פרשני:בבלי:כתובות מב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות מב א

חברותא[עריכה]

מעשה ידיה של הנערה, שעשתה בחיי אביה, ומציאתה (מציאות שמצאה), אף על פי שלא גבתה אותן עד שמת האב, וכגון שלא קבלה עדיין את שכר פעולתה עד שמת (והגמרא תבאר את משמעות ה"גביה" לענין מציאה) - הרי הן של אחין.
גמרא:
ותמהינן: מאי קא משמע לן משנתנו? והרי כבר תנינא, שנינו במשנה לעיל (לט ב) שהמפתה נותן שלשה דברים, והאונס - נותן ארבעה דברים. המפתה נותן בושת ופגם וקנס, ומוסיף עליו האונס עוד תשלום, שנותן אף את דמי הצער!
וכיון שכבר שנינו במשנה זו שהמפתה נותן שלשה דברים, והאונס ארבעה, מה מוסיף התנא במשנתנו להשמיענו?!
ומתרצינן: את ההלכה שאם היתה המפותה או הנאנסת "נערה", נותן את התשלומים לאביה של הנערה - איצטריך ליה לתנא של משנתינו להשמיענו, שהרי את הדין הזה לא שנינו במשנה לעיל.
ומקשינן: הרי זה שנותנן לאביה, נמי פשיטא הוא ! מדאמרינן דקא יהיב, שמשלם המפתה את התשלומים האלה.
שהרי מעצם חיובו לשלם אנו יודעים בודאי שהוא צריך לשלמם לאביה ולא לה. דאי תשלומים אלו הם לעצמה, תיקשי, אמאי יהיב מפתה? מדוע צריך הוא בכלל לשלמם? והרי מדעתה, בהסכמתה של הנערה, עבד, הוא עשה את מעשהו, שהרי נתפתתה והסכימה לו, ומחלה לו בכך  6  את דמי בושתה, פגמה וקנסה!  7 

 6.  כך ביאר רש"י. ובשיטה מקובצת איתא, שהפטור הוא משום שמסרה לו את גופה, והוי מזיק ברשות.   7.  כתבו התוס', אע"ג דאיכא למימר שנותן המפתה דווקא בקטנה, שלא שייך בה מחילה, מכל מקום משמע לגמרא שמדובר בנערה, כי פשטא דמתניתין על "אלו נערות" דרישא קאי. והגרעק"א כתב, שבהכרח אי אפשר לומר שמדובר בקטנה, כי במתניתין לעיל (לט א) אמרינן חילוקי דינים בין אונס למפתה, שאונס שותה בעציצו, ומפתה אם רצה להוציא - מוציא, אונס נותן מיד, והמפתה - לכשיוציא. ואם נאמר שמדובר במפתה קטנה, הרי שלא יהיו חילוקים אלו, שהרי פיתוי קטנה - אונס הוא!
ולכן, מתרצת הגמרא תירוץ אחר:
אלא, זה ששנינו במשנתינו שיש חילוק בין אם עמדה בדין קודם שמת האב, ובין אם עמדה לאחר שמת האב, איצטריכא ליה לתנא להשמיענו, והיא פלוגתא דרבי שמעון ורבנן במשנתינו.
בשני מקומות חידשה תורה שיכול האדם לתבוע את חבירו ולהשביעו על כך, אפילו בעל כרחו, ואם יכפור חבירו בתביעתו שהשביע אותו עליה, יתחייב על כך הכופר בהבאת קרבן.
ה"השבעה" שאיפשרה התורה בשני מקרים אלו להשביע את הנתבע בעל כרחו, היא הטלת חומר השבועה על ידי התובע על הנתבע, כך שאם יכפור הנתבע בשקר בתביעה, הוא יתחייב להביא על כך קרבן מיוחד.
המקום האחד הוא "שבועת העדות", שיכול כל אדם לדרוש מחבירו שיבוא ויעיד לטובתו את העדות שהוא יודע, ויכול אף להשביעו על כך בעל כרחו. ואם יכפור חבירו, וישקר, ויאמר שאין הוא יודע לו עדות, הרי הוא מתחייב ב"קרבן שבועת העדות". חיוב זה, כאמור, הוא למרות שהעד לא נשבע בעצמו, אלא רק כפר בתביעה של חבירו לבוא ולהעיד שנאמרה בצורת "השבעה", וכגון שאמר התובע "משביעך אני שאתה יודע לי עדות".
והמקום השני הוא "שבועת הפקדון". שאם תובע האדם את חבירו ממון שהפקיד אצלו או ממון שהוא חייב לו, יש לתובע את הכח להציג את תביעתו בצורת "השבעה", שהוא פונה לחבירו, ואומר לו משביעך אני שאתה חייב לי ממון, ואז, אם יכפור הנתבע ויטען שאינו חייב לו ממון, הרי הוא מתחייב בקרבן "אשם גזילות", על אף שלא נשבע, אלא רק כפר בתביעה שהוצגה באמצעות "השבעה" של התובע.
בשני המקומות, בא הקרבן כחיוב מיוחד על הכפירה בהשבעה שחידשה תורה בשני המקומות הללו, ואין הוא קרבן רגיל שמביאים על שבועת שקר רגילה.
תנן התם (במסכת שבועות לו ב): האומר לחבירו אנסת ופיתית (או פיתית) את בתי! והוא, חבירו, אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי!
ואמר לו אבי הבת: משביעך אני על תביעתי שאנסת ופיתית את בתי!
ואמר חבירו: אמן! אכן, מקבל אני את השבעתך, אך עומד אני על כפירתי בתביעתך, כי לא אנסתי ולא פיתיתי את בתך!
ואחר כך הודה חבירו שאכן אנס או פיתה את בתו - חייב לשלם לו קרן וחומש, ולהביא קרבן אשם, וזהו קרבן אשם גזילות.
רבי שמעון פוטר אותו מחומש ומקרבן. משום שהרי אינו משלם קנס על פי הודאת עצמו  8 , אלא רק על ידי העדאת עדים. וכיון שאילו היה מודה לו כשתבעו - היה נפטר, הרי אף עתה, שכפר בתביעה, אין זה נחשב ככפירת ממון.  9 

