פרשני:בבלי:כתובות נב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות נב א

חברותא[עריכה]

אבל ממזרת ונתינה (ממזרת או נתינה) הנשואה לישראל, אף על פי שאף לה יש כתובה ותנאי כתובה שנוטלת ויוצאה - אינו חייב לפדותה  67 , לפי שמתחילה לא נשתעבד לתנאי זה, שהרי אין אני קורא בה מה שכתוב לישראלית בתנאי כתובה: "ואותבינך לי לאנתו", שהרי אינו יכול להחזירן אליו.

 67.  הקשו התוס', הא אמרינן במס' יבמות (פ"ה ע"א): "אלמנה לכ"ג כו' ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתובה פירות ובלאות", והך פירות - היינו פרקונה, שהרי פרקונה תחת פירות! ותירץ ר"י, דהתם פירש רש"י, דהך שיש להן פירות, היינו שאוכל הבעל משלהן. אבל אם לא הספיקו דמי הפירות שאכל לכדי פרקונה - לא פריק להו מדידיה. עיי"ש.
רבא אמר: כל שאיסור שבייה גורם לה, כגון הנשואה לכהן, שלולא שבייתה היתה מותרת לו - חייב לפדותה, שלכך נשתעבד לה מתחילה.
אבל אם איסור דבר אחר גורם לה, כגון הנשואה לכהן גדול - אינו חייב לפדותה, משום שלא נשתעבד לה מתחילה, כפי שבממזרת ונתינה אמרינן שלא נשתעבד לה מעיקרא.
שסובר רבא שתנאי כתובה של ישראל וכהן שוין, אלא שכהן מוסיף ומתנה שאף אם תיאסר עליו מחמת שביה, לא תפסיד כתובת פדייתה.
לימא מחלוקת אביי ורבא - כמחלוקת תנאי היא!
ששנינו בברייתא: המדיר את אשתו מליהנות ממנו - ונשבית, רבי אליעזר אומר: אף על לפי שסופו לגרשה מחמת הנדר, פודה אותה, ונותן לה כתובתה.
רבי יהושע אומר: נותן לה כתובתה - ואינו פודה.
אמר רבי נתן, שאלתי את סומכוס: כשאמר רבי יהושע שנותן לה כתובתה ואינו פודה אותה, האם דיבר דווקא כשהדירה ולבסוף נשבית, או שמא אף בנשבית ולבסוף הדירה אינו פודה, אף שמסתבר שלא הדירה - אלא כדי להפטר מהפדיון? ואמר לי: לא שמעתי דבר בענין זה, ונראין הדברים שדווקא כשהדירה ולבסוף נשבית אינו חייב לפדותה, דאי אמרת שאף בנשבית ולבסוף הדירה אינו פודה, אתי לאיערומי ולהדירה כדי להפטר מפדיונה!
מאי לאו, האם לא דווקא במדיר אשת כהן, דהיינו, בכהן שהדיר את אשתו - קמיפלגי, משום שאף על פי שנאסרה עליו בנדר, עדיין אני קורא בה "ואהדרינך למדינתך", ולכן אומר רבי אליעזר שפודה. אבל באשת ישראל, שאין אני קורא בה "ואותבינך לי לאינתו", אין פודה.
ואם כן, אביי דאמר כרבי אליעזר, שפודה, ורבא דאמר כרבי יהושע שאינו פודה, והיינו משום שאיסור דבר אחר גרם לה!
ודחינן: לא. הכא במאי עסקינן, כגון שנדרה איהי (היא) - וקיים לה הוא את הנדר, דהיינו, או שאמר שיתקיים הנדר, או שהחריש ביום שמעו את הנדר - ולא הפר לה.
רבי אליעזר סבר: הרי זה כאילו הוא נותן אצבע בין שיניה לינשך, שהוא גרם לה שיתקיים הנדר, ולא יוכל לקיים "ואהדרינך לי לאינתו", ולכן חייב לפדותה.
ורבי יהושע סבר: הרי זה כאילו היא נתנה אצבע בין שיניה ונשכתה, שהיא גרמה לעצמה שלא יוכל הבעל לקיים "ואהדרינך לי לאינתו", ולכן אינו חייב לפדותה.
ותמהינן: אי היא נתנה אצבע בין שיניה, שהיא גרמה לעצמה שתהא אסורה עליו, אם כן, כתובה מאי עבידתה, למה היא מקבלת כתובה?
ותו, הרי שנינו באותה ברייתא: אמר רבי נתן, שאלתי את סומכוס: כשאמר רבי יהושע שנותן לה כתובתה ואינו פודה, האם כשהדירה ולבסוף נשבית דווקא, או אף בשנשבית ולבסוף הדירה, אף שיש חשש שהדירה כדי להפטר מפדיונה? ואמר לו סומכוס: לא שמעתי.
ואי מדובר דנדרה איהי וקיים לה, מה לי אם הדירה ולבסוף נשבית, מה לי נשבית ולבסוף הדירה, הרי היא זו שנדרה, ואם כן, לא שייך החשש שהוא יערים כדי להפטר מפדיונה!
אלא, לעולם מדובר דאדרה איהו (שהדירה הוא), ואביי מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה.
אביי מתרץ לטעמיה כך:
אלמנה לכהן גדול - כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה, שהרי אני קורא בה בין בתחילה, כשהתנה את התנאי, ובין לבסוף, בשעת קיומו של התנאי: "ואהדרינך למדינתך".
ממזרת ונתינה לישראל - כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה, שהרי אין אני קורא בה לא בתחילה ולא לבסוף "ואותבינך לי לאינתו", שהרי היא אסורה עליו מעיקרא! מדיר אשת כהן, דהיינו, כהן שהדיר מאשתו הנאה, נמי - כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה, דהיינו כמו אלמנה לכהן גדול, שהרי התנאי של "ואהדרינך למדינתך" יכול להתקיים בין בשעת התנאי, ובין לבסוף.
כי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע, במדיר אשת ישראל, שבשעת התנאי היה ראוי לקיימו, שהרי יכול היה להחזירה אליו. אבל לבסוף אינו יכול להחזירה, שהרי הדירה ממנו. ובכך נחלקו:
רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא, דהיינו, אחר שעת התנאת התנאי, והרי אז היה יכול לקיימו, ולכן חייב לפדותה.
ורבי יהושע אזיל בתר בסוף, שאינו יכול לקיים התנאי, ולכן אינו חייב.
ואילו רבא מתרץ לטעמיה כך:
אלמנה לכהן גדול, וכן ממזרת ונתינה לישראל - כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה.
והטעם, בממזרת ונתינה, משום שאין ראוי לקיים את התנאי בין בתחילה ובין לבסוף, שהרי היא אסורה עליו.
ואלמנה לכהן גדול, אף על פי שיכול לקיים את התנאי של "ואהדרינך למדינתך", אין זה מחמת שביה, אלא מחמת דבר אחר, דהיינו, משום שהיא אסורה עליו.
כי פליגי - במדיר, בין אשת כהן, ובין אשת ישראל (דהיינו, בין שהבעל כהן, ובין שהבעל ישראל).
שבאשת כהן, בתחילה, בשעת התנאי, היה ראוי לקיים את התנאי של "ואהדרינך למדינתך" מחמת שביה, ולא רק מחמת דבר אחר. אבל לבסוף, אינו יכול להחזירה מחמת דבר אחר, דהיינו, מחמת הנדר.
וכן בישראל, מתחילה היה ראוי לקיים את התנאי של "ואותבינך לי לאינתו". אבל לבסוף אינו ראוי, שהרי אסרה עליו.
ובכך נחלקו: רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא, ורבי יהושע אזיל בתר בסוף.
שנינו במשנתינו: נשבית חייב לפדותה וכו'.
תנו רבנן: נשבית בחיי בעלה - ואחר כך מת בעלה, אם הכיר בה בעלה שנשבתה קודם שמת - יורשין חייבין לפדותה, שהרי נתחייב הבעל בפדיונה בחייו.
אבל אם לא הכיר בה בעלה שנשבתה עד שמת - אין היורשין חייבין לפדותה, שהרי הבעל לא נתחייב בחייו, ועל היורשים אין מוטל חיוב לפדותה.
לוי סבר למיעבד עובדא (לעשות מעשה) כי הא מתניתא (כפי מה שנשנה בברייתא זו).
אמר ליה רב: הכי אמר חביבי (רבי חייא, שהיה דודו): לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא אף אם הכיר בה בעלה שנשבתה קודם שמת, אין היורשין חייבים לפדותה. וכי הא דתניא בברייתא:
נשבית לאחר מיתת בעלה - אין היתומין חייבין לפדותה.
ולא עוד, אלא אפילו אם נשבית בחיי בעלה, ואחר כך מת בעלה - אין היתומין חייבין לפדותה, לפי שאין אני קורא בה עתה, לאחר שמת בעלה, את התנאי הכתוב בכתובה: "ואותבינך לאינתו". תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו (מבעלה) עד פי עשרה בדמיה (דהיינו, פי עשרה מהדמים שהיא שוה לימכר בשוק), פעם ראשונה שנשבתה - פודה אף בסכום כזה  68 .

