פרשני:בבלי:כתובות כט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כט ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: אימא  אף קנס  1  יש לה במקום מכר.

 1.  א. כלומר: עד שתביא שתי שערות יש לה "אף קנס". והוא הדין מכר. ומשתביא שתי שערות עד שתיבגר, יש לה קנס ואין לה מכר. ביאר רש"י: מה ששנינו בברייתא "קטנה מבת שלש שנים", היינו משום קנס, אבל מכר יש לה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות. ומה שכתב רש"י "מבת יום אחד" הוא על פי הברייתא לקמן מ ב; וראה במנחת חינוך ריש מצוה מג, שלדעת הרמב"ם יכול האב למכור את בתו משהוכר העובר, וראה בקובץ שעורים אות עט.
ותמהה הגמרא על דין משנתנו, המחייבת קנס למי שבא על הפסולות:
וכי הני נערות פסולות - בני קנסא נינהו (בנות קנס הן)!? ואמאי!?
והרי איקרי כאן בפרשת אונס את הבתולה: "ולו תהיה לאשה", ומשמע שהתורה מדברת במי שבעל אשה הראויה לו, שהוא יכול לקיים בה את המצוה לקחתה לאשה. ואילו פסולות, הרי אינן ראויות לו, ואם כן מנין לנו שחייב עליהן קנס!?  2 

 2.  כתב הריטב"א, שאין כוונת הגמרא לומר שמ"ולו תהיה לאשה" נתמעטה אשה שאינה ראויה לו, שהרי בגמרא לקמן מ א מבואר, שאף באשה שאינה ראויה לו היה מקום לדון שהעשה ד"ולו תהיה לאשה" ידחה את הלא תעשה, (אלא שאינו דוחה מן הטעם המבואר שם), אלא אסמכתא בעלמא היא שמסתמכת הגמרא על הפסוק, ועיקר כוונתה לומר, שהיות ואי אפשר לקיים "ולו תהיה לאשה" באשה שאינה ראויה לו, אם כן לא יתחייב אף קנס, (וראה היטב לשון התוספות בד"ה וחד). ודעת הרמב"ם אינה כדעת הריטב"א, אלא אשה שאינה ראויה לו נתמעטה מ"ולו תהיה לאשה" שלא ישאנה (אבל לא לענין קנס), ראה דבריו בפרק א' מהלכות נערה בתולה ובנושאי כלים שם. ובפני יהושע נתקשה, מנין לגמרא שאם אינו יכול לקיים "ולו תהיה לאשה" הרי הוא פטור מקנס! ? וראה שם. ובהגהות מצפה איתן כתב ליישב, דקושיית הגמרא היא מאחר שמשנתנו כרבי מאיר שאינו מחייב קנס אלא בנערה, וטעמו משום דכתיב "ולו תהיה לאשה" במהוה עצמה הכתוב מדבר, וכמבואר בגמרא להלן מ ב, ולכן מקשה הגמרא דאם כן יתמעטו גם הפסולות, שאינן בכלל "ולו תהיה לאשה".
אמר ריש לקיש: כתוב בפרשת אונס "נערה - נערה - הנערה".
א. "כי ימצא איש נערה בתולה".
ב. "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".
ולא היה לו לכתוב לומר אלא "ונתן לאביה חמשים כסף".
וכיון שחזר ואמר הכתוב " (ה) נערה" פעם שניה, הרי מקור ללימוד אחד.
ג. ובאותה פעם שניה היה לו לומר "נערה" גרידא.
וכיון שהוסיף הכתוב את האות ה"א, ואמר "הנערה" - הרי מקור ללימוד שני.
וכך עלינו ללמוד:
א. חד - "נערה" הראשון - בא לגופיה, ללמד חיוב קנס באונס נערה כשירה.
ב. וחד - "נערה" השני, שהוא מיותר - לאתויי, להביא שהוא חייב קנס אף על חייבי לאוין, על אף שאין היא ראויה לקיימה.  3 

 3.  ואין להקשות, אולי אין בא הפסוק לרבות אלא חייבי עשה ולא חייבי לאוין, כי היות ובשתיהן תופסים קדושין, אין צורך לשני ריבויים כדי לרבותם, שאין אנו צריכים לרבות אלא אשה שאינה ראויה לקיימה - דהיינו חייבי עשה וחייבי לאוין - מריבוי אחד, וריבוי שני לאשה שאין בה הויה, דהיינו חייבי כריתות, תוספות.
ג. וחד - יתור האות ה"א ב"הנערה" - לאתויי חייבי כריתות.
שאף על פי שהיא אסורה עליו, ואם יקדשנה לא יתפסו הקדושין (כי אינן בני הויה) כדין חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהם, מכל מקום חייב הוא קנס.  4 