 8.  הקשו התוס', תיפוק ליה שאפילו בהלואה ועושק דאיירי בהו קרא, לא מחייב אלא כשיחד כלי להלוואתו ולעושקו, וכאן בקנס הרי לא שייך יחוד כלי, שהרי מדובר שלא עמד בדין עדיין! עיי"ש שהאריכו.   9.  הקשה הגר"ש שקופ, דמשמע שאם היה הדין שחייב על פי הודאתו, היה חייב קרבן שבועה. ולכאורה קשה, הרי אין זו כפירת ממון, שהרי לפני העמדה בדין אין עדיין חיוב קנס! והוכיח מכאן הגרש"ש, שגבי חיוב קרבן שבועה לא בעינן דווקא כפירה על חיוב ממון ממש, אלא אף אם כופר על זכות תביעה שתביא לידי חיוב ממון, וע"י כפירתו לא יבוא לידי כך - חייב קרבן שבועה.
אמרו לו חכמים לרבי שמעון: הרי מלבד הקנס, משלם האונס והמפתה גם בושת ופגם. ואם כן, אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, אבל הרי משלם בושת ופגם על פי עצמו, שהרי תשלומי הבושת והפגם אינם תשלומי קנס אלא תשלומי ממון, ונמצא שכפר לו בהשבעה על טענת ממון.
(והגמרא להלן מפרשת את טעמם של רבנן, לפי שסתם הטוען "אנסת את בתי", טוענו על הבושת והפגם, ולא תובעו את הקנס, ולכן לא נשבע זה על כפירת קנס  10 ).

 10.  כך פירש רש"י. ותמה המהרש"א, מי הכריחו לפרש כך, הרי גם אם רבנן סוברים שתובעו גם על הקנס, ניחא שחייב קרבן שבועה, משום שתובעו גם בושת ופגם, שממון הם! עיי"ש.
בעא מיניה אביי מרבה: האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי, והעמדתיך על כך בדין, ונתחייבת לי ממון!
והוא, הנתבע, אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי, ולא העמדתני בדין  11 , וממילא לא נתחייבתי לך ממון!

