פרשני:בבלי:כתובות פא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות פא ב

חברותא[עריכה]

ומדייק רבא - ואי סלקא דעתין שנתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, מדוע היבם צריך לגרש אותה כדי להגבותה כתובתה ולמכור את השאר, נייחד לה שיעור כתובה, והשאר ליזבין (שייחד לה את שיעור כתובתה כעת, וימכור את השאר)?
ומקשינן: ולטעמיך (אם כך הקשה לו) ולותבה ממתניתין (מדוע לא הקשה עליו ממשנתינו), ששנינו - "לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה", ומבואר שאינו יכול ליחד לה את שיעור כתובתה ולמכור את השאר, ומדוע נזקק רבא להקשות מברייתא במקום משנה?
ומשנינן: ממשנתינו אין להקשות, כיון שהמשנה אינה אומרת דין, אלא התם עצה טובה קא משמע לן, שלא תאבד את כתובתה  73 . אך מדינא יכול הבעל ליחד לה כתובתה. ולכן לא הקשה רבא מהמשנה אלא מהברייתא.

 73.  רש"י מבאר, שהעצה טובה גם לבעל, כיון שאם אשתו תאבד את כתובתה, יאלץ הוא לשוב ולתת לה כתובה אחרת. והטעם - מכיון שאסור לאדם שישהה עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. אך התוספות פרשו - שהעצה טובה, כיון שאם ייחד לה מטלטלין תהא קלה בעיניו להוציאה. או באופן אחר - שאם ייחד לה מטלטלין לא יוכל לגרשה בלא להפסיד את מטלטליו. אך אם לא ייחד לה, יוכל למוכרם, ולגרשה בלא שיפסידם.
ומוכיחה הגמרא, שהמשנה אינה אומרת דין גמור - דאי לא תימא הכי (אם לא תאמר כך) איך תבאר את הסיפא, דקתני "וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו",
אי בעי ליה לזבוני הכא נמי דלא מצי מזבין (וכי כל בעל אינו יכול למכור את כל נכסיו, עד שיגרש את אשתו) ?! אלא ודאי, רק עצה טובה קמשמע לן, שלא ייחד לה את כתובתה, אך יכול הוא למכור נכסיו.
הכא נמי, גבי יבם, רק עצה טובה קא משמע לן, שלא ייחד לה את כתובתה. ולכן לא הקשה רבא מהמשנה.
אלא ברייתא דרבי אבא קשיא, כדלעיל  74 ?

 74.  ואם תאמר, מדוע לא תרצה הגמרא על הקושיא מהברייתא כמו שתרצה על הקושיא מהמשנה - "התם עיצה טובה קמ"ל", כלומר שיגרשנה ולא ייחד לה שיעור כתובתה משום ה"עיצה טובה"? ומבאר רש"י - שגירושין הם גנאי לשניהם, וגריעי טפי מלייחד לה שיעור כתובה. ולכן ודאי שאין זו עיצה טובה לגרשה. מה שאין כן במשנה, שאינו מגרש, נתנו לו עיצה טובה שלא ייחד לה שיעור כתובתה.
ומשנינן: ברייתא דרבי אבא נמי לא קשיא, ואין להוכיח ממנה ש"לא ניתנה כתובה להגבות מחיי היבם", כיון שלעולם נאמר ש"ניתנה כתובה להגבות מחיי היבם", אלא תקנו שלא יתן לה את כתובתה בעודם נשואים משום איבה. שלא יבואו לידי ריב, משום שתאמר - "עיניו נתן בגירושין, ולכן נותן לי כתובתי"  75 .

