פרשני:בבלי:כתובות צ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות צ א

חברותא[עריכה]

חזינן: אם הגט נכתב קודם לכתובה, הרי שהכתובה השניה נכתבה כשנשאה בשנית וגובה שתי כתובות.
ברם אם הכתובה קודמת לגט, אינה גובה אלא כתובה אחת, משום שהמגרש את אשתו והחזירה, על מנת כתובה הראשונה החזירה.
מתניתין:
קטן שהשיאו אביו, וכתב אביו לאשתו כתובה בקטנותו, וגדל, כתובתה קיימת. משום שעל מנת כן קיימה בגדלותו.
וכן גר שנתגיירה אשתו עמו  142 , וכתב לה כתובה בגיותו - כתובתה קיימת, משום שעל מנת כן קיימה:

 142.  כך הגרסא בספרים שלנו. ולפי גרסא זו, מדובר שגם האשה היתה גויה והתגיירה. אך יש שגרסו - "גר שנתגייר ואשתו עמו", וכתב התוספות רי"ד - דוקא בעובד כוכבים שנשא בת ישראל, והתגייר, חייב לתת לה כתובה. אך אם כתב כתובה לאשתו הגויה אינו חייב לה. כיון שאין כתובה לכנעניות.
גמרא:
אמר רב הונא: לא שנו במשנתנו שחייב לה כתובה, אלא מנה מאתים, שהם תנאי בית דין, אבל תוספת שכתב לה בקטנותו או בגיותו - אין לה, כיון שהשטר שכתב לה בקטנות אינו תקף  143 .

 143.  הקשו התוספות - אם כן מה השמיענו התנא כשאמר "שעל מנת כן קיימה", הלא אפילו בלא סברא זו חייב לה מנה ומאתיים מתנאי בית דין? ותרצו - נפקא מינה שאם נשאה בתולה בקטנותו, אף על פי שכאשר גדל היתה כבר בעולה, מכל מקום כתובתה מאתיים, שעל מנת כן קיימה שתהא עכשיו כתחילת נישואיה.
ורב יהודה אמר: אפילו תוספת יש לה, שעל מנת כן קיימה.
ומקשינן לדעת רב יהודה: מיתיבי, שנינו בתוספתא - קטן שהגדיל וגר שנתגייר שחידשו (כלומר הוסיפו על כתובתן כשגדלו או נתגיירו) - נוטלת מה שחידשו.
ומדייקינן - חידשו, אין!, לא חידשו, לא!, וקשיא לדעת רב יהודה שאמר אף בלא חידשו נוטלת תוספת כתובה.
ומשנינן: אימא, נפרש כוונת המשנה, לומר שנוטלת אף מה שחידשו. ואין הכי נמי, נוטלת גם תוספת, כדעת רב יהודה.
ומקשינן: והא לא תני הכי, ובודאי כונת המשנה לומר, דוקא אם חידשו נוטלת מה שחידשו, אך אם לא חידשו - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה.
ומסקינן: תיובתא דרב יהודה. (הופרכו דברי רב יהודה).
ומבארת הגמרא, מה גרם לרב יהודה לומר את דבריו - רב יהודה, מתניתין אטעיתיה. הוא סבר, הא דאמרינן המשנה "כתובתה קיימת" - אכולה מילתא קאי, דההינו גם לגבי תוספת. ולא היא! אלא רק על עיקר כתובה קאי, אבל תוספת שכתב לה בקטנותו ובגיותו אין לה.

מתניתין:
מי שהיה נשוי שתי נשים, ומת, ושתי נשיו תובעות את כתובתן -
האשה שנישאת לו ראשונה - קודמת לאשה שנישאת לו שניה לגבות את כתובתה. ואם אין בנכסים שהוריש הבעל כדי שתי הכתובות, תגבה הראשונה תחילה את כל כתובתה, והשניה תטול את כתובתה מן הנותר בירושה.
ואם מתו נשותיו אחר שמת הוא, קודם שהספיקו לגבות את כתובתן - הרי יורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה, שיורשי הראשונה במקומה הם עומדים.  1 

