פרשני:בבלי:כתובות עד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות עד א

חברותא[עריכה]

ובזה - משום רבי אליעזר אמרו: חולצת ולא מתייבמת, גזירה משום יתומה בחיי האב". עד כאן סוגיית הגמרא ביבמות.
והא הכא שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו, דכטעות אשה אחת דמי, (כמו בקדשה על תנאי ולא התקיים התנאי - שקידושיו טעות, כך כאן כשקידשה כשהיא קטנה, לא חלו קידושיו מדאורייתא.), ופליגי רבי אליעזר ורבנן האם כשבועל בסתם כוונתו לקדשה עתה קידושין גמורים, או לא  111 , ולא כדברי רבה שלכולי עלמא בועל על דעת קידושיו הראשונים? ומשנינן: התם נמי בהא קמיפלגי, מר סבר (רבנן): אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין, ומר סבר (רבי אליעזר): אין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וכי קא בעל אדעתא דקידושין הראשונים קא בעל.

 111.  ואפשר לומר שאפילו רבי אליעזר סובר שבועל לשם קידושין, אלא שאינה מתיבמת גזירה אטו יתומה בחיי האב. ואולי נקטה הגמרא לשון "פליגי", משום התירוץ שמבאר את מחלוקתם.
אבל כשקידש בתנאי, ובעל, ודאי דעתו על תנאו הראשון.
אתמר נמי כדברי רבה, אמר רב אחא בר יעקב אמר רבי יוחנן: המקדש על תנאי, ובעל, דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. כיון שעל דעת תנאו הראשון הוא בועל.
איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה, (הקשה עליו אחיינו, רב אחא):
שנינו - "חליצה מוטעת כשירה",
ודנו האמוראים: איזו היא חליצה מוטעת?
אמר ריש לקיש, כל שאומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה. ואפילו שהתכוין לכונסה בחליצה זו, ולא היה בדעתו להתירה לשוק, בכל זאת הותרה לשוק. אמר רבי יוחנן, אני שונה, בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם, לשם חליצה המתרת  112 , ואת אמרת חליצתה כשרה?! אלא אמר רבי יוחנן, כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. ולא נתנה לו מאתיים זוז.

 112.  והקשו התוספות ביבמות (קד' ע"ב) א"כ מדוע נזקקה הגמרא לחפש מקור לומר שקטנה אינה חולצת, הרי כיון שצריך שיכונו שניהם, וקטנה אין לה דעת לכוין ממילא לא הוי חליצה ? ותרצו - ששייך שתכוין על ידי "גדול עומד על גביו", שיסבירו לה את ענין החליצה. וע"ע מה שהאריך בזה בקובץ שיעורים (רמז).
ובמקרה זה שנינו - "חליצה מוטעת כשרה".
ומדייק רב אחא: אלמא, כיון דעבד מעשה, דהיינו שחלץ אחרי שהתנה, אחולי אחליה לתנאיה, ולכן החליצה כשרה אפילו שלא התקיים התנאי  113 .

 113.  והקשו התוספות - וכי סבר רב אחא שלא מועיל תנאי בשום מעשה? ותרצו - שלדעת רב אחא היה עליו לחזור על התנאי בשעת גמר המעשה.
והכא נמי כיון דבעל, אחולי אחליה לתנאיה  114 , ולא כדברי רב אחא בר יעקב, שאמר לעיל - שאם קידש על תנאי ובעל, ולא התקיים התנאי, אינה צריכה גט, כיון שבועל על דעת תנאו הראשון? אמר ליה רב אחא בר יעקב לרב אחא: בר בי רב, שפיר קא אמרת (בחור, האם שאלת כהלכה)?!

 114.  ומבואר לפי קושיית הגמרא - שהיה צד לומר שצריך לתת לה גט בודאי. ולא רק מספק. שהרי בחליצה אמרינן שמחל על התנאי אף לקולא. והקשה מכאן הגר"ע אייגר, לדברי הר"ן בתחילת הסוגייא, שהסביר, שלא היה צד לומר "אחולי אחיל לתנאיה" בודאי אלא רק מספק. ואילו כאן משמע שמחל על התנאי בודאי? והניח בקושיא.
הלא טעמו של רבי יוחנן אינו משום שמחל על תנאו, אלא שלא מועיל תנאי בחליצה כלל.
כיון, שמכדי כל תנאי מהיכא גמרינן, מתנאי בני גד ובני ראובן. (הלא כל הלכות תנאים נלמדו מהתנאי שהתנה משה רבינו עם בני גד ובני ראובן - אם תעלו חלוצים, תרשו את עבר הירדן, ואם לא תעלו, לא תרשו). ואם כן בכל תנאי צריכים להתקיים כל התנאים שהיו בתנאי בני גד.
ולכן - תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח (במעשה שאפשר לקיימו על ידי שליח) כי התם, שהיה משה יכול לתת להם את הארץ על ידי שליח  115  - הוי תנאיה (מועיל בו תנאי)  116 .

