פרשני:בבלי:כתובות לז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות לז א

חברותא[עריכה]

וכי סבר רבי יהודה שהשבויה בקדושתה קיימא, וכמבואר במשנתנו!?
א. כל אשה מבנות ישראל שיצא דם ממקור דמיה (מהרחם), הרי היא נטמאת בטומאת נדה. אבל הגויות אינן מיטמאות בטומאת נדה, ודם נדותם נחשב כדם בהמה גרידא.
ב. גזרו חכמים שאשה הרואה דם, יהיו טמאות כל הטהרות שנגעה בהן קודם שראתה את הדם במשך התקופה של "מעת לעת", שקדמה לראיית הדם.
וטעמו של דבר, כי חששו חכמים, שמא יצא הדם מהרחם אל הפרוזדור המוביל אותו החוצה, אך לא יצא מיד החוצה, ואילו האשה נטמאת משעת יציאת הדם מן הרחם אל הפרוזדור (למרות שלא יצא הדם עדיין החוצה), וישהה הדם בתוך הפרוזדור לפני שיצא החוצה, ונמצא שהיא טמאה קודם לראיית הדם.
אך אם בדקה את עצמה בתוך ה"מעת לעת" האחרון, אין היא טמאה אלא עד שעת הבדיקה (הנקראת "פקידה אחרונה").
וזה הוא שאמרו בכל הנשים, שהן מטמאות "מעת לעת, ומפקידה לפקידה".
והתניא: הגיורת שנתגיירה, וראתה דם באותו היום שטבלה לגירותה.
רבי יהודה אומר: דיה שתהא מטמאת את הטהרות בשעתה. דהיינו, משעת הראיה, ואינה מטמאת אותן למפרע, שהרי דם נדותה שיצא ממנה בהיותה גויה, אינו מטמא.
וכמו כן אין היא מטמאת למפרע אפילו את הטהרות שנגעה בהן באותו היום לאחר השעה שטבלה לגרות, על אף שכבר היתה ראויה אז להיטמא בטומאת נדה.
כי כל אשה שאין אתה יכול לטמא את הטהרות שנגעה בהן למפרע עד מעת לעת ממש, לא גזרו בה חכמים שטמא למפרע, ולכן איה מטמאה אפילו משעה שטבלה.  1 

 1.  כתב רש"י: דיה שעתה, ולא גזרו בה טומאת מעת לעת לטמא טהרות שנגעה בהן משעת טבילה עד שעת ראייה, כי אפילו אם יצא דם זה מאתמול (קודם שטבלה), והעמידוהו כותלי בית הרחם, שזהו הטעם של גזירת טומאה "מעת לעת" בבנות ישראל, הלא דם כנענית כדם בהמה הוא. ואם תאמר, ניחוש שמא משטבלה נעקר ויצא מיד, כיון ש"טומאה למפרע" גזירה דרבנן היא, הרי רק היכא דאיכא למיגזר מעת לעת שלם, גזור חכמים גם על "מפקידה לפקידה", אבל היכא דלא גזור "מעת לעת" לא גזור "מפקידה לפקידה". והקשה רבינו עקיבא איגר: למה לי הטעם שכתב רש"י, דכל שאינה מטמאה מעת לעת אינה מטמאה מפקידה לפקידה, והרי בלא טעם זה יש לטהרה משום "ספק ספיקא". א. ספק אם בא הדם עכשיו ולא העמידוהו כותלי בית הרחם כלל. ב. ואפילו אם תימצי לומר שלא יצא עכשיו, שמא יצא ממקורה עוד בהיותה גויה. אלא שכותלי בית הרחם העמידוהו, ולא יישב. וראה מה שייישב ב"אילת השחר", ומה שיישב ב "הערות".
רבי יוסי אומר: הגיורת הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת,  2  ומ"פקידה לפקידה ".

