.  הראשונים הקשו, מדוע צריכים "להאמינו", והרי האשה היא זאת הבאה להוציא ממון ממנו, ועליה להביא ראיה שהוא אינו דובר אמת. ותירצו, שיש רוב וחזקה המסייעים בידה, וכפי שיתברר להלן, והם יותר עדיפים על חזקת הממון של הבעל. ואילו הר"ן תירץ, שתיקון הכתובה עצמו ניתן שלא להאמינו על זנותה, שאם כן בטלה הכתובה שבידה, כי תמיד יוכל הבעל לטעון שזינתה ולא מגיע לה כתובה, וידרוש שהיא תביא ראיה כיון שהיא באה להוציא ממנו ממון. ולכן יש צורך להאמין לו על מציאת הפתח פתוח. הקשה השב שמעתתא (שמעתתא ב), הרי על אף שתיקנו לו שיהיה נאמן בטענתו לומר שמצא פתח פתוח, למה לא נטען עבורה, גם היא אינה טוענת, שנבעלה תחתיו באונס, וכמו שמצינו שטוענים כך לחרשת. ותירץ החזןן איש, שהיות והיא יודעת את הטענה הזאת ואינה טוענת אותה, הרי אפילו אם יש מקום לומר שלא טענה זאת מחמת בושה, הורעה טענתה, ואינה יכולה לעמוד מול חזקת הממון של בעלה.
והוינן בה: אם כן, שהאמינוהו חכמים לטעון טענת פתח פתוח מצאתי ולהפסידה כתובתה - מה הועילו חכמים בתקנתם שתיקנו לה כתובה?
והרי אם ירצה לגרשה משום שאינה מוצאת חן בעיניו, יוכל לעשות זאת בטענה גרידא של פתח פתוח מצאתי, בלי שיצטרך להביא ראיה לדבריו, ויפסידה כתובתה!?
אמר רבא: אין לנו לחשוש שמא יבוא לגרשה מיד כשישאנה, היות שיש לנו חזקה ש"אין אדם טורח בסעודה, ומפסידה"
ואם היה שונא אותה בשעה שכונסה לחופה, הוא לא היה טורח להכין את סעודת הנישואין ולגרשה מיד אחרי הנישואין. אלא היה מגרשה עוד בהיותה ארוסה, ולא היה כונסה.
וכמו כן, אין לנו לחוש שמא ישנאנה לאחר מכן, ויבוא להפסידה כתובתה בטענת פתח פתוח מצאתי, היות ואינו יכול לטעון טענה זו אלא מיד לאחר הנישואין.
ומביאה עתה ברייתא המבארת את חיוב הכתובה:
תנא בברייתא: הואיל וחיוב הכתובה "קנס חכמים" הוא - לא תגבה האשה את כתובתה (הנגבית מהקרקע של הבעל ולא מן המטלטלין שלו) אלא מן הקרקע הזיבורית (הפחותה) של הבעל.
אבל אם היתה הכתובה מן התורה, היתה גובה אותה מן העידית שבקרקעותיו.
ולפני שמשלימה הגמרא להביא את כל דברי הברייתא היא מפסיקה, ותמהה:
כיצד זה קורא התנא לחיוב הכתובה "קנסא"? -
וכי מאי קנסא הוא? על מה יש לנו לקונסו?
אלא אימא, תקן את לשון הברייתא, ואמור בה כך:
הואיל וחיוב הכתובה תקנת חכמים הוא - לא תגבה אותה אלא מן הקרקע הזיבורית שלו.
וממשיכה הגמרא להביא את סיום דברי הברייתא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: חיוב כתובת אשה - מן התורה הוא.
ופרכינן: ומי אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי, שכתובת אשה היא מן התורה?
והתניא איפכא:
א. האונס נערה בתולה או המפתה אותה, צריך לשלם לאבי הנערה תשלום של חמישים שקלי כסף.
התשלום הזה נלמד משני פסוקים -
באונס נערה בתולה נאמר (דברים כב כט) "ונתן לאבי הנערה חמשים כסף".
אך לא נאמר באלו מטבעות ישלם את חמישים הכסף, אם במעות, אם בשקלים.
ואילו במפתה נאמר (שמות כב טז), "כסף ישקול (כסף ישלם המפתה לאבי הנערה, בשקלים, בסכום שהוא) כמוהר הבתולות", שהוא הסכום של חמשים כסף, שצריך לשלם האונס על שהפסיד את בתוליה.
הקיש הכתוב זה לזה את תשלומי הקנס של המפתה והאונס, כדי ללמוד מתשלום אחד על משנהו - מצד אחד מלמד ההיקש, שיהא סכום השקלים שמשלם זה, המפתה, שנאמר בו "כסף ישקול" - כ"מוהר הבתולות", האמור באונס, שקנסו הכתוב בחמשים כסף.