 4.  ואף חייבי מיתות בית דין יש לרבותן. כי היות וגילתה התורה שאף באלו שאין קדושין תופסין הרי הוא חייב קנס, ממילא גם חייבי מיתות בכלל. שהרי אין אנו צריכים ריבוי מיוחד לחייבי כריתות אלא משום שאין קדושין תופסים בהן, אבל משום חומרת חייבי כריתות או מיתות בית דין אין צורך לריבוי מיוחד. אלא, שחייבי מיתות בית דין פטורים מן הקנס משום "קים ליה בדרבה מיניה", וכמבואר במשנה הבאה.
רב פפא אמר, הריבוי לחייבי לאוין וחייבי כריתות נלמד מכתוב אחר, בפרשת מפתה: "בתולה - בתולות - הבתולות".
א. "וכי יפתה איש בתולה".
ב. "כסף ישקול כמוהר הבתולות".
והיה יכול הכתוב לומר "כמוהר" בלבד, ולהסתמך על לשון "בתולה" שכבר נזכר קודם לכן. וכיון שאמר הכתוב "כמוהר (ה) בתולות", הרי ריבוי אחד.
ג. והוסיף הכתוב את האות ה"א בתחלת המילה, ואמר "הבתולות", הרי ריבוי שני.
ויש לנו ללמוד:
חד - "בתולה" ראשונה - לגופיה הוא נצרך לנערה כשירה.
וחד - "בתולות" השני - לאתויי חייבי לאוין שאינן ראויין לקיימן.
וחד - תוספת הה"א שאמר "הבתולות" - לאתויי אף חייבי כריתות שאינן בני הויה וקדושין.
והוינן בה: ורב פפא - הלומד דין זה מ"הבתולות" - מאי טעמא לא אמר כריש לקיש הלומד דין זה מ"הנערה"?
ומשנינן: ההוא - מקרא ד"הנערה" - מיבעי ליה לרב פפא ללמוד ממנו לכדאביי.
דאמר אביי:
בא עליה על הנערה או הקטנה באונס או פיתוי, ומתה קודם שהעמיד האב בדין את הבועל, הרי זה פטור מלתת קנס לאביה -
כיון שנאמר: "ונתן לאבי הנערה חמשים כסף" -
מלמד הכתוב "לאבי הנערה", שדוקא לאבי נערה, כשהיא קיימת, יתן הבועל קנס, ולא לאבי נערה שכבר מתה.
וריש לקיש - המרבה חייבי לאוין וחייבי כריתות מ"הנערה" - מאי טעמא לא אמר כרב פפא, המרבה אותן מ"הבתולות"?
ההוא קרא ("הבתולות") מיבעי ליה לריש לקיש כדי ללמוד על ידו גזירה שוה, מלשון "בתולה" הנאמר בפרשת אונס, השווה ללשון "בתולה" האמור במפתה.
ואם לא היתה מלת "הבתולות" מיותרת, כדי להיות "מופנית" לגזירה שוה, לא היינו למדים את הגזרה שוה.
דתניא: נאמר במפתה (שמות כב טז) "כסף ישקול (המפתה, לידי אבי הנערה) - כמוהר הבתולות". דהיינו שישלם המפתה לאבי הנערה כסף שקלים. אך לא נאמר כאן איזה סכום שקלים הוא "מוהר הבתולות", ואנו למדים זאת מחמשים כסף האמורים באונס.
הרי לשון "בתולה" בפרשת מפתה.
ונאמר בפרשת אונס "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, ותפשה ושכב עמה, ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף". אך לא נאמר איזה סוג של מטבע יהיו אותם חמשים כסף.
הרי לשון "בתולה" בפרשת אונס.
ולמדנו בגזירה שוה, המשווה בין אונס למפתה, שמשמעות הכתוב "כסף ישקול - כמוהר הבתולות", הוא כך:
שיהא זה - סכום השקלים שמשלם המפתה - כ"מוהר הבתולות", האמור באונס, שהוא חמשים כסף.
ומצד שני מלמד הכתוב, שיהא "מוהר הבתולות" - הקנס של חמשים כסף האמור באונס, שלא נאמר בו באיזה מטבע של כסף מדבר הכתוב - כזה, כמטבע של מפתה, שנאמר בו "ישקול", ומשמעתו מטבעות של "שקלים", ולא מעות כסף.
ושבה הגמרא ותמהה:
וריש לקיש, נמי, הלומד מ"הנערה" לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות, הרי מיבעי ליה ל"הנערה" לכדאביי, ללמוד מלשון זו שאם מתה הנערה קודם העמדה בדין לא ישלם לאביה קנס!?
ורב פפא, נמי, הלומד מ"הבתולות" לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות, הרי מיבעי ליה לקרא "הבתולות" כדי שיהיה פנוי לגזירה שוה, שאם לא כן לא היו למדים גזירה שוה!?
ומכח קושיות אלו, מבארת הגמרא שרב פפא וריש לקיש לא נחלקו, אלא יש לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות לקנס - משני המקראות גם יחד:
אלא, שיתא קראי כתיבי (ששה מקראות כתובים):
א. נערה ב. נערה ג. הנערה ד. בתולה ה. בתולות ו. הבתולות.
תרי - שני מקראות, דהיינו "נערה" ו"בתולה" - לגופייהו, ללמד על אונס ועל פיתוי של נערה כשרה.
חד - היינו לשון "ונתן לאבי (ה) נערה" - ללמד לכדאביי, שתהיה הנערה חיה בשעת העמדה בדין.
וחד לשון " (ה) בתולות" - לגזירה שוה, להשוות את התשלומים באונס ומפתה.
אייתרו ליה תרי, נשארו שני ריבויים, תוספת האות ה"א למילה "הנערה" (בפרשת אונס), ולמילה "הבתולות" (בפרשת מפתה), כדי ללמד:
חד, לאתויי חייבי לאוין שהוא חייב עליהן קנס.
וחד, לאתויי חייבי כריתות, שאף עליהן חייב הוא קנס.  5 

