פרשני:בבלי:כתובות מג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות מג א

חברותא[עריכה]

והרי מודה בקנס פטור, ולכן, אף כשלא הודה לו, אין זה נחשב כפירת ממון!
ורבנן סברי: כי קא תבע האב באומרו "אנסת ופיתית את בתי" - את תשלומי בושת ופגם קא תבע. ואין זו תביעת קנס, אלא תביעת ממון.
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי רבנן ורבי שמעון?
אמר רב פפא, רבי שמעון סבר התביעה "אנסת או פיתית" היא תביעת קנס, היות ולא שביק איניש מידי דקיץ, אין אדם מניח מלתבוע דבר קצוב, הקנס, שהוא סכום קצוב, ותבע בושת ופגם, שהם מידי, דבר דלא קיץ! ולכן, מסתבר שעיקר תביעתו היא על הקנס!  22 

 22.  לכאורה צריך ביאור, וכי מה איכפת לו לתבוע אף את הבושת והפגם, דהוו מידי דלא קיץ! ? וכתב האבני מלואים, דעל כל פנים עיקר תביעתו היא על הקנס. וחיוב קרבן שבועה נמדד לפי עיקר התביעה.
ורבנן סברי: לא שביק איניש לא נמנע אדם מלתבוע מידי דבר דכי מודי ביה לא מיפטר, דהיינו תשלום דמי ההבושת והפגם, שהם חיוב ממון, וגם אם יודה בהם האונס או המפתה הוא לא יפטר, ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר, דהיינו הקנס, ולכן מסתבר שעיקר תביעתו הם תשלומי ממון של הבושת והפגם.
בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין על פי תנאי כתובה, שכך כתוב בכתובה: "בנן נוקבן דיהווין ליכי מינאי, אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין" (הבנות הנקבות שיהיו לך ממני, הן תהיינה יושבות בביתי, גם לאחר מותי, ויזונו מנכסי עד שהן תנשאנה לבעליהן).
מעשה ידיה - למי, האם הם לעצמה או לאחין?  23  האם נאמר שהאחין הזנים אותה, במקום אב קיימי. ולכן, מה התם, כמו בשעה שאביה חי וזן אותה שייכים מעשה ידיה לאב, הכא נמי, כאשר היא ניזונית מן האחים מעשה ידיה לאחין.

 23.  כתבו התוס', דמדאורייתא פשיטא שמעשה ידיה לעצמה, כדדרשינן דלקמן מ"והתנחלתם אותם". אלא מדרבנן מבעיא ליה, האם תקנו מעשה ידיה תחת מזונות או לא.
או דלמא, לא דמי הבת הניזונית מן האחים לאב.
כי התם - מדידיה מיתזנא. הרי היא ניזונת מממונו של האב, ולכן מעשה ידיה שייכים לו.
אבל הכא, בבת הנזונית מן האחים, הרי לאו מדידהו מיתזנא, לא מממונם היא נזונית, אלא מחמת תנאי כתובת אמן, שממונו של האב משועבד לה, היא ניזונית, ולכן אין להם זכות במעשי ידיה!
אמר ליה רב ששת, תניתוה (שנינו במשנה דבר זה):
דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. וגם זה מתנאי כתובה הוא, שכך כתוב בה: "את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך", ומעשה ידיה - שלהן.
ומוכח שהיתומים עומדים במקום האב, ולכן מעשה ידיה של האלמנה שלהם, על אף שהיא ניזונית מהם מכח שיעבוד כתובתה. ואם כן, הוא הדין שיש להם זכות במעשי ידיה של הבת הניזונת מהם, אם כי נכסי אביהם משועבדים למזונותיה.
ודחינן: מי דמי אלמנתו לבתו?
אלמנתו - לא ניחא ליה ב"הרווחה" שלה, שאין לו ענין שיהיו מעשה ידיה שייכים לה ואילו היא תהיה ניזונית מרכושו, ולכן מעשה ידיה שייכים ליורשיו, כמו שהיו מעשה ידיה שייכים לו בחייו.
אבל בתו - ניחא ליה ב"הרווחה" שלה, רוצה הוא שמעשה ידיה יהא שלה, ותהיה ניזונית מנכסיו, ולא יזכו יורשיו במעשי ידיה (זאת, חוץ מנדונייתה שמגיעה לה מנכסיו. רש"י).
ותמהינן: למימרא, האם רצונך לומר, דבתו עדיפא ליה מאלמנתו, ולכן הוא רוצה יותר בהרווחתה של בתו משל אלמנתו.
והאמר רבי אבא אמר רבי יוסי: עשו חכמים את האלמנה אצל הבת, דהיינו, אדם שמת, והניח אלמנה ובת שיורשת את נכסיו - כדין שאמרו לגבי בת אצל אחין.
דהיינו, כדין אדם שמת, והניח בת ובנים, בזמן שיש נכסין מועטין  24 , ואין בהם מספיק לכדי מזונות הבת והאחים לשנים עשר חודש.