ומצד שני מלמד ההיקש, שיהא "מוהר הבתולות" של חמישים כסף האמור באונס - כזה, כמו סוג המטבע שמשלם המפתה. דהיינו, שיהיו חמשים הכסף במטבעות של שקלים, ולא במעות.
ב. מכאן, מלשון הכתוב שקרא לתשלום הקנס בסך חמישים שקלים (שהם מאתיים זוז) עבור הפסד הבתולים "מוהר הבתולות"
- סמכו חכמים לכתובת אשה בסך מאתיים זוז, שהיא מן התורה.  2 

 2.  רש"י מבאר שלמדו חכמים את הכתובה מן התורה, מכך שקראו הכתוב לתשלום של חמישים כסף "מוהר הבתולות". ועיין ברמב"ן בפירושו על התורה שאין מכאן ראיה לחיוב כתובה, אלא מוהר הוא התשלום שהיה מקבל האב מהחתן, אך אין מכאן ראיה לחיוב כתובה כשמגרש הבעל את האשה או כשמת.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!
הרי שרבן שמעון בן גמליאל סובר שכתובת אשה אינה מן התורה, וזה להיפך ממה ששנינו לעיל, שלדבריו כתובת אשה היא מן התורה.
ומשנינן: איפוך, הפוך את השיטות בברייתא השניה, והעמד את רבן שמעון בן גמליאל במקום תנא קמא, והוא זה שסובר (בהתאם לשיטתו הנשנית לעיל), שכתובת אשה מן התורה.
ופרכינן: ומאי חזית דאפכת, מה ראית להפוך את הברייתא בתרייתא, את השיטות של החולקים בברייתא האחרונה, כדי להתאימן עם השיטות שבברייתא הקודמת, שהובאה לעיל?
איפוך קמייתא! הפוך את השיטות בברייתא לעיל, והתאם אותן לברייתא האחרונה!?
ומשנינן: כי הא שמעינא ליה לרבן שמעון בן גמליאל במקום אחר, דאמר כתובת אשה היא מדאורייתא.
דתנן (לקמן קי ב) בענין אופן התשלום של כתובה, כאשר יש הפרש בשיווי המטבע בין המקום שבו נכתבה הכתובה לבין המקום שבו היא מתגרשת.
בכל החיובים שהם מן התורה, הרי הכותב שטר חוב לחבירו במקום אחד, ובא לפרוע את החוב במקום אחר, ויש הפרשי שווי בין המטבעות שבשני המקומות, חייב ליתן לו כפי השער של המקום שהתחייב בו.
ובחיוב כתובה מצינו מחלוקת תנאים בדבר -
ולמשל, הנושא אשה במקום הנקרא קפוטקיא, שהמטבעות שלה גדולות יותר מהמטבעות שבארץ ישראל, והן שוות יותר מאשר המטבעות שבארץ ישראל, וגירשה בארץ ישראל -
לדעת תנא קמא יכול לתת לה את סכום המעות שהתחייב לה במטבעות של ארץ ישראל. כיון שלדעתו חיוב הכתובה הוא מדרבנן, ולכן הם הקלו עליו שיוכל לפרוע לה במעות של ארץ ישראל, השוות פחות.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
נותן לה את תשלום כתובתה ממעות קפוטקיא השוות יותר, ואינו יכול לתת לה את סכום המטבעות הללו ממעות ארץ ישראל, לפי שהוא סבור שחיוב הכתובה הוא מן התורה.  3 

 3.  בספר אילת השחר דן בשאלה של האחרונים האם חיוב כתובה הוא חיוב המתחדש בכל שעה מהנישואין, ואם כן, מדוע כשבאו לארץ ישראל, לא משתנה החיוב מעתה לתת לה רק לפי מעות ארץ ישראל. ותירץ, שגם אם נאמר שחיוב הכתובה מתחדש בכל שעה, הרי סכום החיוב הוא מה שהתחייב לה בשעת הנישואין, לפי הערך של מקום הנישואין.
ואי בעית אימא, אפשר לתרץ את הסתירה בדברי רבן שמעון בן גמליאל, בתיקון הברייתא האחרונה, כך:
כולה, כל הברייתא האחרונה, בשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא נשנית.
וחסורי מיחסרא בדברי הברייתא, והכי קתני בה:
מכאן, סמכו חכמים לכתובת אשה בתולה,, שהיא מן התורה.
