פרשני:בבלי:כתובות פג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות פג א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
הכותב לאשתו  1  - "דין ודברים אין לי בנכסיך", הרי זה (היינו הבעל) אוכל פירות מנכסיה בחייה, ואם מתה - יורשה  2 .

 1.  בגמרא מבואר, שמשנתינו עוסקת כשכתב לה בעודה ארוסה, קודם הנישואין, אבל אחרי הנישואין אינו יכול להסתלק מנכסיה בלא קנין גמור.   2.  והקשו התוספות - והלא בגמרא בבבא בתרא (מב א) משמע שאפילו אם יאמר רק "דין ודברים אין לי בנכסייך" מועיל לשון זה כדי לסלקו אף מפירות? ותרצו התוספות, שאף בגמרא שם מדובר כשאמר "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם", אלא שלא חשה הגמרא להאריך ולפרט את כל הלשון. ועיין בחידושי רע"ק אייגר שיישב את קושיית התוספות.
ושמא תאמר - אם כן למה כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך"  3 , הרי לא הועיל בדבריו כלום?

 3.  ובגמרא יבואר, מדוע אין האשה יכולה לומר לבעל - "מכל מילי סלקת את עצמך".
יש לומר - שהועיל בכך שאם מכרה אשתו את הנכסים, או נתנה אותם במתנה לאחר - הרי מקחה או מתנתה קיים  4 .

 4.  והקשה הר"ן - כיון שהגמרא מעמידה את משנתינו בכותב לה כשעודה ארוסה, אם כן הרי בעודה ארוסה יכולה למכור בנכסים אף בלא סילוק, כמבואר לעיל (עח א), ורק רבותינו נמנו וגמרו שהבעל מוציא מיד הלקוחות, אבל מעיקר הדין יכולה למכור כמבואר שם. ואם כן חוזרת שוב קושיית המשנה - למה כתב לה "דין ודברים" ? ותירץ הר"ן - יש לומר שהועיל הסילוק לנכסים שיפלו לאחר שתנשא, שבהם לכולי עלמא מכרה בטל, ואם יסתלק קודם הנישואין יהא מכרה קיים. אך התוספות לעיל (עח ב) חלקו על הר"ן, וסברו שאינו יכול להסתלק מנכסים שיפלו לאחר הנישואין. וכתבו ליישב את קושיית הר"ן: שמשנתינו סברה כדעת רבותינו הנזכרים בסוגיא שם, שאף אם מכרה בעודה ארוסה מכרה בטל. והרא"ש הביא ראייה לדברי התוספות מהירושלמי, שהסתפק, האם אפשר להסתלק מנכסים שעדיין לא נפלו לרשותה. אך הרמב"ן דחה את דבריו, וכתב שהירושלמי מדבר באופן שכתב לה אחרי הנישואין, והסתפק הירושלמי האם דין "ידו כידה" שיש לבעל בנכסי אשתו, הוא רק לגבי הנכסים הנמצאים ברשותה כעת, ורק מהם אינו יכול להסתלק כיון שכבר זכה בהם, אבל מנכסים שיפלו לה בעתיד יכול להסתלק. או דילמא כיון שידו כידה הרי רשותה קנויה לו, ואף מנכסים שיפלו לה בעתיד אינו מסתלק, כיון שכבר זכה ברשותה, ואינו יכול להפקיע את זכותו אלא על ידי קנין. אבל ודאי קודם הנישואין יכול להסתלק אפילו מנכסים שעדיין לא באו לידה.
ואם כתב לה - "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן",  5  הרי זה אינו אוכל פירות בחייה, כיון שהסתלק מאכילת הפירות. ואם מתה יורשה, כיון שמדין ירושה לא סילק את עצמו  6 .