 2.  כתבו התוספות: כלומר בדין "מעת לעת", ואולם אינה מטמאה אלא עד הטבילה, שקודם לכן אינה נדה (ומ"פקידה לפקידה", היינו אם פקדה את עצמה אחר הטבילה). ודבריהם צ"ב שהם קוראים לזה "טומאה מעת לעת", והרי הביאו בתחילת דבריהם את רש"י, שהוא קורא לזה "טומאה מפקידה לפקידה"! ? והריטב"א גורס: ומטמאה מפקידה לפקידה, וכונתו שהיא מטמאה עד הטבילה דזה הוא כפקידה כיון שהוא בתוך המעת לעת.
ועוד נחלקו בדין הגיורת רבי יהודה ורבי יוסי:
וצריכה הגיורת שנתגיירה, להמתין מלהנשא שלשה חדשים מאז שטבלה (ואף שלא היתה נשואה בגויותה), כדי שאם תתעבר, ידעו להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה,  3  דברי רבי יהודה.

 3.  כי בתוך זמן זה ספק הוא אם בן שבעה חדשים הוא לשני שנישאת לו אחר הגרות, או בן תשעה חדשים הוא לראשון שנבעלה לו בגויות.
רבי יוסי מתיר לה ליארס ולינשא מיד, ואינה צריכה להמתין כלל (ובהמשך הסוגיא יתבאר טעמו).
הרי שרבי יהודה סובר שהגיורת אינה בחזקת בתולה, ולכן צריכה היא פרק זמן של המתנה לצורך "הבחנה", כדי שנוכל להבחין בין הזרע שנולד מבעילתה בגיותה לבין הזרע שיוולד לה בהיותה יהודיה.
ואם כן, תיקשי לרבי יהודה עצמו, שאמר במשנתנו שהשבויה ב"חזקת בתולה" היא!?  4 

 4.  ביאר הרשב"א את סברת המקשה שהיה מדמה שבויה לגיורת, כיון שרבי יהודה סובר שבקדושתה קיימא, בהכרח שאע"פ שהגויים פרוצים בעריות, מכל מקום אין הגויים חשודים על אונס. שאינם פרוצים כל כך אלא לבועלה ברצון. ואשה, שאין יצרה גדול כל כך כמו האיש, כל שכן שאינה פרוצה לזנות מדעת. ולפיכך, אף הגיורת, כיון שאין הגויים אונסים, היא אינה מתרצה להם, וראה שם עוד ביאור. ומה שכתב הרשב"א שאין הגויים חשודים על אונס, היינו דוקא לשיטת רבי יהודה. אבל לדעת חכמים החלוקים עליו - אף על אונס הם חשודים, וכמו שכתב רש"י לעיל בדברי רבי דוסא החלוק על חכמים ואומר: וכי מפני שמיעך לה - "אין נוהגין בהן הפקר לאונסן בבעילה, אלא לשחק עמהן". ומשמע שלדעת חכמים נוהגים בהן הפקר לאונסן בבעילה.
אמר ליה רב יוסף לרב פפא בר שמואל: וכי גיורת אשבויה קא רמית, מה קושיא וסתירה אתה מקשה מדין גיורת על דין שבויה, עד קשה לך כיצד סובר רבי יהודה שהגיורת אינה בחזקת בתולה, ואילו השבויה בחזקת בתולה היא!?
והרי גיורת, שאנו דנים אם היתה בעילתה כשהיתה גויה או כשהיא יהודיה, ולשם כך הצרכנו תקופה של המתנה, לא מנטרא נפשה (אינה משמרת את עצמה).
אך שבויה, שהיא ישראלית - מנטרא נפשה (משמרת היא את עצמה).  5 

