פרשני:בבלי:כתובות קד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות קד ב

חברותא[עריכה]

הרי היא כבתחלה, כאילו עתה התאלמנה, ויש לה אפשרות לתבוע את כתובתה במשך עשרים וחמש השנים מיום התביעה.
ואם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידיה - הרי היא גובה כתובתה לעולם.
שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב: ילמדנו רבינו שני דברים -
א. האם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה, היא המחלוקת בין חכמים ורבי מאיר במשנתנו. או כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה נחלקו?
ב. והלכה כדברי מי?
שלח ליה:
א. בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה - מחלוקת. אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה - גובה כתובתה לעולם לפי כולם.
ב. והלכה כדברי חכמים.
כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, הביא מימרא, שאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: לא שנו שמוחלת כתובתה אם המתינה עשרים וחמש שנה אלא אם המתינה ולא גבתה את עיקר הכתובה, שהוא מנה לאלמנה או מאתים לבתולה.
אבל על תוספת כתובה שהוסיף לה בעלה, שהיא מתנה ואינה מכלל הכתובה עצמה, היא אינה מוחלת, ולכן יש יש לה אותה לעולם.
ורבי אבהו אמר רבי יוחנן: אפילו תוספת אין לה, לפי שגם אותה היא מוחלת.
דאמר רבי אייבו אמר רבי ינאי: תנאי כתובה - ככתובה דמי. והתוספת היא "תנאי כתובה", והיות והיא נחשבת ככתובה הרי היא מוחלת גם אותה.  1 

 1.  אבל את הנדונייה אין היא מוחלת לו, כיון שהיא הכניסה לו את הממון הזה משלה, והרי היא כחוב בעלמא שהוא חייב לה. ורק על ההתחייבות של הבעל כתוצאה מן הנישואין היא מוחלת. תוס' רי"ד ותוס' הרא"ש.
אתמר נמי כדברי רבי יוחנן:
אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: לא שנו שהיא מוחלת אלא מנה מאתים, אבל תוספת כתובה - יש לה.
אמר ליה תמה רבי אבא לרב הונא: האמנם אמר רב הכי?
אמר, שאל ליה רב הונא לרבי אבא: מהו פשר שאלתך האם אמנם אמר כך רב -
האם בתורת "אישתיקן" קאמרת זאת - שהתכוונת בתמיהתך להשתיקני, כי לא יתכן שרב אמר כך.
או שמא "אשקיין" קאמרת - שבכונתך להשקותני יין, כאות תודה על כך שאמרתי לך דבר בשם רב, שחביב עליך.
אמר ליה: "אישתיקן" קאמינא! כונתי היתה להשתיקך!
חמתיה חמותו דרב חייא אריכא, אינתת אחוה הואי, היתה אשת אחיו. ואלמנה היושבת בבית אביה הואי.
וזנה רב חייא אריכא לאלמנת אחיו, לפי שהוא מת בלי בנים, והוא היה היורש - עשרים וחמש שנין בבי נשא, בהיותה בבית אביה.
לסוף עשרים וחמש שנה, הפסיק רב אחא לשלוח לה מזונות כיון שמשעה שאין מגיע לה כתובה לא מגיע לה מזונות.
אמרה ליה: הב לי מזוני, תן לי מזונות גם עתה, כבעבר!
אמר לה: לית, אין לך מזוני אלא עד עשרים וחמש שנה!
אמרה ליה: אם כן, הב לי כתובה!
אמר לה: עתה, שחלפו עשרים וחמש שנה ולא תבעת כתובתך - לא מזוני אית לך, ולא כתובה אית לך! לפי שהוא סובר כרבנן, שלאלמנה הנמצאת בבית אביה לא מגיע כתובה לאחר עשרים וחמש שנה.
תבעתיה האלמנה לדינא, קמיה דרבה בר שילא, שיתן לה מזונות או כתובה.
אמר ליה רבה בר שילא לרב חייא אריכא: אימא לי איזי, אמור לי ידידי חביבי, גופא דעובדא היכי הוה, האיך היה עצם הענין!? אמר ליה: זניתה עשרים וחמש שנים בבי נשא, בהיותה בבית אביה, ובחיי דמר ("בחיי אדוני"), דבכתפאי אמטאי לה, אני עצמי נשאתי את מזונותיה על כתפי, והבאתים לה בכל יום ויום.
אמר ליה רבה בר שילא: טעמא מאי אמור רבנן "כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם", משום דאמרינן, משום כיסופא בושה שיש לה מהיתומים שזנים אותה הוא דלא תבעה את כתובתה, ולא משום שמחלה להם.
ואם כן, הכא נמי, כיון שכל כך כיבדת אותה, בכך שאתה בעצמך נשאת אליה את מזונותיה על כתפיך - משום כיסופא הבושה שיש לה לתבוע אותך הוא דלא תבעה עד עתה, ולא משום שמחלה לך. ולכן, זיל הב לך ותן לה את כתובתה.
לא אשגח, לא התחשב רב חייא אריכא בפסק הדין של רבה בר שילא, ולא זן אותה.
כתב לה רבה בר שילא כתב "אדרכתא", נתן לה כתב של פסק דין אניכסיה, שיש לה זכות לגבות את כתובתה מנכסיו של רב חייא אריכא (שירש את נכסי בעלה, המשועבדים לכתובתה), מכל מקום שתרצה לגבות ממנו (ולא ציין בשטר האדרכתא שיש לה לגבות דוקא מנכסי בעלה המת שירש רב אחא).
אתא רב אחא לקמיה דרבא,  2  להתלונן על מה שעשה לו רבה בר שילא.

