פרשני:בבלי:כתובות כו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כו ב

חברותא[עריכה]

ואסקיניה (העלנו אותו לכהונה) על פיו של אותו העד  144 .

 144.  וכבר בארנו בהערה הקודמת, שהיכן שהורעה חזקתו על ידי קול בלבד, סגי בעד אחד כדי להכשירו לכולי עלמא. תוספות.
ואח"כ אתו בי תרי, ואמרי: "בן גרושה ובן חלוצה הוא", ואחתיניה (הורדנוהו שוב מן הכהונה)  145 , ושוב אתא עד אחד, ואמר: "ידענא ביה דכהן הוא",

 145.  והקשה הגאון רבי עקיבא אייגר - מדוע צריכה הגמרא להעמיד כשבאו אח"כ שני עדים לפוסלו, והלא אפילו אם יבא אח"כ עד אחד בלבד יפסל, כיון דהוי עד נגד עד, ונאמר- סלק עדותם, ונשאר הקול לפוסלו, ויפסל מן הכהונה? והניח קושייא זו בצריך עיון.
ודכולי עלמא, היינו בין רבי אליעזר ובין רבי שמעון סברי - שהעד האחרון שהכשירו, והעד הראשון שהכשירו מצטרפין להחשב כעדות אחת, וא"כ יש כאן שני עדים הפוסלים, ושני עדים המכשירים, והיה לנו להעמידו על חזקת כשרות שלו, ולהכשירו לכהונה.
והכא בדין מיחש לזילותא דבי דינא קמיפלגי רבי אליעזר ורבי שמעון.
תנא קמא (היינו רבי אליעזר) סבר: כיון דאחתיניה (הורדנוהו מן הכהונה) על פי שני העדים, שוב לא מסקינן ליה לכהונה, משום שחיישינן לזילותא דבי דינא, כלומר, שיבואו לזלזל בבית הדין משום שרואים שבטלו את דבריהם פעמיים. - רש"י  146 .

 146.  ומשמע מפירוש רש"י שדווקא היכא שבטלו דבריהם פעמיים יש לחוש לזילותא דבי דינא, אך בפעם אחת לא. והוכרח לפרש כך, משום שאם לא כן יקשה, היאך העלינוהו לכהונה על פי העד, אחר שהורדנוהו מן הכהונה משום הקול, ולא חיישינן אז משום זילותא דבי דינא? אלא ודאי צריך לומר, שדווקא כשחזרו בהם בית הדין פעמיים יש לחוש לזילותא דבי דינא, אבל בפעם אחת לא. אך התוספות פרשו - שלעולם חיישינן לזילותא דבי דינא אפילו בפעם אחת. ומה שהקשינו מדוע העלינוהו לכהונה על פי העד למרות שהורדנוהו על פי הקול, ולא חיישינן שם לזילותא דבי דינא? יש לומר - שדווקא היכא שהורדנוהו על ידי עדות, חיישינן לזילותא דבי דינא, אך היכא שהורדנוהו משום קול גרידא לא חיישינן לזילותא דבי דינא אם נשוב ונעלנו על פי עד.
ורבי שמעון בן גמליאל סבר: אנן אחתינן ליה על ידי העדים הראשונים, ואנן מסקינן ליה על ידי העדים האחרונים, ואף על פי שתרי ותרי נינהו, מעמידים אותו בחזקת כשרות.
ואף על פי שיצא עליו קול לפוסלו, מכל מקום כיון שכבר העלינוהו מאותו קול על ידי עד אחד, שוב לא נחשב הקול כעוררין, ומעמידים אותו בחזקת כשרות. רש"י  147 . ולזילותא דבי דינא לא חיישינן!