 5.  והקשה הפני יהושע - מדוע צריך לכתוב "בנכסייך ובפירותיהן", הרי אפילו אם יכתוב "בפירותייך" הרי הסתלק מהפירות, וממילא יכולה למכור את הנכסים, מכיון שאין לבעל פירות אינו יכול לעכב בידה מלמכור? (אמנם לאחר תקנת אושא אף אם אין לבעל פירות יכול לעכב מלמכור, כמבואר בגמרא לעיל עח' ע"ב, אך משנתינו הלא נכתבה קודם תקנת אושא). ותירץ - שצריך לכתוב לה "בנכסייך" כדי שתוכל למכור לכתחילה. וכמו שמבואר בתוספות לקמן, שאם לא כתב לה "בנכסייך", אף לדעת תנא קמא הבעל אוכל פירי פירות כרבי יהודה, מכיון שלא הסתלק מגוף הנכסים אלא מהפירות, ואם כן הפירות הוי כנכסי מילוג, וימכרו והבעל אוכל פירות. ולכן כתב לה "בנכסייך", לומר שמסתלק לגמרי מן הנכסים ולא הוו אפילו כנכסי מילוג. אי נמי אפשר לומר - שמהני "בנכסייך", להסתלק אף מנכסים שיפלו לה לאחר מכן.   6.  ובפשטות - כל שכן שבכאי גוונא אם מכרה ונתנה מכרה קיים. אך הבית יוסף דקדק מלשון הטור (אבן העזר סימן צב) שבכאי גוונא מכרה בטל, עד שיכתוב לה "מפירי פירותיהן בחייך ובמותך", ועיין בבית שמואל (שם סעיף קטן יב), ובמשנה למלך (פרק כג' מהלכות אישות הלכה ב').
רבי יהודה אומר: לעולם, אף אם כתב לאשתו - "דין ודברים ... ובפירותיהן", לא הסתתלק אלא מאכילת הפירות עצמן, אך עדיין אוכל פירי פירות,  7  עד שיכתוב לה - "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן עד עולם"  8 .

 7.  וטעמו של רבי יהודה, שאף על פי שהסתלק מן הפירות, עדיין הם כנכסי מלוג, ולכן ימכרו ותלקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. אבל לדעת תנא קמא כיון שאמר "בנכסייך", הרי הסתלק מהן לגמרי. וכן כתב הרמב"ם (פרק כג' מהלכות אישות הלכה ג') שכופים את האשה למכור את הפירות, וילקח מהן קרקע, והבעל אוכל פירות. וכן מבואר בתוספות (בבא בתרא נא' ע"ב ד"ה במתנה) לגבי בעל שנתן מתנה לאישתו, שאינו אוכל פירות, וכתבו התוספות, שעל כל פנים הוי הפירות כנכסי מלוג, וימכרו ותלקח מהן קרקע והבעל אוכל פירות. אך הרא"ש פסק לגבי בעל שנתן מתנה לאשתו, שאינו אוכל פירות לגמרי, אפילו כנכסי מלוג. ואף בנידון דידן לא נחשבים הפירות כנכסי מלוג, ואין כופים את האשה למכור את הפירות. אלא שאם שיירה מן הפירות, ימכרו ותלקח מהן קרקע, והבעל אוכל פירות. והקשה הגאון רבי אלחנן וסרמן ב"קובץ שיעורים" - אם קיימא לן לגבי מתנה שאף אם לקחה בהן קרקע אין הבעל אוכל פירות, אם כן אף בנידון דידן אם שיירה מרצונה מדוע תמכור והבעל אוכל פירות ומאי שנא אם לקחה מרצונה קרקע, לשיירא? והניח בצריך עיון.   8.  ובגמרא מספקא לן האם צריך לכתוב "עד עולם" דוקא, או אפילו אם לא כתב "עד עולם", אינו אוכל פירי פירות.
ואם כתב לה - "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן,  9  בחייך ובמותך", אינו אוכל פירות בחייה, וכן אם מתה - אינו יורשה. אך רבי שמעון בן גמליאל אומר, אפילו אם כתב לה "בחייך ובמותך", בכל אופן אם מתה יירשנה  10  . מפני שסבר רשב"ג שירושת הבעל מדאורייתא  11 , ואם כן הרי הוא מתנה  12  על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל  13 . אבל לעניין אכילת פירות, כיון שמתקנת חכמים הן, מועיל התנאי.