 2.  יש כמה דעות בגמרא במסכת בבא מציעא לה ב, מאימתי אוכל פירות הזוכה בקרקע מכח שומת בית דין. לדעת רבה הוא זוכה בפירות משעה שבאה האדרכתא לידו, לאביי משעה שהיא נחתמה, ואילו לרבא הוא גובה רק אחרי שנשמו ימי ההכרזה על מכירת הקרקע על ידי בית דין. רש"י. והרמב"ם פסק כדעת רבא. והתוס' גרסו כאן רבה במקום רבא, כי רק לשיטת רבה יש לה זכות לאכול פירות משעה שבאה האדרכתא לידה, ולא לפי רבא. אך הוסיפו, שמאידך היה נראה לגרוס רבא, משום שהוא זה שסובר שאחריות היא טעות סופר, והיא ביקשה ממנו לאכול פירות משעה שקיבלה את האדרכתא, אך רבא לא קיבל את טענתה. עיין עוד בדבריהם.
אמר ליה רב אחא אריכא לרבא: חזי מר, היכי דנן! ראה הרב, כיצד דן אותי רבה בר שילא, שהוציא אדרכתא על נכסי.
אמר ליה רבא שפיר דנך רבה בר שילא! שהיות ולא שמעת בקולו, היה לו להוציא אדרכתא על נכסיך, כדי שתוכל האלמנה לגבות את המגיע לה בכתובתה!
שמעה האלמנה את פסקו של רבא, ואז אמרה ליה לרבא: אי הכי, שזכותי לגבות את כתובתי מנכסיו, ליזיל, ילך רב חייא אריכא, ולהדר לי, ויחזיר לי את כל הפירי של נכסי בעלי המת שאכל מהם, דמן ההוא יומא עד האידנא, מן היום שכתב לי רבה בר שילא את האדרכתא על נכסיו, בשווי כתובתי, עד היום הזה.
כי היות והנכסים היו שייכים לי משעה שנכתבה האדרכתא, גם פירות השדה שייכים לי מאז.
אמר לה רבא: אחוי הראי לי אדרכתיך!
חזייה, ראה רבא, דלא הוה כתוב בה "ואישתמודענא, נוכחנו (אנחנו הדיינים) לדעת דנכסים אלו שאנו מוציאים עליהם את האדרכתא, נכסי דמיתנא אינון, נכסי בעלה המת הם, המשועבדים לכתובתה".
אמר לה רבא: אדרכתא זאת - לאו שפיר כתיבא. כי נוסח האדרכתא הזה מורה שיש לה לגבות את כתובתה מנכסי רב אחא עצמו, בעוד שרק נכסי בעלה המת משועבדים לכתובתה, ואי אפשר לגבות באדרכתא שכזאת.
אמרה ליה האלמנה לרבא: תיזיל אדרכתא! "תלך" האדרכתא מכאן, ולא נתחשב בה! אך לפחות אישקול אטול את הפירות מנכסי בעלי המת (הידועים כנכסיו), מיומא דשלימי יומא אכרזתא עד השתא, מהיום שבו נשלמו שלשים הימים, מאז ששמו בית דין את הקרקע, והכריזו על שומתם ברבים. כי מאז מגיע לי לאכול את פירות השדה, לדברי הכל.
אמר לה: הני מילי שזכותו של בעל החוב לאכול מפירות השדה שהוצאה עליה אדרכתא לטובתו, היכא דלא כתיב טעותא באדרכתא.
אבל היכא דכתיב טעותא באדרכתא - לית לן בה! הרי זה כאילו לא נכתבה האדרכתא, ולכן כל עוד לא גבתה האלמנה בפועל את השדה המשועבדת לה, לא מגיע לה לאכול את פירותיה.