 147.  ורש"י לשיטתו, שביאר בריש הגמרא - שהקול כאן אינו פוסל, משום שאינו עדות אלא רק קול בעלמא, ובכל אופן מעלה עשו ביוחסין שאחרי שיצא הקול אין מניחים אותו לעבוד בכהונה עד שיתברר הדבר, ולכן הכא שכבר התברר הדבר ע"י העדים, והוברר שעלינו להעמידו בחזקת כשרות, שוב אין הקול מרע את כהונתו. אך רבינו יונה (בעליות למסכת בבא בתרא) ביאר באופן אחר, וכתב שכאשר יש לפנינו תרי ותרי, הרי שהקול לא מעלה ולא מוריד, משום שאינו אלא כאילו הגיע עד נוסף לפוסלו, והרי תרי עדים שכנגדו כמאה, ולכך נשאר המצב בספק שקול, ומוקמינן בחזקת כשרות.
ולתירוץ זה - ביאור המשנה "אמר רבי אלעזר אימתי? במקום שאין עוררין, אבל במקום שיש עוררין אין מעלין לכהונה על פי עד אחד" - היינו אפילו אם אותו העד מצטרף עם עד אחר להכשירו, אינו נאמן משום שחיישינן לזילותא דבי דינא.
מתקיף לה רב אשי לתירוץ זה של הגמרא: אי הכי שנחלקו האם חיישינן לזילותא דבי דינא, אפילו אם יבואו תרי בתחילה ותרי בסוף נמי שייכת מחלוקתם, ומדוע אמר רבי אלעזר שבמקום שיש עוררין אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, והלא אפילו על פי שני עדים אין מעלין, משום שחיישינן לזילותא דבי דינא? אלא אמר רב אשי: לעולם נעמיד משנתינו כדלעיל, שיצא עליו הקול לפוסלו, והעיד עליו עד אחד להכשירו, ובאו שנים ופסלוהו, ושוב בא עד אחד להכשירו, ולכולי עלמא לא חיישינן לזילותא דבי דינא, ונחלקו בדין מצטרפין לעדות.
ובהא קמיפלגי: רבי אלעזר סבר - אין מצטרף העד האחרון שבא להכשירו יחד עם העד הראשון, ולכן כאשר באו שני עדים לפוסלו, שוב אינו עולה לכהונה אלא על פי שני עדים, ואפילו אם קדם כבר עד אחד להכשירו, משום שאין העד האחרון והעד הראשון מצטרפים.
ורבי יהודה סבר - מצטרפת עדותם, ולכן אפילו כשבאו שני עדים לפוסלו, תועיל עדות העד האחרון כדי להכשירו, משום שתצטרף עם עדות העד הראשון.
ומחלוקת זו תלויה בפלוגתא דנחלקו הני תנאי: דתניא בברייתא: שניים שבאו להעיד על חיוב ממון, אין עדותן מצטרפת, עד שיראו שניהם כאחד את ההלואה, אבל אם אחד מהם אומר - "בפני הלווה פלוני מעות לפלוני", והשני אומר - "הן אמת שלא ראיתי את ההלואה, אבל בפני הודה פלוני שחייב מעות לפלוני", אין עדותם מצטרפת להוציא ממון על פיהם. אלו דברי תנא קמא.
אך ר' יהושע בן קרחה אמר: אפילו באו להעיד בזה אחר זה ולא ראו את העדות כאחד מצרפין את עדותם, ומוציאין ממון.
וכמו כן נחלקו התנאים, על שעת הגדת העדות - תנא קמא סבר: אין עדותן מתקיימת בבית הדין עד שיעידו שניהם כאחד, אבל אם בא זה והעיד, ואחר כך בא אחר והעיד אין עדותן מצטרפת.
אך ר' נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו.
ובמחלוקת זו נחלקו ג"כ רבי אלעזר ורבי יהודה, רבי אלעזר סבר כתנא קמא, ולכן אין מקבלים את עדותו של העד האחרון, עד שיבואו שני עדים להכשירו.
אך רבי יהודה סבר כרבי נתן, ולכן מצרפין עדותן, ומעלים אותו לכהונה על פי עדות העד האחרון.
מתניתין:
האשה שנחבשה בבית האסורים בידי עובדי כוכבים על ידי (בגלל) חוב ממון, מותרת לבעלה. ואפילו הוא כהן, ואין חוששין שמא התפתתה או נאנסה לאחד מהשבאים, מכיון שאין הם נוהגים בה מנהג הפקר, כדי שיוכלו לקבל את ממונם בחזרה.
אך אם נחבשה על ידי נפשות (כלומר שהייתה נידונת למוות), אסורה לבעלה, אפילו הוא ישראל, שלא נאסרה עליו האנוסה, מכל מקום זו אסורה, משום שנוהגים בה מנהג הפקר וחיישינן שמא נתרצתה לאחד מהם, והנבעלת ברצון נאסרת על בעלה  148 .

 148.  כך פרשו רש"י והתוספות, אך יעויין ברמב"ן שפירש - שכל משנתינו מדברת בכהן בלבד, ומשום חשש אנוסה, אבל לישראל מותרת, אפילו אם נשבית מחמת נפשות, שאין חוששין שמא התרצתה לאחד מן השבאים. ואמנם מה שנקטה המשנה לשון "אסורה לבעלה", לאו דווקא, והוא הדין שאסורה לכל הכהנים, רק שהשמיעתנו המשנה שאע"פ שיש לה בעל, אין נמנעים לאונסה.
גמרא:
אמר רב שמואל בר רב יצחק, אמר רב: מה ששנינו במתניתין, שהנחבשת על ידי ממון מותרת לבעלה, לא שנו שמותרת - אלא כשיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים, וחוששים להפסיד את ממונם אם ינהגו בה שלא כדין, אבל אם יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן, אפילו כשנחבשה על ידי ממון, אסורה לבעלה. כיון שאינם חוששים לנהוג בה שלא כדין.
מתיב (הקשה) רבא על רב שמואל בר רב יצחק: והלא שנינו במסכת עדיות - שהעיד רבי יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב, על בת ישראל שהורהנה (נלקחה כמשכון בעבור חוב) באשקלון, וריחקוה בני משפחתה מחשש שנבעלה לשבאי, ואע"פ שאותם עדים שהעידו שנתמשכנה הם עדיה שמעידים אותה כעת שלא נסתרה ושלא נטמ אה.
ואמרו להם חכמים לבני משפחתה: אם אתם מאמינים לעדים שהורהנה, האמינו להם גם כן שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואם אי אתם מאמינים לעדים שלא נסתרה ושלא נטמאה, כמו כן אל תאמינו שהורהנה  149 . עד כאן המשנה.

 149.  בשיטה מקובצת מובא, שיש שפרשו - שהמשנה בעדיות עוסקת, כשהעדים שבאו להתירה היו עדים פסולים, ולכן לא רצו בני משפחתה להאמין להם. ובכל זאת אמרו חכמים שעליהם להאמין להם, ממה נפשך, שאם לא תאמינום שטהורה היא, אל תאמינום נמי שנישבית.
ומדקדקת הגמרא: והא אשקלון, דיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן, שהרי אשקלון בארץ פלישתים היא, ועוד - שכבר גלו ישראל מארצם. רש"י.

דרשני המקוצר[עריכה]