 5.  א. ביאר הרשב"א את סברת התרצן, דשבויה שאני, כיון שישראל קדושים הם, מנטרא נפשה. אבל הגיורת, כשהיתה גויה, פרוצה היתה ולא מנטרא נפשה. וביאור דבריו, שהגמרא חוזרת בה ממה שהיתה סבורה, כיון שאין הגויים חשודים על אונס, ממילא מסתברא שהנשים אינן מוסרות את עצמן. אלא הגויות מוסרות את עצמן, ובנות ישראל אינן מוסרות את עצמן. ב. תמהו התוספות והרשב"א: מאי סלקא דעתין לדמות שבויה לגיורת, והרי ממשנתנו עצמה מוכח שחילוק יש ביניהם, כי בשבויה נחלק רבי יהודה שאין לה קנס, ואילו בגיורת לא נחלק, ויש לה קנס! ? וראה מה שיישבו. ג. עוד הקשו התוספות, הרי שנינו במשנתנו שרבי יהודה מתיר בשבויה שנשתחררה יתירה על בת שלש שנים ועדיין קטנה היא, ומה שייך בקטנה מינטרא נפשה! ? ותירצו, קטנה לגמרי - אינה מוסרת את עצמה לביאה. וכשהיא גדלה קצת, ומוסרת את עצמה לביאה, כבר יש בה דעת לשמור את עצמה.
ואולם, הוסיף רב פפא בר שמואל להקשות:
ועדיין, רמי, יש לך לשאול סתירה, מדין שבויה א (על דין) שבויה, היות שבברייתא אחרת מצינו שכרך בה רבי יהודה את דין השבויה עם דין הגיורת, והצריך המתנה לצורך הבחנה בשתיהן!
דתניא: הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו כשהן יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד, יש לנו לחוש שנבעלו בשעת גיותן, אחר גיל שלש, היות והן נעשות בגיל זה ראויות לביאה -
ולכן, כשנתגיירו או שנפדו או שנשתחררו - הרי אלו צריכות להמתין מלהנשא שלשה חדשים, כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע הנזרע שלא בקדושה, דברי רבי יהודה.  6 

 6.  ואף שהקטנה אינה מתעברת, גזירה קטנה אטו גדולה, רש"י.
ואילו רבי יוסי מתיר להן ליארס ולינשא מיד, ללא המתנה לצורך הבחנה.
ומוכח שרבי יהודה חושש אף לבעילת השבויה. ואילו במשנתנו, סובר רבי יהודה שהשבויה - בקדושתה קיימא.
אשתיק, שתק רב יוסף, ולא ידע לענות על קושייתו של רב פפא בר שמואל.
אמר ליה רב יוסף לרב פפא בר שמואל: מידי שמיע לך בהא, האם שמעת אתה איזה ישוב בענין זה?
אמר ליה רב פפא בר שמואל: הכי אמר יישב רב ששת: ההיא ברייתא, שמחייב בה רבי יהודה את השבויה להמתין שלשה חדשים, עוסקת כשראוה שנבעלה.  7 

 7.  כתב ב"הערות", דלאו דוקא כשראוה שנבעלה בתוך שלשה חדשים, אלא אפילו אם ראוה שנבעלה קודם לכן, כבר איבדה את החזקה של "בקדושתה קיימא".
ומקשינן: אי הכי - שודאי הוא שנבעלה - מאי טעמא דרבי יוסי, החולק ואינו מצריך המתנה?
כי הניחא אם לא ראוה שנבעלה, יש לפרש את טעמו של רבי יוסי, שאינו חושש לבעילתן. אבל לפי פירושו של רב ששת, שהוא מפרש את הברייתא כשראוה שנבעלה, תיקשי: מאי טעמא דרבי יוסי שאינו מצריך המתנה לצורך הבחנה!?
אמר רבה: קסבר רבי יוסי: אשה מזנה - משמשת במוך (נותנת מוך באותו מקום, לאחר הבעילה, ושואבת משם את הזרע),  8  ועושה היא זאת כדי שלא תתעבר, ושוב אין לחוש שתלד זרע שנזרע שלא בקדושה, גם אם נבעלה.

 8.  כן פירש רש"י כאן. אבל ביבמות יב א פירש רש"י שבשעת מעשה יש לה מוך באותו מקום. והיעב"ץ כאן האריך בדברי רש"י כאן.
ותמהה הגמרא על תירוץ זה:
בשלמא גיורת, אכן יש לומר שהיא משמשת במוך, כיון דדעתה לאיגיורי (היות ודעתה להתגייר),  9  ומשעה שנתנה דעתה להתגייר, הרי היא מנטרא נפשה (משמרת את עצמה) ומזמנת לעצמה מוך.