אמרה ליה האלמנה לרבא: והרי גם אם לא נכתב באדרכתא "אישתמודענא", שמכירים הדיינים את השדה שהיא מנכסי בעלה המת, יש להתייחס לאדרכתא כאילו נכתב בה דבר זה, שהרי בלעדיו אין תוקף לאדרכתא. והא מר, רבא, הוא דאמר: "אחריות", שעבוד קרקע הלווה למלוה על חובו, אם היא לא נכתבה במפורש בשטר - טעות סופר הוא! כי אין אדם מלוה בשטר בלי לקבל אחריות, אלא הסופר שכתב את השטר טעה ולא כתב את דבר האחריות, והרי זה כאילו נכתבה האחריות.
והוא הדין שאי כתיבת "אישתמודענא" שנכסים אלו הם נכסי המת, צריכה להחשב כטעות סופר, וכאילו היא נכתבה בשטר, שהרי פשוט הדבר שאין גובים את הכתובה אלא מנכסי המת.
אמר לה רבא: בהא, באדרכתא על גביית הכתובה שלך, ליכא למימר בה "טעות סופר" הוא. דבהא - אפילו רבה בר שילא טעי!
כי מעיקרא הוא (רבה בר שילא) היה סבור שהיות וירש רב אחא את נכסי אחיו, אין הבדל מהיכן תגבה את כתובתה, מנכסי המת או מנכסי רב אחא, כי הני והני - נכסי אחיו ונכסיו, נכסי דידיה הם. ואם כן, מה לי אם תגבה את כתובתה באדרכתא מהני, מנכסי בעלה המת, מה לי אם תגבה מהני, מנכסי רב אחא עצמו.
ואולם לא היא! לא צדק רבה בר שילא בכותבו אדרכתא שכזו!
כי אם יכולה היא לגבות באדרכתא גם מנכסי היורש, זימנין הרי לפעמים יכול להיות דאזלה האלמנה ומשבחה להו, ותשביח את נכסי היורש שהיא עתידה לגבות מהם באדרכתא, ואילו נכסי דבעלה, שלא תשביחם, לפי שאינה מתכוונת לגבות מהם, מכספי, ישארו עלובים.
ואז, לאחר שתשביח האלמנה את נכסי היורש, ולפני שתגבה אותם, אמר לה, יבוא ויאמר לה היורש: שקיל דידך, לכי וגבי את כתובתך מנכסי בעלך המת (העלובים), והב, ותני לי את נכסי דידי (המושבחים).
ואם אכן יתרחש מקרה שכזה - אתי, יביא הדבר לאפוקי להוציא לעז על בי דינא, שאינם מתקנים דברים כראוי, וגורמים הפסד לאלמנה, שתשקיע את כספה וכוחה בהשבחת שדה, ויבוא היורש ויוציא אותה ממנה.

מתניתין:

שני דייני גזירות (יבואר בגמרא) היו בירושלים: אדמון וחנן בן אבישלום.
חנן היה אומר שני דברים, שנחלקו עליו חכמים ולא הודו לו עליהם.
ואילו אדמון היה אומר שבעה דברים שלא הודו לו חכמים.
ואלו הם שני הדברים שנחלקו בהם חנן וחכמים:
א. מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת בבית דין שיתנו לה מזונות ממכירת נכסיו -

דרשני המקוצר[עריכה]