פרשני:בבלי:כתובות עט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות עט א

חברותא[עריכה]

אתאי לקמיה (באה אותה אשה לפני) דרב נחמן לתבוע את הנכסים מיד בתה, והבת הוציאה את שטר המתנה שקיבלה מאמה, וקרעיה  20  רב נחמן לשטרא. כיון שלא נתנה מתנה גמורה אלא רק כדי להבריח מבעלה.

 20.  פירוש, דכל שטר שבא לפני בית דין, ואינו ראוי לדון על פיו, יש לו לדיין לקורעו, כדי שלא יבא לידי תקלה. ריטב"א.
אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא (ראה רב ענן מעשה זה, ובא לפני מר עוקבא, שהיה אב בית דין) ואמר לו, חזי מר, נחמן חקלאה היכי מקרע שטרי דאינשי! (יראה כבודו, כיצד נחמן, שאינו בקיא בדינים כחקלאי - קורע שטרותיהם של אנשים שלא כדין).
אמר ליה מר עוקבא לרב ענן: אימא לי איזי, גופא דעובדא - היכי הוה (אמור לי ידידי, מה היה המעשה שם)?
אמר ליה רב ענן: הכי והכי הוה.
אמר לו מר עוקבא: שטר מברחת קא אמרת (האם הנדון שם היה באשה שרצתה להבריח נכסיה מבעלה) ?!
הרי הכי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: מורה הוראה אני (קיבלתי היתר מריש גלותא להורות בדבר), אם יבא שטר מברחת לידי - אקרענו! כיון שלא התכוונה לתת מתנה גמורה אלא רק להבריח נכסיה מבעלה.
וחוזרת הגמרא לתאר מה אירע בבית דינו של רב נחמן:
אמר ליה רבא לרב נחמן: מדוע קרעת את השטר? האם סמכת על דברי שמואל שאמר - "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו"?
הלא טעמא מאי אמר שמואל - "אקרענו", משום דלא שביק איניש נפשיה, ויהיב לאחריני (סברא היא שלא התכונה לתת מתנה גמורה, כיון שאין אדם נותן סתם את נכסיו לאחרים, אלא ודאי מטרת נתינתה היתה רק להבריח נכסיה מבעלה).
ואם כן, הני מילי כשנתנה נכסיה לאחריני, אבל בנידון דידן, כשנתנתם לברתה (לבתה) - יהיבא (ודאי כונתה לנתינה גמורה)!
אמר לו רב נחמן: אפילו הכי, עדיין שייכת סברת שמואל, כיון שגם במקום ברתה, נפשה עדיפא לה (גם כשכתבה שטר לבתה, עדיין טובת עצמה חשובה לה יותר, ובודאי כונתה היתה להבריח)
ומקשה הגמרא לדברי רב נחמן: מיתיבי ממה ששנינו בברייתא בתוספתא הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה, כיצד היא עושה?
כותבת שטר פסים (שטר פיוסים, כלומר שטר שאינו אמת אלא מפייסת אדם אחר לקבל מתנה זו שלא באמת אלא כדי לעזור לה להבריח מבעלה) לאחרים. כלומר, שאין כונתה למתנה אמיתית אלא רק להבריח נכסיה  21 , דברי רבי שמעון בן גמליאל.

 21.  ובפשטות, אינו זוכה כלל בנכסים. אך יש מהראשונים שכתבו - שמכל מקום אוכל פירות עד השעה שתבא להפקיע ממנו את הנכסים.
וחכמים אומרים - רצה מקבל השטר, מצחק בה. כלומר - יכול הוא לתבוע את נכסיה לעצמו. עד שתכתוב לו "נכסי קנויים לך מהיום, ולכשארצה (כלומר אם ארצה) ", ואז יש כאן הברחה מבעלה, שאם יבא לזכות בהם - תאמר, הריני רוצה שתחול מתנתי, ואם יבא הלוקח, תאמר איני רוצה  22 .