 5.  ביארו התוספות, שאין לומר שפסוק אחד האמור באונס בא לרבות חייבי לאוין באונס, ופסוק שני האמור במפתה בא לרבות חייבי לאוין במפתה, ולא נחייב קנס לחייבי כריתות. משום, שאחר ריבוי הכתוב באחת הפרשיות, שוב אין צורך ללמד כן גם בפרשה השניה, מאחר שיש גזירה שוה בין שתי הפרשיות.
ועתה מבארת הגמרא שמשנתנו חלוקה על התנאים שבברייתא:
ומשנתנו, המחייבת קנס את מי שבא על חייבי לאוין וחייבי כריתות, באה לאפוקי מהאי תנא, להוציא משיטתו של התנא הזה, דהיינו, משני התנאים שנזכרו בברייתא להלן!  6 

 6.  כתבו בתוספות ישנים: ולאפוקי מהאי תנא, פירוש תנא דברייתא, אבל מפיק מתרווייהו תנאי שמוזכרים בברייתא.
דתניא: כתוב בפרשת אונס את הבתולה: "ולו תהיה לאשה":
ונחלקו שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא בדרש הפסוק הזה: שמעון התימני (ממקום הנקרא "תמנת", ומשום שלא נסמך, לא נקרא "רבי") אומר:
היות ואמר הכתוב לשון "תהיה לאשה", שהוא לשון הויה וקדושין, מלמד הכתוב שאין חיוב קנס אלא באשה שיש בה לאונס הויה וקדושין.
אבל נשים שאין לבועל בהן תפיסת קדושין, אין חייב עליהן הבועל קנס.
ואילו רבי שמעון בן מנסיא אומר: מלמד הכתוב שאין חיוב קנס אלא על הבא על אשה הראוייה לקיימה, אבל אשה שאינה ראויה לקיימה כי אסורה היא לו, אפילו אם יש לו בה תפיסת קידושין, הרי הוא פטור מן הקנס.  7  ואילו משנתנו, המחייבת קנס בין בחייבי לאוין ובין בחייבי כריתות, חולקת על שני התנאים האלו.

