פרשני:בבלי:כתובות צד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות צד א

חברותא[עריכה]

אמר שמואל: מחלוקתם היא:  כגון שנמצאת אחת מהן, מן השדות שגבו שלשת הנשים הראשונות שדה שאינה שלו, כלומר: נודע שגזולה היא ביד הבעל,  1  וסוף דבר שיבואו הבעלים להוציאה מידן, אך עדיין לא הוציאו הבעלים את השדה.

 1.  לשון רש"י הוא: "שנודע שגזלה, וסוף שיבואו בעלים ויטלוה ממנה", וראה בהערות לקמן בשם ה"מגיני שלמה" שביאר בשיטת רש"י שלא היה אלא ערעור, וראה ברש"י במהדורא קמא.
וכשבאה הרביעית לגבות מן השדה הרביעית שביד היתומים, באה זו שגבתה את השדה הגזולה, וטוענת לאמר: למחר יבוא הנגזל ויטול שדהו ממני, ואם תטלי את את הקרקע הרי נמצאתי קרחת מכאן ומכאן, ולכן רצוני הוא שתשבעי לי שלא גבית כתובתך בחיי הבעל.
וטעם פלוגתת תנא קמא ובן ננס אם צריכה הרביעית לישבע קודם שתטול את השדה הרביעית, הוא:
ובדין בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, אם אכן מה שגבה גבה - ושוב לא תוכל להוציא המוקדמת מן הרביעית את השדה אם יוציאו ממנה את השדה הגזולה - הוא דקמיפלגי תנא קמא ובן ננס: תנא קמא סבר: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה -
ולכן אין הרביעית צריכה לישבע, כי אם אכן יבוא הנגזל ויטול את שדהו, הרי תוציא זו שהיתה השדה הגזולה בידה את השדה שגבתה הרביעית, היות והיא קודמת לה, ואף שכבר גבתה המאוחרת את השדה, הרי גביית בעל חוב מאוחר אינה גבייה.
ובן ננס סבר: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, ואם תגבה הרביעית שוב לא תוכל להוציא ממנה את השדה שגבתה, ולכן משביעה היא את הרביעית תחילה.  2 

 2.  נתבאר על פי רש"י. ואולם צריך ביאור: כיון שנמצאת השדה שאינה שלו, אם כן אפילו בשבועה למה תניחנה לרביעית לגבות, ושוב לא תוכל להוציא ממנה, והיה לה לגבות עכשיו את השדה הרביעית, כי "אע"פ שלא באו הנגזלים לטורפה, טרופה ועומדת היא", כלשון הריטב"א. וראה ב"פני יהושע" בשם "מגיני שלמה", דגם לרש"י לא מיירי שנמצאת בודאי שאינה שלו, אלא שיצא ערעור על השדה, ראה שם וברש"י במהדורא קמא; וראה מה שתמהו עוד התוספות והריטב"א על פירושו של רש"י. ולכן פירשו התוספות והריטב"א, שלשון הגמרא "כגון שנמצאת שדה שאינה שלו" אינו בדוקא, ואין המשנה עוסקת באופן שכבר נמצאת השדה שאינה שלו, ורק חשש בעלמא חוששות הן שמא תימצא השדה שאינה שלו, ומשום החשש שמא תימצא שדה אחת שאינה שלו, לכן זכותן של הראשונות לשהשביעה, שהרי אם תגבה עכשיו ותימצא השדה שאינה שלו, הרי שוב לא יוכלו להוציא ממנה היות ובעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, ולכן רוצים הם להשביעה שאינה גובה את כתובתה שכבר נפרעה.
רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה לפרש, אכן משנתנו בנמצאת אחת מן השדות שאינה של הבעל, ואולם לא נחלקו תנא קמא ובן ננס אם גבייתה של הרביעית גבייה היא, אלא:
דכולי עלמא - תנא קמא ובן ננס - סוברים: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה לא גבה, ואין לשניה לחשוש מעצם גבייתה של הרביעית, כי היא תוציא ממנה את השדה לכשיבואו הבעלים ויקחו את השדה הגזולה.
והכא בחיישינן שמא אם תגבה הרביעית את השדה בלא שבועה, תבין הרביעית שלכן שונה היא מהאחרות שהיא נוטלת בלא שבועה,  3  ודאי משום שהשדה לא תישארבידה ולבסוף יוציאוה ממנה, ומתוך כך יש לחוש שמא תכסיף את השדה, שלא תשמור על השדה לבל תתקלקל, אלא אוכלת ככל אשר תוכל -

 3.  נתבאר על פי המאירי.
ובסברא זו קמיפלגי תנא קמא ובן ננס:
מר בן ננס סבר: חיישינן שמא תכסיף את השדה, ולכן משביעין אותה תחילה, ושוב לא תכסיף את השדה.  4 