 115.  ובאמת נעשה אותו תנאי על ידי שליח, שצוה משה על יהושע והזקנים לתת לבני גד ובני ראובן את הארץ אם יקיימו את התנאי.   116.  בתוספות בגיטין (פד' ע"א ד"ה על מנת) מבואר, שרק לגבי המעשה נאמר הכלל - "שאפשר לקיומי על ידי שליח", אבל לגבי התנאי, אין צורך שיוכל לקיימו על ידי שליח. אך עיין בשיטה מקובצת בסוגיין, ומבואר שיש ראשונים שסברו שאף לגבי התנאי נאמר הכלל - "שאפשר לקיימו על ידי שליח".
תנאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם, כגון בחליצה, שרק האח יכול לחלוץ ולא שלוחו  117 , לא הוי תנאה  118   119  (אין מועיל בו תנאי)  120 .

 117.  וצריך באור, מדוע באמת לא מועילה שליחות בחליצה, כמו שמועילה שליחות בגירושין? וכתב מהר"ח אור זרוע (סי' קכח') וז"ל - "ושמא, דבעינן חליצה דומיא דיבום, או שמא דכתיב 'וחלצה נעלו מעל רגלו"'. ואולי כונתו לומר - שחליצה אינה רק היכי תימצי להתיר את האשה, כמו גירושין, אלא יש בה קיום מצוה בפני עצמה, ואת המצוה לא שייך לקיים על ידי שליח, כיון שהיא מצוה בגופו, שתחלוץ את נעלו דוקא, וכו'. ודו"ק.   118.  ברם, בכסף משנה (פרק ו' מהלכות אישות הלכה ב), כתב - שלדעת הרמב"ם שפסק להלכה כמאן דאמר "אחולי אחיל לתנאיה", אכן הטעם שלא מועיל תנאי בחליצה הנו משום "אחולי אחיל לתנאיה", ולא בגלל שאי אפשר לעשותה על ידי שליח. ובאמת סבר הרמב"ם שאף במעשה שאי אפשר לעשותו על ידי שליח מועיל תנאי. אך עיין שם בדברי המגיד משנה, שחלק עליו, וסבר שאף הרמב"ם מודה שלא מועיל תנאי במעשה שאי אפשר לעשותו על ידי שליח.   119.  והסברא שלא מועיל תנאי אלא במקום שיכול לעשות שליח - שרק במקום שהמעשה כל כך בידו עד שיש בכחו לעשותו על ידי שליח, סברא היא שכמו כן יוכל לעשות תנאי. אבל אם אין המעשה בידו שאינו יכול לעשותו על ידי שליח, כמו כן אינו יכל להתנות. תוספות.   120.  ועיין לעיל (נו' ע"א, בתוד"ה הרי זו), שבכל מקום שאין מועיל תנאי, המעשה קיים, כיון שבלא שנתחדשה לנו פרשת תנאים לא היה שום תנאי מועיל לבטל את המעשה, ולכן כשאין התנאי מועיל המעשה קיים.
ומקשינן: והא ביאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם, וקא הוי תנאה? שהרי אם אמר - הריני בועליך על מנת שירצה אבא, ולא רצה האב אינה מקודשת, אף על פי שאי אפשר לקדש בביאה על ידי שליח  121 ?

 121.  יש לדון, אם אמר השליח לאשה - "התקדשי לפלוני כאשר יבא עליך", ובא עליה אותו אדם שלא לשם קידושין, האם תהא מקודשת? ועיין בזה בקובץ שיעורים (רנד). ואכמ"ל.
ומשנינן: התם, מועיל תנאי משום דאיתקוש הויות להדדי. כלומר - הוקשו כל צורות קניני האישות אחת לשניה  122 . וכיון שמועיל תנאי בקידושי כסף ושטר, מועיל גם בקידושי ביאה  123   124 .

