פרשני:בבלי:כתובות נד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות נד א

חברותא

וצדדי הספק הם:
האם נאמר שכיון דלית לה לאם כתובה, לית לה לבתה מזוני, שהרי תנאי כתובה הוא,
או דלמא, אמה דעבדא איסורא (שעשתה איסור) - קנסוה רבנן שלא תקבל כתובה, אבל איהי, הבת, דלא עבדא איסורא, לא קנסוה רבנן?
ומסקינן: תיקו.
בעי רבא: בת ארוסה, דהיינו, שבא על ארוסתו וילדה לו בת, ומת, ויש לו בנים, האם יש לה מזונות, או אין לה מזונות?
וצדדי הספק הם: האם נאמר שכיון דאית לה לארוסה כתובה, וכגון שכתב לה כתובה מן האירוסין  85 , או משום תקנת חכמים שיש לארוסה כתובה, אף שלא כותבין אותה עד שעת נישואין - אית לה לבת מזונות,

 85.  כך כתב רש"י. והקשה התוס' רי"ד, אם כן, נחזי היאך כתב לה, ואם נתחייב לה מזונות, הרי ודאי שיש לה! וכתב, דעל כרחך מוכח מהכא דארוסה יש לה כתובה, ולכן בעינן אם יש לה מזונות או לא.
או דלמא, כיון דלא תקינו רבנן לכתוב כתובה עד שעת נישואין, אף תנאי כתובה אינם חלים עד שעת הנישואין, ולכן לית לה? ומסקינן: תיקו.
בעי רב פפא: בת  86  אנוסה, דהיינו, שאנס נערה, ונשאה אחר כך כפי שכתוב: "ולו תהיה לאשה", וילדה לו בת, ומת, האם יש לה מזונות מן האחין, או אין לה מזונות?

 86.  יש לתמוה, אמאי לא בעי באנוסה עצמה, אם יש לה מזונות. תוס'.
אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה לא תיבעי לך, דאמר שאם מת הבעל, יש לה כתובה מנה מנכסיו, אף שכבר נתן לאבי הנערה מאה כסף לאחר שאנסה, אם כן, ודאי שיש לבת מזונות, שהרי יש לה כל דיני כתובה.
כי תיבעי לך, אליבא דרבנן, דאמרי: יצא כסף קנסה - בכתובתה, ואינו חייב עוד בכתובתה.
מאי?
האם נאמר שכיון דלית לה כתובה, אף תנאי כתובה אין לה, ולכן לית לה לבת מזוני,
או דלמא, דווקא כתובה עצמה אין לה, שהרי טעמא מאי תקנו לה כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה! והא לא מצי מפיק לה לאנוסה, כדכתיב: "לא יוכל שלחה כל ימיו", ולכן אין לה כתובה. אבל שאר תנאי כתובה, שלא מחמת טעם זה נתקנו - יש לה,
ומסקינן: תיקו. שנינו במשנתינו: את תהא יתבא בביתי וכו'.
תני רב יוסף: ממה שכתוב בכתובה "את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך בביתי", "בביתי" פעמיים, מדייקים שבביתי דווקא, שאם היה לאב בית, אין יכולים הבנים לומר לה: לכי לבית אביך, ואנו נזון אותך שם, אלא נותנין לה מדור לפי כבודה בבית שהוריש אביהם.
אבל - ולא בביקתי  87 , דהיינו, שאם הוריש להם אביהם בקתה  88 , בית צר וקטן, יכולים לומר לה לכי מאצלנו, שהרי "תהא יתבא בביתי" כתוב בכתובה, ולא בביקתי.

 87.  ולפי זה, כשאין להם אלא ביקתה, הרי היא מפסדת, שהרי הם יכולים לגרשה. אבל כשיש להם בתים טובים, הרי היא מרוויחה בזה שכתוב "בביתי", שאז היא משתמשת במדור כדרך שהשתמשה בחיי בעלה, ואינם יכולים להחליף לה לגרוע ממנו. תוס'.   88.  ולשון "בקתה" - בי עקתא. רש"י.
אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסי האב. ואין אומרים שכיון שלא מתקיים מה שכתוב בכתובה "תהא יתבא בביתי", לא יתקיים גם מה שכתוב "ומתזנא מנכסי".
מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית לה.
ולית הלכתא כמר בר רב אשי.
אמר רב נחמן אמר שמואל: אלמנה שתבעוה להנשא ונתפייסה, כבר אינו נחשב "מיגר אלמנותך", ואין לה עוד מזונות.
והוינן בה: הא לא נתפייסה, אף שמה שמתעכבת מלינשא אינו מחמת כבוד בעלה, אלא משום שהתובעה אינו הגון לה - יש לה מזונות?
אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: אם אמרה האלמנה: איני רוצה לינשא מחמת פלוני בעלי - יש לה מזונות.
אבל אם אמרה שאינה רוצה לינשא מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה - אין לה מזונות.
אמר רב חסדא: זינתה בזמן שישבה אלמנה - אין לה מזונות.
אמר רב יוסף: כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות, שגילתה דעתה שלא מחמת כבוד בעלה מתעכבת מלינשא.
מאן דאמר שאם זינתה אין לה מזונות, כל שכן בכיחלה ופירכסה שאין לה מזונות.
אבל מאן דאמר שאם כיחלה ופירכסה אין לה מזונות, אבל זינתה - אית לה מזונות.
מאי טעמא?
משום שאומרים שמה שזינתה - היינו משום שיצר אנסה, ולא משום שאין חשוב עליה כבוד בעלה.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא  89 , אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין - אין לה מזונות.