 9.  א. כלומר: מסתמא מי שמתגיירת, כבר חושבת היא על הענין כמה חדשים קודם הגירות בפועל. ב. בגמרא יבמות לה א איתא: כיון דדעתה לאיגיורי, מנטרה נפשה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה ובין זרע שנזרע שלא בקדושה. וברש"י שם מבואר דאפילו נשואה מנטרא נפשא, והיינו שפורשת גם מבעלה.
ואף שבויה נמי שפיר משמשת במוך, כיון דלא ידעה היכא ממטו לה, אין היא יודעת לאן יביאוה השבאים, ושמא יביאוה לעיר של ישראל, ויפדוה.
ושפחה שנשתחררה על ידי גט שחרור נמי משמשת במוך, דשמעה מפי מרה, שמעה מאדונה שעומד הוא לשחרר אותה.  10 

 10.  צריך לפרש שכך היא הדרך, שהיא שומעת ממנו כמה חדשים קודם השחרור אודות שחרורה, שאם לא כן עדיין צריך הבחנה.
אלא שפחה כנענית שיוצאה לחרות בהוצאת שן ועין, שהיא יציאה בלתי צפויה, מאי איכא למימר? וכי מנין לה להעלות על דעתה שתשתחרר, עד שאתה אומר שמשמשת היא במוך!?
וכי תימא: אכן כל דממילא (כלומר: כל אופן שאין היא מעלה בדעתה) לא אמר רבי יוסי, שמותרת היא להיארס ולהינשא מיד.
אין זה תירוץ. כי -
והרי אנוסה, דממילא  11  היא נבעלת ולא מרצונה, ולא ידעה שתיאנס, ולא זימנה לעצמה מוך, ובכל זאת תניא: אנוסה ומפותה, צריכות להמתין שלשה חדשים,, דברי רבי יהודה.

 11.  א. אף שגם השבויה אנוסה היא, מזה אי אפשר להקשות, כי יודעת היא שתיאנס ומזמנת מוך, מה שאין כן סתם אנוסה אינה יודעת שתיאנס. ב. ברש"י כאן נראה שאינו גורס "ומפותה" וכמו שכתוב בגליון, וברש"י ביבמות לה א נראה דגרס "ומפותה", אך בפירושו שם מבואר שהקושיא היא מאונס בלבד.
רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד!
אלא אמר רבה: קסבר רבי יוסי: אשה מזנה, מתהפכת אחר שנבעלה כדי לפלוט את הזרע, במטרה שלא תתעבר. וזאת יכולה לעשות אף האנוסה, וכל המזנות עושות כן.
ודנה הגמרא:
ואידך, רבי יהודה, שמצריך המתנה, למה הוא אינו סומך על דרך זו של הנהגת הנשים המזנות!?
טעמו של רבי יהודה הוא: כי חיישינן שמא לא נהפכה יפה יפה.  12 

 12.  כתבו התוספות, שלפי תירוץ זה ביוצאת בשן ועין מודה רבי יוסי שהיא צריכה להמתין, כי היא למה תתהפך. ואילו רש"י ביבמות לה א כתב: ואף יוצאה בשן ועין נמי ליכא השתא למיפרך, דכיון דהיפוך קל הוא לה, ואין בו טורח, מתהפכת היא, דכל אשה מזנה אינה רוצה להתעבר".
שנינו במשנה: וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון, שנאמר "ולא יהיה אסון - ענוש יענש".
ותמהה הגמרא: וכי הא - דין "קם ליה בדרבה מיניה" - מהכא, ממקרא זה הוא דנפקא!?
והרי מהתם נפקא, ממקרא אחר הוא נלמד:
שנאמר: "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו". מלמד הכתוב שאמר "כדי רשעתו" בלשון יחיד: משום רשעה אחת בלבד אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות!?  13 