 24.  הקשו התוס', באלמנה אצל הבת, אמאי קרי ליה נכסים מועטים, בשלמא בבת אצל אחים, נכסים מועטים היינו כשאין שיעור כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו. אבל אלמנה הרי ניזונת לעולם! והביאו, דנראה לר"י, דדוקא כשיש אלמנה וגם בנים ובת, אז תקנו מזונות לאלמנה, שנתנו לה מה שהיה ליקח לבת, והיינו עד שתיבגר הבת, ואם כן, הרי יש שיעור לנכסים מועטים. אבל כשאין שם אלא אלמנה ובנים, או אלמנה ובת, שאז הבת יורשת, לא עשו תקנה בשביל האלמנה, דמשום אלמנה לא רצו להפקיע כח הירושה. ורק כשכבר הפקיעו כח הירושה בשביל הבת, אז נותנים לאלמנה. ובשביל הבת הפקיעו יותר מאשר לצורך אלמנה, לפי שהבת יורשת כשאין בנים, משא"כ האלמנה. והביאו שכן משמע בירושלמי בפרק מי שמת, דאמר התם: "אין האלמנה דוחה את הבנות, ולא הבנות דוחות את האלמנה. ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות - על ידי בנים, ואת הבנים - על ידי הבנות".
מה הבת אצל אחין, הדין הוא שהבת ניזונת מנכסי האב, והאחין ישאלו על הפתחים לצורך מזונותיהם.
אף אלמנה אצל הבת, הדין הוא שהאלמנה ניזונת מנכסי בעלה, והבת - תשאל על הפתחים!
ומוכח שגורל אלמנתו עדיף לו מבתו!
ומבארינן: לענין זילותא - אלמנתו עדיפא ליה. ולכן, עדיף לו שבתו תחזור על הפתחים, ולא אלמנתו.
אבל לענין הרווחה - בתו עדיפא ליה, ולכן מעשה ידיה של עצמה. מה שאין כן באלמנתו, שמעשה ידיה ליתומים.
מתיב רב יוסף מהסיפא של משנתינו: מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה עדיין את שכר מעשה ידיה, אם מת האב - הרי הן של אחין.
וזה ודאי, שלא באה משנתינו לחדש דבר זה, שכשעשתה מעשה ידים בחיי האב - הרי הם של האחים משמת. שזה דבר פשוט, שהרי האב זכה במעשה ידיה, שהם ממון ולא קנס, ובודאי שיירשוהו האחים!
אלא, ודאי באה משנתינו לחדש, שטעמא דהם של האחין, משום שעשתה בחיי האב. הא אם עשתה לאחר מיתת האב - מעשה ידיה לעצמה ולא לאחיה.
מאי לאו, האם לא מדובר, בניזונת מן האחין, ואף על פי כן, מעשה ידיה לעצמה!
ודחינן: לא. מדובר כאן בשאינה ניזונת מן האחין  25 . והיינו, כגון שלא היו נכסים כלל.

 25.  כתבו התוס', שמן האב היא כן היתה ניזונת, ומשום הכי מקשה הגמרא, אי בשאינה ניזונת עתה מן האחים, והיתה ניזונית בחיי האב מן האב - מאי למימרא? הרי זה פשיטא שלאחר מיתת האב, כיון שעתה היא אינה ניזונית לא ממנו ולא מן האחים - מעשה ידיה לעצמה (ולהשמיע שאם מת האב יורשים האחים את מעשה ידיה שעשתה בחיי אביה - נמי לא איצטריך, דהואיל וניזונת היתה מן האב, פשיטא שהבנים יורשין אותו). והביאו שיש ספרים שלא גורסים מאי למימרא, אלא הכי גרסינן: אי בשאינה ניזונת, אפי' למ"ד כו'. וכתבו שכן עיקר, ומיירי בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין, דאחר מיתת האב - דומיא דבחיי האב. ופריך אהך מילתא גופה, אמאי כשמת האב הרי הן של אחין, הא אפי' אב עצמו אין לו, כיון שאינה ניזונת ממנו.
ותמהינן: אי בשאינה ניזונת, מאי למימרא? מה החידוש בדברי משנתינו שמעשה ידיה לעצמה ולא לאחיה?!
הרי אפילו למאן דאמר במסכת גיטין (יב א) שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי, כלומר, עשה עבורי מלאכה - ואיני זנך (איני נותן לך מזונות), הני מילי דווקא בעבד כנעני, דלא כתיב ביה "עמך". אבל בעבד עברי, דכתיב ביה "כשכיר כתושב יהיה עמך"  26 !!!