אבל כתובת אלמנה או אשה בעולה הנישאת לבעל אחר, אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים -
שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אלמנה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ומביאה עתה הגמרא שני מקרים שבהם טען הבעל פתח פתוח מצאתי, ומה הורו בו:
א. מעשה בההוא אדם שנשא בתולה דאתא לקמיה דרב נחמן, ואמר ליה: פתח פתוח מצאתי.
אמר להו רב נחמן, לשלוחי בית דין הממונים על הלקאת חייבי מלקות: אסבוהו כופרי, הלקוהו בענפי דקל!
כי מנין לו להכיר ולדעת מהו "פתח פתוח"?
כנראה שזונות העיר הזאת, הנקראת מברכתא - חביטא ליה, שוכבות לפניו, עד שיהיה בקי בפתח פתוח.
ולכן, יש להלקותו על שמעיז פניו בבית דין לטעון טענה הבנויה על נסיונו מחמת זנות.
ופרכינן: והא רב נחמן הוא דאמר לעיל בשם שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר (בתחילת העמוד) שמהימן לטעון פתח פתוח מצאתי. ומשמע שמתקבל טיעונו, ולא מלקים אותו!?
ומשנינן: אכן מהימן הוא בדבריו שמצא פתח פתוח, ואולם מסבינן ליה כופרי, מלקים אותו בענפי דקלים על שטען כך, על סמך נסיונו בזנות.
ואילו רב אחאי משני, מתרץ את הסתירה בדברי רבן שמעון בן גמליאל, כך:
כאן בבחור, מלקים אותו, כי בחור אינו בקי בכך, ומלקים אותו על שהעז פניו בבית דין, לבוא ולטעון טענה המבוססת על הנסיון שרכש בזנותו.
כאן בנשוי, הבקי בכך מכח חיי אישות, והרי הוא נאמן, ואינו לוקה.
ב. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל, אמר ליה: פתח פתוח מצאתי.
אמר ליה: שמא הטיתה בבעילתך הצידה, ולכן לא הרגשת בדוחק באותו מקום בשעה שפתחת את הפתח?
אמשול לך משל, למה הדבר דומה?
לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, והגיע לפתח ביתו הסגור, והיה בפתח דבר המעכב את הכניסה בו באופן ישיר, אך אם מטים את הדבר המעכב הצידה, ניתן אחר כך להכנס דרך הפתח ללא עיכוב.
ולכן, אם בלי משים לב היטה האדם הצידה את הדבר המעכב - מצאו לפתח כשהוא פתוח, ויכול להכנס בו ללא עיכוב.
אבל אם לא היטה את הדבר שמעכב את הכניסה - מצאו נעול, ועד שלא יטה את הדבר המעכב הצידה, לא יוכל להכנס.
וגם אתה, יתכן שבלי משים לב הטית בתחילת בעילתך הצידה, ובכך פתחת את הפתח, ובהמשך יכלת להכנס דרכו בלי עיכוב ודוחק. ולכן נדמה לך שהיה הפתח פתוח כבר בתחילת הביאה.
איכא דאמרי, אין זה שכיח שיבעול אדם בהטייה בלי כונה להטות. אלא הכי אמר ליה:
שמא במזיד הטיתה, בתחילת בעילתך, ואז עקרת לדשא ועברא? (משל הוא, עקרת בבת אחת את הדלת יחד עם הבריח שלה).
והיינו, שמא התכוונת לבעול בתחילת הבעילה בהטייה הצידה ובכח, שאז נפתח הפתח מכח ההטייה הצידה בכח, ובהמשך הבעילה שוב לא הרגשת דוחק, ולכן היה נדמה לך שהיה פתחה פתוח לפני הבעילה.
אמשול לך משל, למה הדבר דומה?
לאדם שהוא מהלך באישון לילה ואפילה, והגיע לביתו, והיה דבר המעכב בעדו את הכניסה בפתח -
אם היטה הצידה במזיד בכח את הדבר המעכב בעדו מלהכנס, מצאו לפתח כשהוא פתוח. ואם לא היטה במזיד - מצאו לפתח כשהוא נעול.
ועתה מביאה הגמרא מספר מקרים שבא אדם וטען שלא מצא דם בבעילת מצוה:
א. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי. אמר ליה: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם.
אמרה לו: רבי, בתולה הייתי כשבא עלי.
אמר להם: הביאו לי אותו סודר, הבגד שעליו נבעלה!
הביאו לו הסודר, ושראו במים, וכבסו, ומצא עליו כמה טיפי דמים.
אמר לו: לך זכה במקחך.
אמר ליה הונא מר בריה דרבא מפרזקיא לרב אשי: אנן, נמי נעביד הכי! נכבס את המפה מהלכלוך שעליה, להווכח אם אין בה דם.

דרשני המקוצר[עריכה]