 13.  הקשה הריטב"א: הרי יש לומר שמ"כדי רשעתו" אנו לומדים ש"אין מת ומשלם", ואילו מ"ולא יהיה אסון" אנו לומדים שיקבל את המיתה ולא את הממון! ? ותירץ: מכל מקום יקשה, כיון שכבר אמרה תורה "ולא יהיה אסון", למה לי עוד "כדי רשעתו"? ותו, ודאי סברא הוא, שבאיסור חמור כזה שיש בו מיתה, במיתה החמורה הוא נידון, ולא בממון הקל. ומה שכתב שב"איסור חמור כזה", כוונתו לומר, אף כי במלקות וממון נסתפקה הגמרא (לעיל לב א) לומר, שהמלקות קל מן הממון, ומכל מקום לוקה ואינו משלם, לזה חילק הריטב"א בין איסור חמור כזה שחייבים עליו מיתה לבין איסור קל שאין חייבים עליו אלא מלקות.
ומשנינן: חדא קרא - "ולא יהיה אסון" - מדבר במיתה וממון, שימות ולא ישלם.
וחדא קרא - "כדי רשעתו" - מדבר במלקות וממון, שאינו לוקה ומשלם.  14 

 14.  כתבו האחרונים שחילוק יש בין שתי הדרשות: א. "כדי רשעתו" מלמד, שלעולם "אין לוקה ומשלם". ואף שנחלקו אמוראים (לעיל לב) אם לוקה או משלם, בכל זאת אם מאיזה טעם לא יפטור המלקות את הממון, אז יפטור הממון את המלקות לכולי עלמא. וכן להיפך. והראיה, מעדים זוממין וחובל בחבירו, שגילתה התורה שהם משלמים (כמבואר לעיל לב), וממילא אנו אומרים שאינו לוקה לכולי עלמא. וזה הוא משום שלעולם "אין לוקה ומשלם". אבל "ולא יהיה אסון" מלמד רק פטור על הממון דוקא. ואם מאיזה טעם שהוא לא ייפטר הממון, אזי לא נאמר שיפטור הממון את המיתה. ב. ועוד חילוק כתבו בשם הגר"ח (הובא ב"משכנות הרועים"), שב"כדי רשעתו" צריך דוקא שיהיו שתי הרשעיות מסורות לבית דין, וכמבואר בגמרא במכות, שמקרבן אין נפטר ב"כדי רשעתו", משום שאינה רשעה המסורה לבית דין, מה שאין כן מיתה וממון אין צריך שיהיו רשעיות המסורות לבית דין. ונפקא מינה בתשלומי מעילה, שביאר הגר"ח שהוא לא נחשב כ"רשעה המסורה לבית דין", שלפי זה, אם יתחייב המועל במלקות הוא לא ייפטר מתשלומי מעילה, ואילו חיוב מיתה כן יפטרנו.
וצריכא, הוצרכה התורה להשמיענו הן במיתה וממון והן במלקות וממון, שאינו נענש בשני עונשים! דאי אשמעינן רק מיתה וממון, הייתי אומר: משום דבמיתה איכא איבוד נשמה, שהוא עונש חמור, ולכן דיו בכך אם ענשתו לאבד נשמה ליהרג.
אבל מלקות וממון, דליכא איבוד נשמה,, אימא לא נאמר שאין לוקה ומשלם, אלא נעשה בו את שניהם.
ואי אשמעינן רק במלקות וממון, הייתי אומר: משום דלא חמיר איסוריה, אין האיסור שנתחייב עליו מלקות איסור חמור, ודיו שתענשנו בעונש אחד.
אבל מיתה וממון, דחמיר איסוריה שנתחייב עליו מיתה, אימא לא.
לפיכך צריכא את שני המקראות.
ולרבי מאיר, דאמר: לוקה ומשלם,  15  ובהכרח ש"כדי רשעתו" בא ללמד שאין מת ומשלם, תיקשי: תרתי קראי - "ולא יהיה אסון" ו"כדי רשעתו" - למה לי?

 15.  כמבואר לעיל לב ב, ולג ב.
ומשנינן: חדא קרא - "ולא יהיה אסון" - במיתה וממון.

דרשני המקוצר[עריכה]