 22.  יש להקשות, הרי אם יבא הבעל לתבוע את הנכסים ותאמר לו - "הריני רוצה במתנתי", שוב לא תוכל להוציא את הנכסים מיד הלוקח, כיון שכבר התקיים התנאי. ואם כן מה הועילה בהברחתה ? ונראה לומר - על פי מסקנת הסוגיא, שהטעם שאין הבעל זוכה בנכסים שהוברחו על ידי "שטר מברחת", כיון ש"עשאום כנכסים שאינם ידועים", דהיינו שבדבר שאין הבעל חושב שיזכה בו לא תקנו שיזכה. ולכן אף כאן, למעשה אינה צריכה לומר בפועל "הריני רוצה" כדי להבריח מבעלה, אלא עצם האפשרות שיש לה לומר כך מספיקה כדי שיחשבו הנכסים כ"נכסים שאינם ידועים".
ומדייקת הגמרא: טעמא שיכולה להבריח את נכסיה מבעלה, לדעת רבנן, הוא רק משום דכתבה ליה הכי "לכשארצה".
הא לא כתבה ליה הכי - קננהי לוקח!
ולא כדברי שמואל שאמר "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו", ומשמע אפילו אם לא כתבה לו "לכשארצה"?
אמר רבי זירא: לא קשיא!
הא דאמר שמואל "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו" - איירי, במקרה שכתבה לו את כולה (כל נכסיה), ובהא ודאי אמדינן דעתא שלא התכונה למתנה גמורה, אלא רק להבריח.
והא דאמרי רבנן "רצה מצחק בה" איירי כשכתבה לו במקצת נכסיה. ואז אם לא כתבה לו "מהיום ולכשארצה", יכול הלוקח לצחק בה.
ומקשינן: לדעת שמואל, ששטר מברחת אינו מקנה את הנכסים ללוקח, אי לא קננהי לוקח - ניקנינהו בעל, כדין שאר נכסיה, ומה הועילה הברחתה  23 ?

 23.  בתוספות מבואר, שבמקום שלא הועילה ההברחה קונה הלוקח בקנין גמור. ולפי זה, באור קושית הגמרא הוא: "ואי לא קננהי לוקח לקנינהו בעל?", כלומר, ומכיון שלא הועילה ההברחה, שוב יזכה הלוקח לגמרי בקנינו. אך הרא"ש חולק על התוספות, וסובר, שאף במקום שלא הועילה ההברחה, לא זכה הלוקח בקנינו אלא הבעל.
אמר אביי: עשאום לנכסים אלו כנכסים שאין ידועין לבעל, ואליבא דרבי שמעון הנזכר במשנתינו, שאם יש לאשה נכסים במדינת הים, ולא ידע הבעל עליהם - לא זכה בהם. והכא נמי, כיון שנראה לבעל כאילו מכרתם לאחר קודם הנישואין, חשיב כנכסים שאינם ידועים  24 .

 24.  ויש להסתפק - אם כל העולם יודעים שאין כונתה אלא כדי להבריח את נכסיה, מדוע אין הבעל יודע מזה? וצריך לומר - שאמנם הבעל יודע שכונתה להבריח, אך אינו יודע ששטר מברחת אינו מועיל לקונה. וחושב - שזכה הלוקח בנכסים מכל מקום. אחרונים.
מתניתין:
משנתנו מבארת את זכויות הבעל בנכסי אשתו:
נפלו לה (קיבלה בירושה או במתנה) כספים אחר הנישואין, ילקח בהן קרקע כדי שישמר ערך הקרן  25 , והוא (הבעל) אוכל פירות מאותה קרקע. אך הקרן שייכת לאשה, כיון שלא תקנו לבעל אלא פירות תחת פירקונה. (כדי שיפדה אותה אם תיפול בשבי).

 25.  ואין הבעל יכול לומר - "אשתכר בהן, והשכר יהיה שלי והקרן לאשה". שמא יכלו. אלא ימכרו וילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות. תוספות רי"ד.
וכן אם נפלו לה פירות התלושין מן הקרקע, ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
ואם נפלו לה פירות המחוברים בקרקע - אמר רבי מאיר: שמין אותה קרקע כמה היא יפה בפירות, וכמה היא יפה בלא פירות, והמותר (בסכום ההפרש) ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
וסבר רבי מאיר - מה שגדל ברשות הבעל, הוא פירות, ומה שלא גדל ברשותו, נחשב כקרן, לפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל הפירות שעליהן, נחשב כקרן, ולכן ימכרו וילקח בדמיהן קרקע, ויאכל הוא פירותיה.
וחכמים אומרים - המחוברים לקרקע, אף מה שלא גדל ברשות הבעל - שלו! ואף הן נחשבים כפירות, כיון שגוף הקרקע עדיין שייך לאשה. והתלושין מן הקרקע,  26  שלה, ונחשבים כקרן בפני עצמה, ולכן ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