 7.  האחרונים (ראה קובץ שעורים וקונטרס "יונת אלם") כתבו לבאר בשני אופנים את הטעם שאין הוא חייב קנס כשאין האשה בכלל "ולו תהיה לאשה": האחד: היות ולא יתכן שיתקיים בה "ולו תהיה לאשה", לכן אינו חייב קנס לדעת התנאים שבברייתא, והיינו שמצות "ולו תהיה לאשה" שאינה ראויה להתקיים היא ה"סיבה" לפטור הקנס. השני: כשם שנתמעטו נשים אלו ממצות "ולו תהיה לאשה" כך נתמעטו לענין חיוב קנס, ולא משום שאין אפשר לקיים בהן "ולו תהיה לאשה", והיינו ד"ולו תהיה לאשה" הוא "סימן" לנשים שחייבים עליהן קנס; ולקמן יתבאר מזה עוד בהערות.
ומפרשת הגמרא את מחלוקתם של שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא:
מאי בינייהו, איזו נפקא מינה לדינא יש בין שתי השיטות?
אמר רבי זירא: ממזרת ונתינה  8  - שהבא עליהן אינו עובר אלא בלאו, אבל קדושין תופסין לו בהן - איכא בינייהו.

 8.  א. לאו דוקא ממזרת ונתינה, אלא הוא הדין שאר חייבי לאוין, ואף שבחייבי לאוין דכהונה הדבר תלוי במחלוקת המבוארת בגמרא בסמוך, מכל מקום יש נפקא מינה בעמוני ומואבי שבאו על בת ישראל שאין ראויים לקיים את בת ישראל, אבל קדושין תופסין להם בה. ואין לומר שלכולי עלמא לא נתמעטה אלא אשה שמצד פסולה שלה אינה ראויה לקיימה או שאינה בת הויה, אבל במקום שהפסול הוא מצד הבועל לא נתמעט מחיוב קנס, שהרי מבואר בלשון הגמרא לקמן שמצרי ואדומי נתמעטו משום שאין ראויים לקיימה. ב. לפי השיטות שאיסור הנתינה אינו איסור דאורייתא אלא מגזירת דוד המלך נאסרו הנתינות (ראה הערה במשנתנו), בהכרח לכאורה שלשון "ונתינה" הנאמר כאן אינו בדוקא, שהרי אנו באים לפרש את המקראות ואילו איסור נתינה אינו מן התורה; ולא נאמר נתינה אלא אגב ממזרת, ראה היטב תוספות ריש פירקין ד"ה אלו; ואולם השיטה מקובצת כתב בדעת רש"י, שאף נתינה האסורה מדרבנן נתמעטה מקנס, ראה שם; ויש לתלות את סברתו במה שדנו האחרונים (ראה הערה לעיל) אם איסור הקיום הוא "סיבה" לפטור הקנס או "סימן".
כי למאן דאמר (שמעון התימני) שאינו מצריך לענין תשלום הקנס אלא שתהא אשה שיש בה הויה, הא נמי - ממזרת ונתינה,, על אף שהיא אסורה לו - יש לו בה הויה, שהרי תופסים לו בה קידושין. ולכן לפי שיטתו חייב הבועל עליה קנס.
ואילו למאן דאמר (רבי שמעון בן מנסיא) המצריך שתהא אשה הראויה לקיימה, הא - ממזרת ונתינה - אינה ראויה לקיימה. ולכן לפי שיטתו אין הבועל חייב עליה קנס.
ודנה הגמרא עוד:
ולרבי עקיבא, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ונמצא כי אף אם נדרוש "אשה שיש בה הויה", נתמעטו בכך לרבי עקיבא כל חייבי לאוין, שהרי לדעתו בכולן אין בהן הויה - מאי בינייהו - בין משמעות הכתוב לפי רבי שמעון בן מנסיא לבין משמעות הכתוב לשמעון התימני, והרי לפי רבי עקיבא בכולן אין תפיסת קידושין?  9 

 9.  כתב רש"י, ששמעון התימני חולק בהדיא על רבי עקיבא בפרק החולץ ביבמות, אלא שכאן מקשה הגמרא לפי רבי שמעון בן מנסיא - אם תמצי לומר שהוא סובר כרבי עקיבא - מה הפרש יש בין משמעות לשון "קיום" שאמר רבי שמעון בן מנסיא למשמעות הכתוב לפי שמעון התימני, שהרי אף אם משמע לו לרבי שמעון בן מנסיא לשון "הויה", הרי גם אז מתמעט הממזר, ומה בין ראויה לקיימה לאשה שיש בה הויה; (ובלשון התוספות: "מאי בינייהו, פירוש, בינו לרבי שמעון התימני, דמדנקט ראויה לקיימה ולא נקט שיש בה הויה משמע דיש שאין ראויה לקיימה ויש בה הויה").
איכא בינייהו, בין דרשת "אשה הראויה לקיימה" ל"אשה שיש בה הויה", לגבי קנס במקום איסור של אלמנה  10  לכהן גדול - שיש בה הויה אפילו לרבי עקיבא, ואולם אין ראוי לו לקיימה.