 26.  שמילת "עמך" מיותרת לדרשה, שהרי היה אפשר לכתוב "כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל". אבל מהפסוק "כי טוב לו עמך" אי אפשר לדרוש, שאינו אלא סיפור דברים בעלמא.
- לא יכול לומר לו כך!
וכל שכן בבתו, שודאי אין האחים יכולים לומר לה: עשי עבורנו מלאכה, ולא ניתן לך מזונות!
אמר רבה בר עולא: באמת משנתינו באה להשמיענו שמעשה ידיה לאחר מיתת האב לעצמה. ומדובר כשאינה נזונת מן האחין. והחידוש הוא, שאין אומרים זכות היא שזיכתה תורה לאב בבתו, שיהיו מעשי ידיה שלו, וממון הוא להורישו לאחים.
ומה שהיה קשה לנו, במה תהיה נזונת? הרי ודאי אינה גרועה מעבד כנעני, שאין אדונו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך!
לא נצרכה דברי משנתינו - אלא לעניין העדפה! שהיו מעשי ידיה עודפים על צרכי מזונותיה. והיינו יכולים לומר שההעדפה תהיה שייכת לאחים, והם יורשים בכך את זכות האב, ומשמיעה לנו משנתינו שהרי הם שלה.
אמר רבא: וכי יתכן שגברא רבה כרב יוסף לא ידע דאיכא העדפה, ושאפשר להעמיד את משנתינו בשאינה נזונת, ולענין העדפה? הרי ודאי ידע שאפשר לתרץ כך, ובכל זאת קמותיב תיובתא!
אלא, אמר רבא: רב יוסף, מתניתין גופא קשיא ליה.
דקתני: מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה. ומדייק רבא: הרי מציאתה - ממאן גביא? ממי "גובים" מציאה?
אלא לאו, הכי קאמר תנא דמתניתין:
מעשה ידיה - דינם כמציאתה.
מה מציאתה, אם מצאה בחיי האב, וסמוכה היא על שולחנו - הרי הם לאב, משום איבה. שהיות ואין האב חייב במזונותיה, אם לא תהא מציאתה שלו, תהיה לו עליה איבה, ולא יתן לה מזונות.
אבל מה שמצאה לאחר מיתת האב - הרי הוא לעצמה. כי לגבי האחים לא שייך הטעם של איבה, שהרי על כרחם היא נזונת מנכסי אביה, ולא מרכושם.
אף גבי מעשה ידיה נמי כך הוא הדין, שרק מעשה ידיה שעשתה בחיי האב - הרי הם לאב. אבל מה שעשתה לאחר מיתת האב - הרי הוא לעצמה.
ומסקינן: שמע מינה.
איתמר נמי הכי: אמר רב יהודה אמר רב: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה.
אמר רב כהנא: מאי טעמא? דכתיב גבי עבד כנעני: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם". ודרשינן: אותם, את העבדים, אתם מורישים לבניכם - ולא את בנותיכם אתם מורישים לב ניכם.
מגיד הכתוב שאין אדם מוריש את הזכות שיש לו בבתו, לבנו.  27  ולכן, אף שלאב היתה זכות במעשה ידי בתו, אין הוא מוריש זכות זו לבניו.

 27.  תמהו התוס', אמאי איצטריך קרא להכי, הרי זה גופה שמעשה ידיה לאביה, נלמד מ"לאמה", מה אמה - מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה. ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת, כדאמרינן בפ"ק דקידושין (יז ב)! והביאו בשם רשב"א, שצריך את הלימוד ממקרא זה של "והתנחלתם" לענין בת קטנה. שהרי את ההיקש מ"לאמה", צריך דווקא לענין נערה. אבל לגבי קטנה - לא צריך היקש, דהשתא זבוני מזבן לה, מעשה ידיה מיבעי?! ואם כן, אין לנו לימוד שאין אדם מוריש זכות בתו קטנה לבנו, לכן צריך את הדרשה מ"והתנחלתם".
מתקיף לה רבה לרב כהנא: ואימא רק בפיתוי הבת, וקנסות של אונס, ובחבלות - הכתוב מדבר! שאת הזכויות האלו אינו מוריש האב לבניו. אבל מעשה ידיה, שדבר שכיח הוא, נאמר שיהא של האחין, שהרי הם נפסדים על ידה, שהרי היא ניזונת מהם!
וכן באמת תנא רב חנינא: רק בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר!
ותמהינן: וכי אפשר לומר שתשלומי החבלות יהיו של האחין? והרי צערא דגופא נינהו, ואפילו האב אינו זוכה בדמי צער, שהרי אמרינן במסכת בבא קמא (פז ב), שאם חבלו בבן קטן, יקנו בדמי הנזק קרקע, והפירות יהיו של הקטן!  28 

 28.  כך כתב רש"י. ובתוס' הקשו, וכי אם קיצץ החובל את ידיה לא תהיה חבלה של אב? והלא האב מפסיד את מעשה ידיה! ותירצו, דפשיטא ליה לש"ס שמדובר בחבלות קטנות, שאין בהן ביטול מלאכה. דאי יש בהם הפסד מעשה ידיה, אמאי אין מוריש לבנו כמו שמוריש מעשה ידיה? ולכן פרכינן "דידה נינהו!" עיי"ש.

דרשני המקוצר[עריכה]