פרשני:בבלי:כתובות יט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות יט ב

חברותא[עריכה]

ואמר רב ששת בריה דרב אידי: שמע מינה מדברי רב כהנא - שעדים שאמרו "אמנה היו דברינו", אין נאמנין. מאי טעמא? כיון דעולה הוא, אעולה לא חתמי! וכשאמרו חתמנו אינם נאמנים להרשיע את עצמם  49 .

 49.  כתב בתשובות מימוני (הובא בש"ך סימן פב' א') שלדעת רב אשי שאין העדים נאמנים לומר שחתמו על שטר אמנה משום שעולה הוא, הוא הדין נמי שאין הלוה נאמן לומר שחתם על שטר אמנה, אפילו שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר, ואפילו למאן דאמר "מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו", מהאי טעמא גופא, שאין אדם משים את עצמו רשע לחתום על עולה. אך בשלחן ערוך פסק, שהלוה נאמן לומר "שטר אמנה הוא", היכא שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר, לדידן דקיימא לן ד"מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו". וקשה, מדוע נאמן לשים את עצמו רשע שחתם על עולה?
אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו! משום שנאמר: "אל תשכן באהליך עולה".
במערבא משמיה דרב אמרי: מהו דכתיב - "אם און בידך הרחיקהו"? זה שטר אמנה ושטר פסים, שמעיקרן שקר הם, ולכן נקראו "און".
"ואל תשכן באהלך עולה" - זה שטר פרוע, שעכשיו הוא עולה, אבל מעיקרא היה אמת.
ואמרינן: למאן דאמר שאסור להשהות שטר פרוע, כל שכן שאסור להשהות שטר אמנה.
ומאן דאמר שאסור להשהות שטר אמנה, אבל שטר פרוע לא אסר, משום דזמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. (כדי לגבות שכר הסופרים) ומתוך כך נשאר אצלו גם לאחר מכן.
ומערבא משמיה דרב חולקים וסוברים שהיה עליו להזהר שלא להשהותו.
אבל לכולי עלמא מה שמשאירו אצלו כדי לגבות פשיטי דספרא אינו פשיעה  50 .

 50.  כך כתבו התוספות. אך הר"ן חולק וסובר שלהאי מאן דאמר, אסור להשהות שטר פרוע אפילו כדי לגבות פשיטי דספרא. וכן פסק בשלחן ערוך.
אתמר בבית המדרש: ספר תנ"ך שאינו מוגה עד מתי מותר להשהותו?
אמר רבי אמי: עד ל' יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו! משום שנאמר - "אל תשכן באהליך עולה".
אמר רב נחמן: עדים שאמרו - "אמנה היו דברינו" (כלומר, לא הלוהו כלום, אלא כתבנו לו כדי שאם יצטרך ללות ילוה ממנו, ושיעבד לו את נכסיו מעכשיו, כדי שלא יהיה השטר - שטר מוקדם), אין נאמנין.
וכן אם אמרו - "מודעא היו דברינו" (אם היה שטר מכר, ואמרו העדים החתומים בו, שהמוכר מסר מודעה בפנינו וגילה לנו את אונסו, והכרנו בו שהיה אנוס), אין נאמנין.
ואפילו אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר, אינם נאמנים, משום ש"לא אתי על פה ומרע לשטרא"  51 .

 51.  והקשו התוספות, מדוע אינם נאמנים במיגו שהיו אומרים מזויף הוא, והלא לדעת רב נחמן לעיל בעמוד הקודם, אמרינן ש"מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו", משום שנאמן הלוה לומר פרוע במיגו דמזויף, ומדוע לא נאמין גם כן לעדים במיגו דמזויף? ותירצו התוספות, שהכא שאני, כיון שמודים שהיה השטר כשר, אלא שטוענים שאי אפשר לגבות בו מסיבה צדדית, לא יועיל שום מיגו, משום שלא אתי על פה ומרע לשטרא. מה שאין כן במתניתין, שאומרים "אנוסים היינו" וכו', שסותרים את עצם השטר, וטוענים שלא נכתב כלל בכשרות, בזה מהני מיגו כדי להאמינם ולפסול את השטר. וכן מה שנאמן לטעון פרוע במיגו דמזויף, התם שאני שאינו מרע את השטר כלל, וטוען שאמת ששטר מעליא הוא, אלא שפרעתיו, ולכן נאמן במיגו. אך הר"ן חולק על התוספות, וסובר שמחלוקת רב נחמן ומר בר רב אשי היא, האם מודעה ניתנה להכתב או לא, וסבר רב נחמן שאסור לכתוב שטר מודעה, ולכן אינם נאמנים לומר שחתמו על עולה, משום שאין אדם משים את עצמו רשע.
מר בר רב אשי אמר: אם אמרו - "אמנה היו דברינו", אין נאמנין. אך אם אמרו - "מודעא היו דברינו" נאמנין.
מאי טעמא? משום שהאי - כלומר "מודעה היו דברינו" - ניתן ליכתב, ואין שום מעשה רשעות בכתיבת מודעה, ולכך נאמנים לומר "מודעה היו דברינו". וסבר ש"אתי על פה ומרע לשטרא", משום שיש להם מיגו דמזויף.
והאי - כלומר, "אמנה היו דברינו" - לא ניתן ליכתב, שהרי אסור לכתוב שטר אמנה, ועולה הוא, ואינם נאמנים לומר שחתמו על עולה.
בעא מיניה רבא מרב נחמן: אם אמרו "תנאי היו דברינו", - כלומר, חתמנו על השטר, אך היה בו תנאי נוסף שעדיין לא התקיים, מהו, האם נאמנים?
וצדדי הספק: שמא, מודעא ואמנה, היינו טעמא שאינם נאמנים, משום - דקא עקרי ליה לשטרא, ולא אתי על פה ומרע לשטרא, והאי נמי אינו נאמן משום דקא עקר לשטרא.
או דלמא, תנאי - מילתא אחריתי היא! ואין זה נחשב כעקירת השטר, ולכך יהיו נאמנים  52 .