 9.  כך גרסת רוב הספרים, ואם כן סתם לנו התנא כדעת רבי יהודה, שצריך לכתוב "ופירי פירותיהן ". והקשו התוספות - מדוע לא נפשוט מכאן שאין צריך לכתוב "עד עולם"? ותירצו - שאפשר לומר שלא חש התנא להאריך, אלא רק רצה לסתום כדעת רבי הודה.   10.  ומשמע שלעניין אכילת פירות מודה רשב"ג שאין הבעל אוכל פירות. והקשה הגר"ע איגר - למאן דאמר במסכת ב"ב (קמג א) שהאומר "קני את וחמור" לא קנה, כיון שהתבטל חלק מקנינו התבטל כולו. אם כן הכא נמי כיון שהתבטל חלק מהסילוק לענין ירושה יתבטל כולו אף לגבי הפירות? ותירץ - אפשר לומר שסילוק שונה, וכשם שמועיל סילוק בדבר שלא בא לעולם, מועיל אף בכהאי גוונא שבטל מקצתו. ובאור דבריו - שיש לחלק בין סילוק לקנין. שקנין הינו מעשה חיובי המחיל חלות. ולכן אי אפשר לעשות מעשה בדבר שלא בא עדיין לעולם. וכן אם התבטל חלק מן המעשה התבטל כולו. אבל סילוק אינו מעשה חיובי אלא רק מניעה שלא יכנס הממון לרשותי. ובזה אין צריך שיהיה הממון בעולם. וגם לא אכפת לן שיתבטל חלק מהסילוק ויתקיים חלקו השני.   11.  ובגמרא בבבא בתרא (קיא ב) מבואר המקור לירושת הבעל, דכתיב "כי אם לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, וירש אותה", והמילים "וירש אותה" מיותרות, ובאו ללמד שהבעל יורש את שארו. ושארו זו אשתו.   12.  ואע"פ שאין כאן תנאי ממש, יעויין בספר "קצות החושן" (ר"ט סקי"א) שכל האומר דבר נגד התורה, אע"פ שלא היה בתורת תנאי ממש נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל.   13.  כך הבאור בדעת רשב"ג לפי שיטת רש"י. ומשמע מדבריו שתנא קמא חולק על רשב"ג וסובר שירושת הבעל מדרבנן. אך במשמעות הגמרא לקמן (פג:) שמבארת את דעת רשב"ג, אין הכרח לבאר כך, ואפשר לומר שאף לתנא קמא ירושת הבעל מדאורייתא, אלא שסבר שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים.
גמרא:
תני רבי חייא בריש משנתינו - "האומר לאשתו", ולא "הכותב לאשתו". ללמדנו שבאמירה בעלמא יכול להסתלק, בלא שום קניין וכתיבה.  14  ומקשה הגמרא: וכי כתב לה הכי, וכל שכן אם אמר לה לשון "דין ודברים", מאי הוי? והרי לשון זו אינה מועילה?

 14.  לשון רש"י. וכשיטתו שתבואר לקמן, שבמשנתינו אף אם יעשה קנין על סילוקו לא יועיל לסלקו מפירות עד שיאמר בפירוש "דין ודברים:. ומפירותיהן". אך הרי"ף לקמן חולק על רש"י, וסובר שאף במשנתינו אם יעשו קנין יועיל סילוקו אף לעניין הפירות, ותבואר שם שיטתו בעז"ה. ולשיטתו יש להקשות, מה חידש רבי חייא בדבריו, שמועיל הסילוק באמירה בעלמא, והלא משנתינו נמי לא עוסקת כשקנו מידו? וצריך לומר, דאכתי חידש רבי חייא שמועיל הסילוק באמירה בעלמא, אפילו בלא כתיבת ראייה.
והראיה - מהא דתניא לגבי שדה של שותפים  15  - שותף האומר לחבירו: "דין ודברים אין לי (כלומר לא יהיה לי) על שדה זו שאנו שותפים בה, ואין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה, לא אמר כלום"  16 .

 15.  כך פירש רש"י. אך בתוספות (ד"ה קנו מידו) מבואר שאין מדובר בשדה של שותפים, אלא סתם אדם האומר לחברו על שדהו.   16.  וכתב הריטב"א - שאם היה אומר לשון הודאה או מתנה היה מועיל אף בלא קנין, אך כאן החיסרון הוא משום שאמר לשון גרוע שאין במשמעו קנין. וכן מבואר בתוספות שהחיסרון הוא משום שאמר לשון גרוע.
ואם כן הכא נמי היאך מועיל לומר לשון "דין ודברים: " כדי לסלק את הבעל מאכילת פירות?  17 

 17.  ומבאר המהרש"א - שקושיית הגמרא שייכת רק בעקבות דברי רבי חייא שהעמיד את משנתינו אף באומר בלא קניין. אבל בלא דבריו היה אפשר לישב את קושיית הגמרא ולומר שבמשנתינו מדובר כשעשו קנין, ולכן מועילה לשון "דין ודברים", משא"כ לגבי שותפים מדובר כשהסתלק באמירה בעלמא. והעיר על דבריו הגר"ע אייגר - שלכאורה קנין שייך רק על אכילת פירות, ואם מקנה לה את הפירות מועיל הקנין. אבל מירושה לא שייך קניין כיון שאינו מקנה ליורשיה אלא לה, וא"כ אף אם עשו קניין, כשתמות יחזור הוא וירשנה? ואולי אפשר לתרץ לפי דברי רש"י, שסבר תנא קמא - ירושת הבעל מדרבנן, ודינה כמתנה שזוכה בה לאחר מיתה. ואם כן אינו צריך להקנות ליורשיה, אלא כיון שהסתלק מלהיות יורשה ממילא זכו בה יורשיה האמיתיים.
ומתרצת הגמרא: אמרי דבי רבי ינאי: משנתינו עוסקת במקרה שהיה הבעל כותב לה "דין ודברים וכו'", ועודה ארוסה  18 .