 11.  הגרעק"א הקשה, אמאי נקט הש"ס שהבועל טוען שלא אנס ולא העמידו בדין, הלא אף אם אומר שאכן אנס, אלא שלא העמידו לדין, שצריך להיות פטור מטעם מודה בקנס, עדיין שייכים צדדי הספק של אביי! עיי"ש.
ונשבע לו על כפירתו.
ולבסוף הודה, שבאמת אנס או פיתה ועמד בדין והתחייב ממון.
לרבי שמעון, מאי, מה יהיה הדין במקרה זה?  12 

 12.  עיי' בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' רנ"ב), שהעיר בסוגיא זו י"ג הערות, והביא עוד הערות מהר' לוי בן חביב, ומה שיישב בזה באריכות.
האם נאמר, כיון דעמד כבר בדין על כך, ועתה אם יודה על תביעתו, יהיה חייב לשלם, שהרי כבר חייבוהו בית הדין, אם כן, שבועה זו, כפירת ממונא הואי, ומיחייב עליה קרבן שבועה!
או דלמא, אף על גב דעמד בדין והתחייב לשלם ממון, כיון שעיקרו של חיוב זה קנס הוי, לא חייבתו תורה קרבן שבועה?  13 

 13.  כך פירש רש"י. ולשיטתו, פשיטא ליה לאביי שממונא הוא לכל דבר היכא שעמד בדין, כגון שאם מודה - נפטר, ולענין להורישו לבניו. ורק לענין קרבן שבועה נסתפק אביי, משום דכתיב "וכחש", ובעינן שיהא עיקרו ממון דומיא דפקדון. ובתוס' הביאו שגירסת הספרים היא: "או דלמא, אע"ג דעמד בדין קנסא הוא, ומודה בקנס פטור". ופירשו שנסתפק אביי אף לענין מודה בקנס, אם בכהאי גוונא מיפטר בהודאתו. עיי"ש שהאריכו. וכתב הגרעק"א, דאף לצד שפטור, אינו נפטר מעצם החיוב, אלא שאי אפשר לחייבו על פי הודאתו. אבל אם יבואו עדים שאכן העמידוהו בדין ונתחייב - יהא חייב. שהרי באמת נתחייב כבר ממון, ואי אפשר לומר שנמחל לו הקנס ונפקע חיובו. ועיי' בקצוה"ח (סי ש"נ), שלמד פשט אחר בסוגייתנו, והוכיח מכאן את שיטתו, שאף אם עמד בדין בבית דין א', ונתחייב ממון, תועיל הודאתו בפני ב"ד אחר לפוטרו מממון. וכמו"כ יהיה להיפך, אם הודה בפני ב"ד א', ואח"כ כפר בפני ב"ד אחר, יהיה כח בבית הדין השני לחייבו ממון עפ"י עדים. עיי"ש.
אמר ליה רבה: ממונא הוי, ומיחייב עליה קרבן שבועה  14 .

 14.  ולשיטת תוס' דלעיל, הוא הדין דאי מודה - מיחייב. עיי"ש.
איתיביה אביי לרבא מזה ששנינו במסכת שבועות: רבי שמעון אומר: יכול, האומר לחבירו: אנסת ופיתית את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי.
או שאמר לו: המית שורך את עבדי, ועליך לשלם ולתת לי שלושים שקלים שקצובים בתורה למי שהרג שורו את עבדו של חבירו.
והוא אומר: לא המית שורי את עבדך.
או שאמר לו עבדו: הפלת את שיני, וסימית (או סימית) את עיני  15 , ועליך לשלחני לחפשי!

 15.  הקשו התוס', מה ייחוד כלי שייך כאן, הרי מיד כשהפיל את שינו - קנה העבד את עצמו, ושוב לא הוי קנס! ותירצו, דאין לך ייחוד גדול מזה שהעבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ויכתוב לו גט שחרור על כך. והגר"ש רוזובסקי תמה על דבריהם, למה האריכו בקושייתם, הרי אפשר להקשות בפשיטות, מה שייך יחוד כלי בשחרור עבד, וכי העבד ישחרר את עצמו על ידי כלי?! ועיי' במה רש"א.
והוא, האדון, אומר: לא הפלתי את שינך, ולא סימיתי את עינך,
ונשבע האדון על כפירתו בתביעתו, ולבסוף הודה שאכן הפיל את שינו או סימא את עינו.
יכול יהא חייב קרבן אשם גזלות ככל מי שכפר בשבועת הפקדון?
תלמוד לומר: "וכחש בעמיתו בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבידה וכחש בה, ונשבע על שקר".
ולמדים מפסוק זה כך:
מה אלו, הדברים הנזכרים בפסוק, מיוחדין הן בכך שהן תשלומי ממון, אף בכל מקום, חיוב קרבן אשם גזילות על שבועת הפקדון הוא דווקא בכופר בשבועה בדברים שהן ממון.
יצאו אלו, כל המקרים לעיל, שתשלומיהן הן קנס, וכפירתן אינה מחייבת קרבן שבועת הפקדון.

דרשני המקוצר[עריכה]