 52.  וכתבו התוספות: שאין לפרש, תנאי מילתא אחריתי היא לגמרי, וכמו עדות אחרת הוא, משום שא"כ מדוע אמרינן לקמן בגמרא שאפילו שני עדים אינם נאמנים משום שחוזרים ומגידים הם, והלא כיון שתנאי מילתא אחריתי לגמרי, אינם חוזרים ומגידים, אלא אומרים עדות אחרת? אלא ודאי שתנאי אינו מילתא אחריתי לגמרי, אלא רק - מכיון שבאים לדבר אחר ולא לעקירת השטר, ואם יתקיים התנאי, הרי לא יתבטל השטר מעולם, לא חשיב כ"אתי על פה ומרע לשטרא", ונאמנים.
אמר לו רב נחמן: כי אתו לקמן בעלי דינים לדינא, ויש עדים שהיה תנאי ביניהם, אמרינן להו: זילו קיימו תנאייכו, ואחר כך חותו לדינא, משום שתנאי מלתא אחריתא, ונאמנים העדים לומר "תנאי היו דברינו"  53 .

 53.  ולדעת רש"י אינם נאמנים לומר תנאי היו דברינו אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, שאז אין חתימתם מקויימת אלא בצירוף עם התנאי, אבל אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים. אך דעת רבינו האי גאון, שלעולם נאמנים לטעון שהיה תנאי, אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר, משום שתנאי מלתא אחריתי לגמרי, ונאמנים להעיד עליו.
עוד הסתפקה הגמרא: מה הדין בגוונא שעד אחד אומר שהיה תנאי, ועד אחד אומר, אינו תנאי. האם התקיים השטר בכהאי גוונא?
אמר רב פפא: התקיים השטר! משום שתרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, כיון שלפי שניהם היה השטר כשר, והאי עד דקאמר שהיה תנאי, הוה ליה עד אחד, ואין דבריו של אחד נחשבים במקום שנים. ולכן אינו יכול לעקור את השטר שחתמו עליו שניהם.
ומקשינן: מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: אי הכי, אפילו אם תרוייהו אומרים שהיה תנאי נמי אינם נאמנים לעקור את השטר, כיון שהעידו שהיה שטר כשר, אינם יכולים לחזור ולהגיד שהיה תנאי?
אלא ודאי הטעם שנאמנים לומר "תנאי היה דברינו", משום שאמרינן - הני, למיעקר סהדותייהו קאתו! ולא נתקיים השטר כלל כל עוד שלא התקיים התנאי, וכיון שתנאי מלתא אחריתי היא, ואינם עוקרים את השטר לגמרי, כמו במודעה ואמנה, נאמנים. משום שעדות בפני עצמה היא.
והכא נמי האי עד אחד שאמר שהיה תנאי, נמי למיעקר סהדותיה קאתי, וממילא לא נתקיים השטר כל עוד שלא יתקיים התנאי, כיון שחתום בו רק עד אחד.
ומסיימת הגמרא: והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע, שאם אמר עד אחד שהיה תנאי, לא התקיים השטר עד שיקיימו את התנאי.
תנו רבנן: שנים שהיו חתומין על השטר, ומתו. ובאו שנים מן השוק, ואמרו: "ידענו שכתב ידם הוא, אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו  54  ", הרי אלו נאמנים.

 54.  וצריך לומר, שכעת מודים שכשרים הם, אלא שבשעה שחתמו על השטר היו פסולי עדות. משום שאם מעידים שכעת הם פסולי עדות הרי נאמנים, מגזירת הכתוב, שמאמינים לעדים השניים אם אומרים שהראשונים היו פסולים. תוספות. אבל הרא"ש חולק וסובר שגם אם יעידו שכיום הם פסולי עדות אינם נאמנים, משום שיש אנן סהדי שנכתב השטר בכשרות, וחשיב עדיין כתרי ותרי.
ואם יש עדים אחרים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, כגון משטר שקרא עליו ערער (שטען אדם שהיה מזוייף), והיו חתומים עליו שני עדים הללו, והוחזק בבית דין שזהו כתב ידם - אין אלו נאמנין לפסול את השטר.
ומקשינן: וכי מגבינן ביה כבשטרא מעליא?! ואמאי?! הלא תרי ותרי נינהו! עידי השטר הרי שנים הם, והעדים הפוסלים אותם תרי הם כנגדם, והיה לנו להשאיר את הממון בחזקתו מספק!
ומתרצינן: אמר רב ששת - זאת אומרת, הכחשה שהכחישום בתרי ותרי, כתחלת הזמה היא!

דרשני המקוצר[עריכה]