 68.  במס' גיטין, אהא דתנן: אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן, אבעיא בגמרא, אי טעמא משום דוחקא דציבורא, או משום דלא ליגרבו בהו טפי. והקשו התוס', תפשוט מהכא דטעמא משום דוחקא דציבורא, דהא אמרינן הכא דפודה אותה עד עשרה בדמיה! ואי טעמא משום דלא ליגרבו בהו טפי, אמאי מוסיף על דמיה? ותירצו, דאף להך טעמא, לא תקנו שלא יוכל אדם לפדות את עצמו ביותר מכדי דמיו, שהרי "עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב'), והכא אשתו כגופו, ולכן יכול לפדותה אף ביותר מדמיה. עיי"ש.
אבל מכאן ואילך, אם רצה - פודה. רצה - אינו פודה, לפי שלא תקנו לה רבנן - אלא פדיון אחד  69 .

 69.  כך כתב רש"י. ומשמע מדבריו, דאם נשבית פעם שניה, אף בכדי דמיה אינו חייב לפדותה. והקשו התוס', הא לעיל (מ"ז ע"ב) מסקינן: תקנו מצוי - למצוי, משמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה, לפי שכתובה וקבורה אינם אלא פעם אחת בימיה, אבל פירות ופרקון יכולים להיות כמה פעמים! וכתבו, דצריך לומר שרש"י יבאר להיפך, דאדרבה, פירות ופרקון אינו מצוי, אבל קבורה חשיבא מצוי, לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים, כדאמר בירושלמי. וכן כתובה - מצויה היא. ור"ח פירש, דהך דאמרינן הכא "מכאן ואילך וכו' רצה אינו פודה", היינו ביותר מכדי דמיה. אבל כדי דמיה - פודה אף פעם שניה. וע"ע בתוס' מה שכתבו.

דרשני המקוצר[עריכה]