 122.  כמבואר לעיל מו' ע"ב, מדכתיב - "והיתה לאיש אחר", ולא פירט הכתוב כיצד היתה, שמע מינה, דיני כל ההויות שוים.   123.  הקשה הגאון רבי עקיבא אייגר, אחר שלמדנו שמועיל תנאי בביאה אפילו שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, אם כן נלמד מכאן שגם בכל מקום שאי אפשר לעשות על ידי שליח מועיל תנאי? ולכן פירש- שאפילו שמעשה הביאה לא ניתן להיעשות על ידי שליח, מכל מקום חלות קידושין בעלמא שייך להיעשות על ידי שליח. וזהו ההיקש - שעניין הקידושין שווה בכל ההויות. אך ודאי במקום שאי אפשר להיעשות כלל על ידי שליח לא מועיל תנאי. ועיין בקובץ שיעורים (רנד) שפלפל בדבריו.   124.  הקשה הריטב"א - מדוע לא נקיש להיפך, וכמו שבביאה לא מועיל תנאי, אף בכסף ושטר לא מועיל תנאי? ותירץ - אזלינן אחר רוב ההויות, ומכיון שברוב ההויות - דהיינו כסף ושטר, מועיל תנאי, מן הדין שנקיש ביאה אליהם. ולא נקיש אותם לביאה.
מביאה הגמרא אפשרות שלישית לבאר את מחלוקת רב ושמואל:
אמר רב עולא בר אבא, אמר עולא, אמר רבי אלעזר: המקדש במלוה, שלא הועילו קידושיו  125 , ואחר כך בעל. או שקידש על תנאי, ולא התקיים התנאי, ואחר כך בעל. או שקידש בפחות משוה פרוטה ובעל, דברי הכל  126  צריכה הימנו גט  127 . כיון שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגמר ובעל לשם קידושין.

 125.  והטעם - כיון ש"מלוה להוצאה ניתנה", הרי אין כאן נתינת מעות קידושין. ברם - אם יקדשנה בהנאת מחילת מלוה, מקודשת. כיון שהנאת המחילה שוה כסף, ובזה מתקדשת.   126.  כוונתו לומר, בין לדעת רב ובין לדעת שמואל. ברם יש החולקים וסוברים שאדם עושה בעילתו בעילת זנות כמו שהביאה הגמרא לעיל את דברי התוספתא, שנחלקו התנאים בזה. אלא שרב ושמואל סברו כמאן דאמר "אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות".   127.  הרשב"א לא גרס "דברי הכל צריכה ממנו גט", אלא - "אינה צריכה גט", ואינו כדברי הכל, שהרי נחלקו בזה התנאים לעיל, אלא כך סבר עולא שההלכה כמאן דאמר "אינה צריכה גט".
ולא נחלקו רב ושמואל אלא כשלא בעל  128 , וכנסה סתם, האם אחולי אחיל לתנאיה, או לא.

 128.  אמנם לגבי קטנה שלא מיאנה, וגדלה, נחלקו רב ושמואל אחר שבעל, כיון ששם אין בעילתו בעילת זנות, שהרי מקודשת לו מדרבנן. ורק שם סבר שמואל שאינו בועל לשם קידושין. אך בעלמא מודה לרב שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
אמר רב יוסף בר אבא, אמר רבי מנחם, אמר רב אמי: רק המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, צריכה הימנו גט. כיון שבהא הוא דלא טעי, (איננו טועה לומר שיועילו קידושיו אף בפחות משוה פרוטה), ובעל לשם קידושין. אבל בהנך, דהיינו המקדש במלוה או בתנאי, טעי, וחושב שחלו קידושיו, (וסבור יודעת היא שאין עליה נדרים ולכך היא נישאת, וכשבעל - אדעתא דקידושי קמאי בעל, ולא לשם קידושין. וכן אם קידש במלוה, טועה לחשוב שחלו הקידושין, כיון שאינו בקי בהלכות קידושין. רש"י), ואינו מתכוין לבעול לשם קידושין. ולא כדברי רבי אלעזר.
אמר רב כהנא משמיה דעולא: המקדש על תנאי, ובעל, צריכה הימנו גט, שמא גמר ובעל לשם קידושין.
זה היה מעשה, שקידש אדם אישה בתנאי ולא התקיים התנאי, ובעל, ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט, מספק, שמא בעל לשם קידושין. אך כתובה אין לה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה  129 .

 129.  וכן אם קיבלה קידושין מאחר, צריכה גט משניהם מספק. ועיין ברא"ש שהביא דעה שאינה צריכה גט מהשני כיון שודאי בא עליה לשם קידושין. יעויין שם.
לאפוקי מהאי תנא, דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל: כתוב בתורה, שאשה שנבעלה, ו"היא לא נתפשה", כלומר, שלא נבעלה באונס, אסורה. הא אם נתפשה, מותרת.
ומדייקינן - מדכתיב "והיא", משמע דוקא היא אסורה לבעלה אם זינתה ברצון, אך יש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה וזינתה ברצון מותרת לבעלה.
ואיזו היא: זו שקידושיה קידושי טעות, כגון שקידשה על תנאי ולא התקיים התנאי  130 , שאפילו בנה מורכב על כתיפה -

 130.  ועיין בתוספות, שלדעת רבי ישמעאל אפילו בקידושי קטנה יכולה למאן לעולם, ואפילו בנה מורכב על כתיפה. אך שמואל לא סבר כרבי ישמעאל בהא, ורק לגבי קידושין על תנאי סבר שיכולה למאן לעולם.

דרשני המקוצר[עריכה]