פרשני:בבלי:כתובות כד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כד א

חברותא

אימא לא נתכוין לומר "ולקחתיה ממנו" בתחילה, ורק לאחר שאמר "שדה זו של אביך הייתה" וראה שמפסיד לעצמו, הוסיף ואמר "ולקחתיה ממנו" ואילולי מתניתין הוי אמינא דאינו נאמן בזה, לכך קמ"ל תנא דמתניתין דנאמן.
ואי אשמעינן הני תרתי, מתניתין ד"מודה רבי יהושע", ומתניתין ד"העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה", הוי אמינא דדוקא התם אמרינן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" משום דגבי ממונא הם מעידים, אבל מתניתין ד"האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני" דגבי איסורא היא מעידה - אימא לא מהימנא, קמ"ל מתניתין דאף לגבי איסורא אמרינן "הפה שאסר"  116 .

 116.  וכמו כן אי אפשר ללמוד את דין "הפה שאסר" ממתניתין ד"האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני", משום דממונא מאיסורא לא ילפינן, והוי אמינא, דדוקא גבי איסורא שייך דין הפה שאסר ולא גבי ממונא - ריטב"א.
ומקשינן בגמרא: אכתי מתניתין ד"נשביתי וטהורה אני" (לעיל כב' ע"א) למה לי? והרי לא השמיענו התנא במשנה זו שום חידוש בדין "הפה שאסר"  117 .

 117.  ואם תמצא לומר שהשמיענו התנא את הסיפא - "ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת, " - משום הא לא איצטריך דכבר שנינו (לקמן כז' ע"א) "עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות" ואינה נאמנת לומר טהורה אני. - תוספות
ומשנינן: דתני להא מתניתין משום דקא בעי למיתני בסיפא "ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא"
ומקשינן: והא בגמרא לעיל (כ"ג ע"א) נחלקו רב אושעיא ורבה בר אבין, אי סיפא דסיפא - "אם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא" קאי ארישא דסיפא - "ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת", או דלמא, קאי ארישא דמתניתין - "האשה שאמרה אשת איש וגרושה אני נאמנת" ועל זה אמרינן דאם יש עדים לא תצא.
וא"כ - הניחא למאן דמתני להאי ד"ואם נישאת ואח"כ באו עדים לא תצא", אסיפא ד"ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת", אזי אפשר לומר שזהו חידושא דמתניתין.
אלא למאן דמתני להאי ד"ואם נישאת ואח"כ באו עדים לא תצא", ארישא ד"האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני", מאי איכא למימר, למה הוצרך התנא להשמיענו את הסיפא דנאמנת לומר "נשביתי וטהורה אני" דהא כבר השמיענו דין "הפה שאסר"?
ומשנינן: להא השמיענו דין "נשביתי וטהורה אני" - משום דקא בעי למיתני (לעיל כג' ע"ב) למתניתין ד"שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות".
והוינן בה: והאי מתניתין גופא ד"שתי נשים שנשבו" למה לי? וכי איזה חידוש השמיענו בהם התנא?  118  ומשנינן: להא השמיענו למתניתין ד"שתי נשים שנשבו" משום סיפא ד"ובזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות" - מהו דתימא ניחוש לגומלין, שמא הערימו לטהר אחת את חברתה, קמשמע לן דלא חיישינן.

 118.  ואם תמצא לומר דהשמיענו התנא שאחת נאמנת על חברתה, משום הא לא איצטריך, שהרי בהדיא שנינו לקמן (דף כז' ע"א) דאפילו עבד ושפחה נאמנים להתירה. - תוספות.
ומקשינן: אכתי מתניתין דידן - "וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וכו'" למה לי?
ומשנינן: דתני למתניתין משום דקא בעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אי מעלין לכהונה על פי עד אחד.
תנו רבנן בברייתא:
שנים שבאו לבית הדין, ואין ידוע לנו יחוסם, ואמר אחד מהם - "אני כהן וחברי כהן!".
נאמן להאכילו בתרומה על פי עדותו, וסבירא להו לרבנן דלא חיישינן לגומלין, וטעמא יבואר לקמן בשמעתין.
ואינו נאמן להשיאו אשה מיוחסת, שמא ממזר הוא, ומעלה עשו ביוחסין שלא להשיא לאדם אשה עד שיבדקו אחריו שאינו ממזר.  119 