 75.  אך בברייתא הנזכרת לעיל, אין לחוש משום איבה, כיון שכשמגרש ומחזיר מיד האשה מבינה שאינו עושה כך משום שנאתה, אלא כדי שיוכל למכור. רש"י.
א. מי שמת בלא בנים והניח אשה ליבום, והיו לו כמה אחים - מצוה על הגדול ליבמה, ואם יבמה זכה בכל נכסי אחיו.
ב. ואם חלץ ולא יבם - חולקים כל האחים בשוה בנכסי אחיהם המת.
ג. ואם נתן לה אחד מהאחים גט, שוב אין יכולים ליבמה, וחולצים לה, וחולקים בנכסי אחיהם.
מעשה בההוא גברא, דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא (מת אחיו בלא בנים בפומפדיתא, ונפלה אשתו לפניו ליבום, כיון שהיה האח הגדול).
בעי אחוה למפסלה לה בגיטא מיניה (רצה אחד האחים לתת לה גט, כדי שלא יוכל הגדול ליבמה, ויחלקו בנכסי אחיהם).
אמר לו אחיו הגדול - מאי דעתיך משום נכסי?! אנא בנכסי פליגנא לך. (אם רצונך לחלוק בנכסים, תן לי ליבם, ואנכי אחלוק עמך כאילו חלצתי)  76 .

 76.  ויעויין בשיטה מקובצת, שדנו הראשונים האם מדובר שעשו קניין על ההסכם ביניהם, או רק התחייב לו בדברים בעלמא.
אמר רב יוסף - כיון דאמור רבנן לא ליזבין, אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני. (כיון שאמרו חכמים שאין היבם רשאי למכור בנכסי אחיו המת, אפילו אם מכר לא חל המכר), ולכן אינו חייב לתת לאחיו חלק מהנכסים אם ייבמה.
והיכן אמרו: דתניא - מי שמת והניח שומרת יבם, והניח נכסים במאה מנה, אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה, לא ימכור. כיון שכל נכסיו אחראין לכתובתה".
אמר ליה אביי - וכי כל היכא דאמור רבנן לא ליזבין, אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני (וכי בכל מקום שאמרו לא למכור, אם מכר לא חל המכר)?!
והרי תנן בריש פרקין - "האשה שנפלו לה נכסים ... בית שמאי אומרים תמכור, ובית הלל אומרים לא תמכור, ברם - אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים", ומוכח, שאפילו במקום שאמרו חכמים "לא תמכור", אם מכרה מהני?
שלחו שאלה זו, לקמיה דר' חנינא בר פפי.
שלחה - כדרב יוסף (השיב להם, שהלכה כרב יוסף).
אמר אביי, אטו ר' חנינא בר פפי כיפי תלה לה?! (וכי רב חנינא תלה נזמים לקשט את תשובתו), כלומר, מה הוסיף בדבריו על דברי רב יוסף, הלא קושייתי מהמשנה במקומה עומדת?
שוב שלחו שאלה זו לקמיה דרב מניומי בריה דרב נחומי.
שלחה - כדאביי. ואי אמר בה רב יוסף טעמא אחרינא, שלחו לי". (שלח להם - נראה לי כדברי אביי, אך אם ימצא רב יוסף טעם לדבריו, אנא שלחו לי).
נפק רב יוסף, דק ואשכח (יצא רב יוסף, ועיין ומצא ברייתא כדבריו).
דתניא - "הרי שהיה נושה באחיו (היה אחיו חייב לו כסף) ומת המלוה, והניח שומרת יבם לפני אחיו הלוה, לא יאמר הלוה - הואיל ושאני יורש, החזקתי. ופקע חובי  77 .