 1.  והוא הדין שיורשי הראשונה קודמין לשניה עצמה אם לא מתה, רק איידי ששנינו "יורשי ראשונה", שנינו נמי "יורשי שניה", רש"ש.
נשא את הראשונה, ומתה לפני שהוא מת,, ויש לבניה הזכרים זכות לרשת ממנו את סכום הנדונייה שבכתובתה, מלבד חלקם בירושה, מדין "כתובת בנין דכרין" -
ושוב נשא אשה שניה ומת הוא, וחייב הוא לה כתובה  2  -

 2.  משמעות לשון המשנה הוא, שנשא את השניה אחר מות הראשונה, ואולם לאו דוקא.
הרי האשה השניה וכן יורשיה (אם מתה השניה אחר כך), הבאים לגבות את חוב הכתובה, קודמין ליורשי הראשונה, שאינם באים אלא מדין "כתובת בנין דכרין".
והטעם הוא: כי יורשי הראשונה מדין ירושה הם באים לגבות את הנדונייה שבכתובת אמן, כי "ירתון" תנן, כלומר: ש"כתובת בנין דכרין" היא בגדר ירושה, ואילו השניה, או יורשיה, כיון שהיתה חיה במות הבעל הרי הם באים מכח חיוב הכתובה, והרי הם בעלי חוב ולא יורשים, ואין היורשים נוטלים לעצמם אלא לאחר שסילקו את חובות האב.
גמרא:
שנינו במשנה: מי שהיה נשוי שתי נשים ומת, הראשונה קודמת לשניה:
ומדייקת הגמרא את לשון המשנה "הראשונה קודמת לשניה": מדקתני לשון "הראשונה קודמת לשניה", שמשמע כי לכתחילה קודמת היא ליטול קודם לשניה, אם אין בנכסים אלא כדי כתובה אחת -
ולא קתני לשון "הראשונה יש לה, והשניה אין לה" כיון שאין כאן אלא כדי כתובה אחת, ולשון זה היה משמע שלא יתכן שתיטול השניה את כתובתה -
מכלל זה אתה למד, דאי קדמה שניה ותפסה - לא מפקינן מינה (אם תפסה השניה אין מוציאין ממנה).
שמע מינה ממשנתנו: מי שלוה משני אנשים, זה קודם לזה, ואין לו לפרוע אלא לאחד מהם, שהדין הוא שבעל החוב המוקדם קודם לבעל החוב המאוחר ממנו. ובכל זאת -
בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לפני בעל החוב המוקדם - מה שגבה גבה ואין בעל החוב המוקדם יכול להוציא ממנו.
ודחינן: לעולם אימא לך שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה - לא גבה.
ומאי "הראשונה קודמת לשניה" ששנינו במשנתנו? - קודמת לגמרי קתני, שאין לשניה כלום.
וכמו דתנן לשון קדימה, שמשמעותו "לגמרי", במשנה במסכת בבא בתרא:
שכך שנינו שם: בן "קודם" לבת לירש בנכסי האב! והרי ברור הדבר שהוא קודם לגמרי לבת, שאפילו אם תפסה הבת מוציאין ממנה.
איכא דאמרי שיש לדייק מלשון משנתנו להיפך:
מדלא קתני במשנתנו: "אם קדמה שניה ותפסה, אין מוציאין מידה", מכלל זה אתה למד, דאי קדמה שניה ותפסה - מפקינן מינה (מוציאין ממנה).
ושמע מינה: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה - לא גבה.
ודחינן: לעולם אימא לך: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה - גבה. והא דקשיא לך למה לא שנינו "אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה", אימא לך:
איידי דתנא בסיפא של המשנה, כשהיו יורשי הראשונה באים מכח "כתובת בנין דכרין", ואילו יורשי השניה דין בעל חוב להם: שניה ויורשיה "קודמין" ליורשי הראשונה, ולא יתכן לשנות שם "אם קדמו יורשי הראשונה ותפסו אין מוציאין מידם", שהרי בודאי מוציאין מידם, לפי שכך הוא דין היורשים, לשלם מקרקעות שירשו מאביהם את חובותיו של אביהם -

דרשני המקוצר[עריכה]