 18.  והקשה המרדכי - מדוע אינו מסתלק אפילו בנשואה, והלא מחילה אינה צריכה קנין, ואם כן יועיל הסילוק מדין מחילה? ותירץ - כיון שהפירות אינם בעולם ועדיין לא באו לידו אינו יכול להסתלק. אמנם ברש"י מדוקדק שהחיסרון בלשון דין ודברים הוא משום שאין כאן לשון מתנה, אך אם היה כאן לשון טוב היה מועיל הסילוק מדין מחילה אף בלא קנין.
ובמקרה זה מועיל סילוקו, כיון שעדיין לא זכה בנכסים עד הנישואין, וכל זמן שלא זכה בנכסים יכול להסתלק מהם.
כדינו של רב כהנא. דאמר רב כהנא - נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, כלומר שאיננה ירושה מאבותיו  19 , אלא שאמורה לבא לו על ידי מעשיו, כגון נכסי אשתו הבאים לרשותו על ידי הנישואין. אדם מתנה עליה שלא יירשנה, היינו יכול להסתלק ממנה ולומר "דין ודברים אין לי בה". ולכן במשנתינו שעדיין לא זכה בנכסים מועילה לשון "דין ודברים כדי לסלקו.  20 .

 19.  אבל בנחלת אבותיו לא מועיל סילוק. וטעם הדבר - כתב המגיד משנה (ריש הלכות נחלות) כיון שכבר חל עליו שם יורש שוב אינו יכול להפקיעו ממנו. ועיין בקובץ שיעורים (אות ש').   20.  ויש להקשות, מדוע נזקקה הגמרא גם לדברי רב כהנא וגם לדברי רבא, ולא די לנו בדברי רבא לחוד? ותרצו התוספות - שהתחדש בדברי רב כהנא, שאע"ג שעדיין לא באו הנכסים לעולם, יכול להתנות שלא יזכה בהם. והטעם - כדרבא. מכיון שתקנת חכמים היא, ותקנוה לטובתו, יכול לומר "אי אפשי באותה טובה". ויעויין בקצות החושן (רט' ס"ק יא') שהסתפק לדעת התוספות האם מועיל סילוק בדבר שלא בא לעולם בדינים דאורייתא, או דלמא רק בדינים מדרבנן יכול להסתלק. אך הר"ן כתב - שדברי רב כהנא עוסק בדינים דאורייתא, והתחדש בדבריו שסילוק מועיל בדבר שלא בא לעולם. ורבא בא לחדש דאף בדינים דרבנן מועיל סילוק, שלא תאמר - עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ולכן קא משמע לן רבא שאפילו בדינים דרבנן מועיל סילוק. והקשו התוספות - עדיין יש לבאר מה חידש רב כהנא, ומדוע לא יועיל מדין תנאי, כמו המקדש בתנאי "על מנת שאין לך עלי שאר וכסות" ? ותירצו - שמשנתינו עוסקת כשאמר שלא בלשון תנאי, ואז מועיל לשון "דין ודברים" רק מדין סילוק כרב כהנא.
וכדינו של רבא. דאמר רבא - האומר אי אפשי בתקנת חכמים, כגון זו, שומעין לו.
ומבארת הגמרא - מאי "כגון זו"?
כדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת משלך, ואיני עושה לך אלא לעצמי".
והכא נמי כיון שזכייתו בנכסי אשתו מקורה מתקנת חכמים שתקנו לטובתו, יכול להתנות עליה שלא ירשנה, ולומר אי אפשי בתקנת חכמים.
ומקשה הגמרא: אי הכי, אם אכן כך הוא שיכול אדם לומר "אי אפשי בתקנת חכמים", אפילו נשואה נמי יוכל להסתלק, על ידי שיאמר "אי אפשי בתקנת חכמים, שתקנו לטובתי שאוכל פירות", ומדוע הוצרכנו להעמיד בכותב לה בעודה ארוסה?
ומתרצת הגמרא: אמר אביי: בנשואה אינו יכול להסתלק אפילו על ידי לשון "אי אפשי בתקנת חכמים", כיון שידו כידה, וכבר זכה בנכסים לענין הפירות, ולא מועיל בזה סילוק אלא קנין גמור.  21 