 10.  א. וכגון שהיתה אלמנה מן האירוסין, שאם לא כן אין חייב עליה קנס. ב. לאו דוקא אלמנה לכהן גדול אלא הוא הדין גרושה לכהן הדיוט, רש"י; והוא הדין כל שאר פסולי כהונה, וכגון חללה, דהיינו בת חלל שעדיין לא נבעלה. ג. הקשו האחרונים: לפי המבואר בתוספות ביומא יב ב ד"ה כהן, שאפשר להעביר כהן גדול מכהונתו ויהיה דינו כהדיוט, אם כן, למה אלמנה לכהן גדול נחשבת "אינה ראויה לקיימה", והרי כיון שיכולים להעביר אותו מכהונתו ותהיה האלמנה מותרת לו, נמצא שאף אם לא יעבירוהו הרי היא ראויה לו, ואם כן יתחייב קנס, (על פי חת"ם סופר לקמן ל א גבי בעולה לכהן גדול, וראה שם)! ? וקושיא זו תלויה בחקירה שחקרו האחרונים, אם טעם המיעוט מקנס הוא מפני שאין יכול לקיים מצות "ולו תהיה לאשה", או שהוא לימוד על גוף הקנס, כי לפי הצד השני אין מקום לקושיית החת"ם סופר, שהרי בשעת ביאה אינה ראויה לקיימה, וראה מה שנכתב בענין זה בהערות לקמן ל א גבי בעולה.
וכרבי סימאי.
כל הבא על אשה שאין קדושין תופסין לו בה, הרי הולד ממזר. וכל אשה שקדושין תופסין לו בה, הרי הולד כשר (אפילו אם בא עליה בלי קדושין).  11  דתניא: רבי סימאי אומר: מן הכל - ואפילו מחייבי לאוין - עושה רבי עקיבא ממזרין (ואין קדושין תופסין בה), חוץ מאלמנה לכהן גדול, שאף על פי שהיא אסורה עליו בלאו, אם בא עליה אין הולד ממזר (וקדושין תופסין לו בה) -

 11.  כן היא משמעות הסוגיא כאן, והתוספות כאן האריכו בענין זה.
שהרי אמרה תורה גבי כהן גדול באלמנה: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה) לא יקח", וסמך לו הכתוב: "ולא יחלל" זרעו בעמיו" -
ובא הכתוב ללמד: רק חילולין (בנים חללים) הוא (הכהן הגדול או ההדיוט הבאים על אשה הפסולה לכהונה) - עושה בזרעו.
ואין הוא עושה ממזרין מזרעו.  12 

 12.  בחזון איש (אהע"ז טו יח) כתב לפרש את הדרשה, שבממזר לא שייך ענין של פסול "חללות", היות והממזר מחולל מהכהונה הוא. ומכאן הוכיח כשיטת הסוברים שממזר כהן הרי הוא כזר לכל דבריו.
וממשיכה ודנה הגמרא:
ולרבי ישבב - החולק על רבי סימאי - דאמר:
בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף (הוא רבי עקיבא) על שהוא מרבה ממזרים בישראל חינם, שהיה אומר רבי עקיבא: כל שאין לו ביאה בישראל - ואפילו אלמנה לכהן גדול - הולד ממזר.
אם כן לשיטתו של רבי ישבב, חוזרת הקושיה למקומה: מאי בינייהו!?
כתוב בתורה (דברים כג ח ט): "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם, דור שלישי, (אחר גירות הסב) יבוא להם בקהל ה'".
וכיון שאמרה תורה "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", אנו לומדים מכאן שהדור הראשון והשני (של גרים) של אדומי ומצרי לא יבוא להם בקהל ה', בין זכרים ובין נקבות.
ואם באו בקהל ה', עברו באיסור עשה, דקיימא לן: לאו הבא מכלל עשה - עשה.
דהיינו, איסור שאתה לומד אותו בלימוד של "מכלל הן אתה שומע לאו" - אינו אלא איסור עשה, ואינו איסור לאו ללקות עליו.

דרשני המקוצר[עריכה]