 77.  הקשו הראשונים - הרי כעת הלוה נכנס תחת אחיו המלוה, והרי הוא כמי שהלוה לעצמו, ואם כן, אפילו אם אינו יכול לתפוס את הנכסים, מדוע אינו יכול למחול לעצמו על החוב? ותרצו הראשונים בכמה אופנים - א. שיבם אינו יורש את אחיו אלא מכח אשתו. ולכן אינו יכול למחול ולהפסיד את זכותה. ב. כיון שעל ידי מחילתו יגרם הפסד לאשה, חייב לשלם לה הפסד זה מ"דינא דגרמי". תוספות. ג. אדם שהלוה כסף, וחזר ולוה בעצמו כסף מאחרים, וכעת הכסף שהלוה משועבד לחוב שלוה - אינו יכול למחול על חובו. כיון שבמחילה זו הרי הוא "חב לאחריני". ולכן בסוגיין שהחוב משועבד לפרעון כתובת האשה, אינו יכול למחול. הריטב"א. ד. אין מחילה אלא ממוחל לנמחל, ואין אדם יכול למחול לעצמו. הרמב"ן. (בבא בתרא קכה ב).
אלא, מוציאין את הנכסים מהיבם, ויקח בהן קרקע כדי שתוכל יבמתו לגבות ממנה את כתובתה, והוא אוכל פירות".
ומוכח, שלא הועילה תפיסתו בחוב, כיון שאמרו חכמים - "ילקח בהם קרקע".
אמר ליה אביי - דלמא דטבא ליה עבדו ליה? אולי אין כונת המשנה שכופין אותו לקחת במעות קרקע, אלא רק עצה טובה נתנו לו כדי שלא יאבד את המעות בהוצאה  78 ?

 78.  רש"י. ועיין תוספות שפרשו באופן אחר.
אמר ליה רב יוסף: תנא תני "מוציאין", ואת אמרת "דטבא ליה עבדו ליה"?! (בברייתא כתוב לשון "מוציאין", דמשמע בעל כרחו, ואתה רוצה לומר שכונתה רק לעיצה טובה?!).
הדור שלחוה קמיה (שוב שלחו תשובה זו לפני) דרב מניומי בריה דרב נחומי. אמר להו, הכי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, ברייתא זו שמצא רב יוסף כדבריו, אינה משנה (אינה מוסמכת כדי לסמוך עליה),
ודנה הגמרא: מאי טעמא אינה משנה?
אילימא משום דהוו להו מטלטלי, ומטלטלי לכתובה לא משעבדי, כלומר - אם נאמר, שדברי המשנה שאין האח יכול לתפוס את חובו אחר מות אחיו אינם נכונים, מכיון שהחוב הוא מטלטלין,  79  ומטלטלין אינם משתעבדים לכתובה, ואם כן כיון שהוא יורש את אחיו זכה גם במטלטליו, דהיינו חובו, ואינו חייב לשעבד את הכסף לפרעון כתובת האשה.

 79.  יש לדון, מדוע חוב נחשב כמטלטלין, הרי עיקר שיעבודו של החוב הוא על הקרקעות? ומבאר הריטב"א, מכיון שנטל זוזים כשלוה, ובדרך כלל גם מחזיר כסף, נחשב כמטלטלין. ובכל זאת, יש מקומות שחוב נחשב קרקע - כגון אם אמר "הריני מוכר כל מטלטלי", שאז אין חובותיו בכלל המטלטלין.
יש לדחות - דלמא המשנה כרבי מאיר היא, דאמר מטלטלין משתעבדים לכתובה  80 .

 80.  דעת רבינו תם, שאף לדעת רבי מאיר אין אשה גובה כתובתה ממטלטלי דיתמי, אלא רק ממטלטלין של הבעל עצמו. ואם כן, צריך לבאר, מדוע בנידון דידן האשה יכולה לגבות את חובה ממטלטלי היבם? וצריך לומר - שיבם שונה מיתומים, כיון שהוא "קם תחת אחיו המת", ולכן האשה גובה ממנו את הכתובה ממטלטלין, כמו שהיתה גובה מבעלה. אך הריטב"א כתב, שלומדים מסוגייתינו שלדעת רבי מאיר אשה יכולה לגבות את כתובתה אף ממטלטלי דיתמי. ולא כדברי רבינו תם.
ואלא נאמר, שדברי המשנה אינם נכונים, משום דאמר לה היבם - "את לאו בעלת דברים דידי את", ולא התחייבתי לך כלום אלא לאחי, ועל כן לא אשלם כלל את חובי.

דרשני המקוצר[עריכה]