 119.  רש"י כאן, ולקמן בד"ה להשיאו אשה. אך הראשונים הקשו לדעת רש"י, הרי קיימא לן בקידושין (דף עו' ע"א) שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות, ואין צריך לבדוק אחרי כל אדם כדי להשיאו אשה? ונאמרו בזה כמה תרוצים: א. הרא"ש (קידושין עב' ע"ב) כתב, שדעת רש"י שנפסקה הלכה כרבי מאיר, דלית ליה "כל המשפחות בחזקת כשרות". ב. הרמ"ה (הובא בטור אבן העזר סימן ב') כתב, שדעת רש"י, דאף לרבנן דסבירא להו ד"כל המשפחות בחזקת כשרות", הני מילי היכא שמשפחתו ידועה ויש לה חזקת כשרות, אך זה שמשפחתו אינה ידועה אף רבנן מודו דלית ליה חזקת כשרות. אך יעויין בתוספות בסוגיין, דפליג על רש"י, וסבירא ליה דלעולם אין לחוש לממזרות, והכא איירי לענין שאם ישא אשה לא תהיה בתו מותרת לכהונה עד שיבדקו אחריו אם אינו חלל, משום שאין ישראל מכירים חללים שביניהם, ולענין זה לא מהני חזקת כשרות. תירוץ נוסף תרצו התוספות - דהכא איירי כשיצא ערער על כשרותו, דאז אפילו לרבנן לא מהני חזקת כשרות.
עד שיהו שלשה אנשים, כגון ראובן שמעון ולוי, שנים, כגון ראובן ושמעון, מעידין על זה, היינו לוי. ושנים, כגון שמעון ולוי, מעידין על זה, היינו ראובן.
רבי יהודה אומר: אף אינו נאמן העד אחד להאכילו בתרומה, עד שיהו שלשה אנשים, כנ"ל, שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה.
ושקלינן וטרינן לבאר מחלוקתם:
למימרא דטעמא דרבי יהודה דאף לגבי תרומה אינו נאמן אלא על פי שני עדים, משום דחייש לגומלין, דהיינו שמא הערימו ביניהם להעיד כל אחד על חבירו.
ורבנן דפליגי עליו וסברי שנאמן כל אחד להעיד על חברו, טעמם משום דלא חיישי לג ומלין.
ודחינן: והא ליכא למימר הכי, דהא איפכא שמעינן להו, דרבנן חיישי לגומלין, ורבי יהודה לא חייש לגומלין.
והיכא שמעינן להו: דתנן במסכת דמאי - "החמרין (מוכרי יינות) שנכנסו לעיר למכור יינם, ואמר אחד מהן: "שלי יין חדש, ועדיין אינו יבש כל צרכו, ושל חברי יין ישן ויבש כל צרכו  120 , שלי אינו מתוקן (מעושר) ושל חברי מתוקן (מעושר) " אף על פי שמשבח את יינו של חברו ומזלזל את יינו שלו, אינו נאמן. כיון שעם הארץ הוא וחשוד על המעשרות. ואע"פ שמעיד על שלו שאינו מתוקן, ועוד - שמוסיף דברים לשבח את יינו של חברו  121 , אינו נאמן להחזיק את יינו של חברו בחזקת מתוקן, דחיישינן שמא מערימים הם - "אמור אתה כאן ואני במקום אחר".

 120.  כך פירש רש"י בסוגיין, אך לקמן (נו' ע"ב) פירש רש"י בשם יש מפרשים - "שלי חדש", היינו מתבואה חדשה שלא הונף עליה העומר. אך התוספות דחו פירוש זה - דלא מצינו בשום מקום דנחשדו עמי הארצות על איסור חדש.   121.  כך פירש רש"י, ומשמע מדבריו דמה שמשבח את התבואה של חבירו, הוי סיבה להאמין לדבריו יותר. אך רבינו תם כתב, דמה שמשבח את תבואתו של חברו, הוי סיבה יותר לחוש לגומלין. והיינו רבותיה דרבי יהודה דמכל מקום לא חיישינן לגומלין. והקשה רבינו תם, דא"כ מאי מקשינן מרבנן דדמאי על רבנן דמתניתין, דלמא דוקא בדמאי דנראים כגומלין, משום שכל אחד משבח תבואתו של חברו, אזי חיישינן לגומלין, אבל בעלמא לא חוששים לגומלין. ותירץ - דאי סבירא לרבנן בעלמא דלא חיישינן לגומלין, ודאי שמשום שנראים כגומלין לא הוו חיישי, אלא על כרחך דאף בעלמא חיישי לגומלין, ואכתי קשיא מרבנן על רבנן.
רבי יהודה אומר: נאמן להחזיק את יינו של חברו בחזקת מעושר, דלא חיישינן לגומלין.
וא"כ קשיא מרבי יהודה לר' יהודה, דבמתניתין חייש לגומלין ואילו גבי דמאי לא חייש לגומלין, וכן מרבנן לרבנן, דבמתניתין לא חיישי לגומלין וגבי דמאי חיישי לגומלין.
ומתרצינן: אמר רב אדא בר אהבה אמר רב - מכח קושיא זו עלינו לומר דמוחלפת השיטה, ורבי יהודה הוא דלא חייש לגומלין, ורבנן חיישי לגומלין.
ואילו אביי אמר - לעולם לא תיפוך את השיטות, ובעלמא חייש רבי יהודה לגומלין.
ודקשיא לך אמאי גבי דמאי לא חייש רבי יהודה לגומלין? תשובתך שבדמאי הקילו ולא חששו לגומלין משום שרוב עמי הארץ מעשרין הן, ובשביל חשש רחוק - שמא הוא מן המיעוט שאינם מעשרים, ושמא נתכוונו לגומלין, לא חיישינן לאסור את התבואה.  122 

 122.  ובירושלמי מבואר טעם נוסף מדוע הקל רבי יהודה בדמאי - מפני חייהם של בני העיר, כדי שיהיו החמרים מספקים תבואה לעיר.
אמר רבא לאביי, - וכי רק דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא לך, ודרבנן אדרבנן לא קשיא לך, שנזקקת לתרץ רק את דברי רבי יהודה ולא את דברי רבנן?!
אלא, דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא. כדשנינן, דבדמאי הקלו.
ואף דרבנן אדרבנן לא קשיא, דלעולם לא חיישי רבנן לגומלין.
ודקשיא לך אמאי בדמאי חיישי רבנן לגומלין? תשובתך - דעל כרחינו נעמיד את המשנה כדאמר רבי חמא בר עוקבא גבי ענין אחר, שהעמיד משנה באומן שכלי אומנותו בידו, ולקמן בשמעתין יבואר גבי מה אמר כך רבי חמא בר עוקבא,

דרשני המקוצר