 21.  ברש"י כתב שהרי הוא כשותף בנכסים, ולכן צריך לשון מתנה. ומשמע דוקא לגבי נכסים שכבר זכתה בהם, אבל לנכסים העתידים לבא יועיל הסילוק, כיון שבהם עדיין אינו שותף. אך כבר נתבאר לעיל ספיקו של הירושלמי בדין זה (עיין לעיל הערה 4).
מה שאין כן בתקנת מזונות, כיון שעדיין לא זכתה במזונות, יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה".
ואגב אורחא מביאה הגמרא את דברי רבא שחלק על אביי בגדר זכיית הבעל בנכסי אשתו:
רבא אמר: ידו של הבעל עדיפא מידה של האשה. ונפקא מינה, לשומרת יבם  22 .

 22.  במשנה לעיל (פ:) - שומרת יבם (אשה שמת בעלה בלא בנים, ומצפה לאחיו שייבמנה) שנפלו לה נכסים, ומתה, והסתפקה המשנה מי ירשנה, האם יורשי בית אביה - שהרי כעת בעלה כבר אינו בחיים כדי לירש אותה, או יורשי בעלה, היינו אחיו היבם העומד במקום בעלה. ונחלקו בזה ב"ש וב"ה, לב"ש - חלוקה עדיפא, ויחלקו יורשי האשה עם יורשי הבעל. ולב"ה - חזקה קמייתא עדיפא, וישארו הנכסים בחזקת יורשי האשה. (היינו יורשי בית אביה). והעמיד אביי את מחלוקתם כשנפלו לה כשהיתה תחת הבעל, ומכיון שיד הבעל כידה, הרי שכשמת הבעל, ובא אחיו ליבמה, ומתה - באים יורשי האב ויורשי הבעל לרשתה כאחד, ולכן חולקים. אך רבא סבר שאם נפלו לידה תחת ידי הבעל - ידו של הבעל עדיפא מידה, ואין ליורשיה כלום בנכסים.
איבעיא להו: הסתפקו התלמידים בבית המדרש: האומר לחברו "דין ודברים אין לי על שדה זו", וקנו מידו על דבריו בקנין סודר  23 . מהו?

 23.  כך פירש רש"י, והקשו עליו התוספות, שהרי בברייתא של "דין ודברים", אינו מקנה את השדה לאף אחד, אלא מפקירה, ומה שייך בזה קנין ? ולכן העמידו התוספות את ספק הגמרא לגבי כותב לנשואה "דין ודברים", וקנו מידו. אמנם ליישב את דברי רש"י נראה לומר - שרש"י העמיד את הברייתא בשותפים, והקנה את השדה לשותפו. ועיין עוד בעניין זה בקובץ שיעורים. והרי"ף והרמב"ם העמידו את ספק הגמרא על המשנה, ומספקא לן היכא שאמר "דין ודברים אין לי בנכסייך" ולא אמר "ובפירותיהן", וקנו מידו, האם הסתלק גם מהפירות, כיון שלא היה צריך להקנות והקנה - ודאי שבא להוסיף על קנינו, או"ד לא. ועיין בספר הזכות, וברא"ש.
האם התכוין להקנות את גוף הקרקע על ידי הקנין, ובמקרה זה אכן נקנית הקרקע. או דלמא, כונתו בקנין היתה רק לקיים את דבריו שאמר "דין ודברים", ומכיון שלשון זו אינה מועילה, לא הועיל גם הקנין.  24 . אמר רב יוסף: במקרה זה ודאי שמלשון "דין ודברים" קנו מידו. ולשון זו לא מועילה.

 24.  וכתב רבינו יונה - שספק הגמרא שייך דוקא היכא שאמר "דין ודברים", ואח"כ קנו מידו. ורק אז אפשר לומר שכוונתו היתה לקנין גמור. אבל אם קנו מידו על דיבורו שאמר "דין ודברים", ודאי שלא הועילו כלום. כיון שהוא קנין דברים בעלמא.
אך רב נחמן אמר: ודאי שאם עשו קנין, הרי שמגופה של קרקע קנו מידו. ומועיל הקנין.
אמר אביי: מסתברא מילתא דרב יוסף שאמר שלא מועיל הקנין -

דרשני המקוצר[עריכה]