 26.  הראשונים מדייקים - דווקא תלושים ממש מן הקרקע שייכים לאשה, אבל אם רק עומדים ליתלש, אף על פי שבכל מקום "העומד ליתלש כתלוש דמי", הכא אינו כתלוש אלא שייך לבעל.
רבי שמעון אומר - מקום שיפה כחו בכניסתה, הורע כחו ביציאתה. מקום שהורע כחו בכניסתה, יפה כחו ביציאתה. ומבארת המשנה - כיצד?
פירות המחוברים לקרקע -
בכניסתה - שלו. כרבנן. וביציאתה - כלומר אם גרשה, והיו בנכסיה פירות המחוברים לקרקע, שלה. ונוטלת קרקעותיה עם פירות שבהן, היות ולרבי שמעון אין זוכה בפירות אלא בשעת תלישתן (רש"י בהמשך).
והתלושין מן הקרקע -
בכניסתה - שלה. וילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירות כמו בהכניסה לו כספים.
וביציאתה - אם גרשה, והיו בנכסיה פירות התלושין מן הקרקע, שלו. כבר זכה בהן בשעת תלישתן, ואינה נוטלתם.
ובגמרא יבואר מה התחדש בדברי רבי שמעון.
גמרא:
הגמרא דנה, אם נפלו לה כספים, ובאו לקנות מהן נכסים, והתעורר ויכוח בין הבעל לאשה מה יקנו.
ואמרינן: פשיטא, אם אחד מהם רוצה לקנות ארעא (קרקע), והשני - בתי, קונים ארעא. כיון ששכרה מרובה ואינה מרקבת. ולכן שניהם יכולים לעכב  27 , אם הוא בא לקנות בתים - יכולה לומר, איני חפצה בדבר המרקיב, שיתמעט שווי הקרן. וכן אם היא באה לקנות בתים - יכול לומר - רצוני בקרקע שפירותיה מרובים.

 27.  כך פירש רש"י. ועיין שיטה מקובצת.
וכן אם התוכחו אם לקנות בתי או דיקלי, קונים בתים, כיון ששכרן מרובה יותר מדקלים, כיון שהדקלים עשויים ליבש.
וכן - דיקלי ואילני, קונים דיקלי כיון שהדקל מתקיים יותר משאר האילנות.
וכן אילני וגופני (גפנים), קונים אילני. כיון שהאילנות מתקיימים יותר מהגפנים  28 .

 28.  כך היא הפשטות בגמרא. אך התוספות כתבו שהגפנים מתקיימים זמן מרובה. אלא שההוצאות והטרחה עליהם מרובים. ולכן עדיף לקנות אילנות במקום גפנים.
ודנה הגמרא - אם נפלו לאשה אבא זרדתא (יער עצי סרק, המשמש לחטיבת עצים), או פירא דכוורי (בריכת דגים), האם העצים הגדלים ביער, או הדגים הגדלים בבריכה נחשבים כפירות או כקרן -
אמרי לה (יש אומרים): פירא. ואמרי לה - קרנא. כיון שאם יקח את העצים או את הדגים, לא תצמיח הקרקע תחתיהן מחדש עצים ודגים, לכן נחשב הדבר כקרן, וימכרו, וילקח בדמיהן קרקע והבעל אוכל פירות.
כללא דמילתא:
דבר שגזעו מחליף (שצומח מחדש תמיד) נחשב כפירא, אך אם אין גזעו מחליף - נחשב כקרנא  29 .

 29.  כך פירש רש"י. אך התוספות ואחרים פרשו - שספק הגמרא אם נפלו לה כספים והבעל רוצה לקנות בהם אבא זרדתא או פירא דכורי, יש אומרים, שאינו יכול לקנות כיון שהדגים או העצים נחשבים כחלק מהקרן, ואם כן כשאוכלם מתכלה הקרן. ויש אומרים שיכול לקנות - כיון שהדגים והעצים נחשבים כפירות, והקרן קיימת לאשה. וגרסינן בהמשך - "כללא דמלתא: גזעו מחליף, קרנא" - ויכול הבעל לקנותו בדמי הפירות. "אין גזעו מחליף - פירא", ואינו יכול לקנותו.
אמר רבי זירא אמר רבי אושעיא אמר רבי ינאי, ואמרי לה - אמר רבי אבא אמר רבי אושעיא אמר רבי ינאי -

דרשני המקוצר[עריכה]