 4.  כתב על זה הרמב"ן: והקשו עליו: וכי משביעין אותה להטעותה, ולכן פירש באופן אחר.
ומר תנא קמא סבר: לא חיישינן שמא תכסיף.
אביי אמר לפרש את מחלוקת תנא קמא ובן ננס באופן אחר מכפי שפירשה שמואל (בנמצאת שדה שאינה שלו), אלא השבועה שנחלקו בה תנא קמא ובן ננס היא שבועת "הבא ליפרע מנכסי יתומים":
והדין דאביי קשישא איכא בינייהו בין תנא קמא לבן ננס: דתני אביי קשישא ברייתא:
יתומים שאמרו חכמים ש"הבא ליפרע מהם לא יפרע אלא בשבועה", היינו ביתומים גדולים, ואין צריך לומר כשהוא בא ליפרע מיתומים קטנים.
תנא קמא: לית ליה דאביי קשישא, ולכן אין הרביעית צריכה לישבע ליתומים.
ובן ננס אית ליה דאביי קשישא, ולכן צריכה הרביעית לישבע ליתומים.
אמר רב הונא:
הני תרי אחי השותפים בירושת אביהם, ותרי שותפי (או שאר שני שותפין), דאית להו דינא בהדי חד, שיש להם דין תורה עם אחר בענין השייך לשותפות -
ואזל חד מינייהו - מן האחים או השותפים - בהדיה (עם אותו אחד) לדינא, ויצא השותף חייב -
לא מצי אידך אח או שותף למימר ליה לבעל הדין: את לאו בעל דברים דידי את בדין זה שנתחייב חברי, אלא אני אדון עמך בחלקי.  5 

 5.  כתב הריטב"א לפי שיטת רש"י: לשון "לאו בעל דברים דידי" אינו מתפרש כאן כמו בשאר מקומות שבתלמוד, אבל יש לשונות הרבה שפירושן מתחלף, וראה עוד שם.
אלא אומרים אנו: אותו אח או שותף שדן עם בעל הדין, שליחותיה של השני שלא בא לדון הוא דעבד, ופסק הדין מחייב את שניהם.
וכאשר אקלע רב נחמן לסורא, שיילוהי (כאשר נקלע רב נחמן לסורא, שאלוהו): כי האי גוונא - באופן זה של שני אחים או שותפים שעמד אחד מהם בדין - מאי הדין? האם יכול השני לומר: לאו בעל דברים דידי את?
אמר להו רב נחמן לבני סורא:
מתניתין משנתנו היא, ששנינו:
הראשונה נשבעת לשניה, ושניה לשלישית,, ושלישית לרביעית.
ואילו ראשונה נשבעת לשלישית לא קתני, כלומר: לא מצאנו במשנתנו אלא שהשניה משבעת את הראשונה, אבל השלישית שוב אינה יכולה להשביע את הראשונה -
וכי מאי טעמא!? לאו משום דשליחותה עבדה, וכי אין הטעם משום שהשבעת השניה את הראשונה היא בשליחותה של שאר הנשים!? הרי שאנו אומרים: שליחותה עבדה!
ודחינן: מי דמי, וכי דומה הענין השנוי במשנתנו, לספק שנסתפקנו!?
והרי התם במשנתנו: שבועה לאחד, ושבועה למאה וכאילו נשבעה לכל אחת.
אבל הכא מצי אמר אחד האחים או אחד השותפים שלא בא לדין: אילו אנא הואי התם, הוה טעיננא טפי (לו בבית הדין הייתי, שמא הייתי טוען טוב יותר מחבירי והייתי זוכה בדין).
מוסיפה הגמרא פרט בדין זה:
ולא אמרן - שאין פסק הדין מחייב את מי שלא בא לדין - אלא דלא איתיה במתא בשעת הדין, שלא היה אותו אחד שלא בא לדון באותו העיר בה התקיים הדיון.
אבל אם איתיה במתא, איבעי ליה למיתי,, אבל אם היה אותו אח או שותף בעיר בשעת הדיון, היה לו לבוא עם אחיו או שותפו לדיון, וכיון שלא בא שוב אינו יכול לטעון יותר ולא כלום.
אתמר: שני שטרות מכר, היוצאים ממוכר אחד, ביום אחד, על שדה אחת, לשני קונים שונים:
רב אמר: חולקין את השדה בין שני הקונים, שהרי יד שניהם שוה בה.
ושמואל אמר: שודא דדייני!
יחליטו הדיינים לפי צדדי הזכות והחובה, מי מבין השניים יקבל את השדה.  1 

 1.  ונחלקו הראשונים במהות השודא דדייני, האם הדבר תלוי ברצונם גרידא למי ראוי לתת את השדה, או שעליהם לדון לפי שיקול דעתם למי מבין שניהם התכוון המוכר להקנות.
והוינן בה: לימא רב דאמר יחלוקו, משום שהוא סובר כרבי מאיר, דאמר עדי חתימה כרתי. הם העיקר בנתינת התוקף לגט כשטר כריתות.

דרשני המקוצר[עריכה]