 89.  אכולהו שמעתתא קאי - בר מתבעוה לינשא, דההוא עדיפא. דאי האי דאמרינן "ככל הני" דוקא הוא, וקאי נמי אתבעוה לינשא, א"כ יהא קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן דאמר לעיל: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל כו'! וכה"ג מצינו גם במס' שבת (ק"מ ע"א), שנקט הש"ס לשון "לית הלכתא ככל הני שמעתתא", ולאו דווקא הוא. תוס', עיי"ש.
ותמהינן: ולא? והתניא: מכרה כתובתה, ומשכנה כתובתה, עשתה את הקרקע המיוחד לכתובתה אפותיקי לאחר (לבעל חוב שלה) - אין לה מזונות.
משמע, הני אין, במקרים אלו אכן אין לה מזונות, משום שזה נחשב כאילו כבר גבתה את כתובתה. אבל אם רק תובעת כתובתה בבית דין - לא הפסידה מזונות!
ומבארינן: הני, בין שעשתה בבית דין, ובין שלא בבית דין, הפסידה מזונות.
אבל תובעת כתובתה, אם תבעה בבית דין - אין, אכן אין לה מזונות. אבל אם תבעה שלא בבית דין - לא.
שנינו במשנתינו: וכך היו אנשי ירושלים וכו'.
אתמר, רב אמר: הלכה כאנשי יהודה.
ושמואל אמר: הלכה כאנשי גליל  90 .

 90.  פירש ר"ח, דבמקום שיש מנהג - ילכו אחר המנהג. ובמקום שאין מנהג יעשו כשמואל - דהלכתא כוותיה.
בבל וכל פרוודהא (כרכים הסמוכים לה) נהוג כרב.
נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.
ההיא בת מחוזא (מחוזא מפרוודי בבל היא) דהות נסיבא לבן נהרדעא. אתו לקמיה דרב נחמן. שמעה לקלה (הבחין רב נחמן בקולה) דבת מחוזא היא. אמר להו: בבל וכל פרוודהא נהוג כרב! אמרו ליה: והא לנהרדעא נסיבא (הרי היא נשואה לבן נהרדעא)!
אמר להו: אי הכי, הרי נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל!
ועד היכא נחשבת נהרדעא?
עד היכא דסגי קבא דנהרדעא. דהיינו, בכל מקום שמודדים תבואה במידת קב נהרדעא.
איתמר: אלמנה, רב אמר: כשמגבין לה בית דין את הכתובה, שמין את מה שעליה, דהיינו, הבגדים שעליה, בפרעון כתובתה.
ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה.
אמר רב חייא בר אבין: וחילופה, דהיינו, נחלקו להיפך - בלקיט. דהיינו, שכיר שגר בבית בעל הבית, וקנה לו בעל הבית בגדים, לדעת שמואל שמין את הבגדים בשכרו, ולדעת רב - אין שמין.
רב כהנא מתני: וכן בלקיט. שאף בלקיט נחלקו רב ושמואל כמחלוקתם באלמנה.
ומנח בה רב סימנא בדבריו: יתמא (לקיט) וארמלתא - שלח ופוק (הפשט בגדיהם - וצא).
אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, בכל זאת הלכתא כוותיה דרב.
דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, ובא הגיזבר ליקח את הנכסים, או שבא לקחת את דמי ערכו של המעריך, אין לו לגיזבר לא בכסות אשתו, ולא בכסות בניו של המקדיש והמעריך, ולא בצבע שצבע המעריך לשמן, דהיינו, בגדים שצבע לשם אשתו ובניו, אף שעדיין לא השתמשו בהם, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן.
רואים מכאן, שאין שמין את הבגדים שעליה, וכדברי שמואל!
אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב?
אמר ליה: לכאורה - כשמואל רהיטא. כלומר, מרוצת משמעות המשנה - כשמואל היא. אבל כי מעיינת בה - הלכתא כוותיה דרב.
מאי טעמא?
כי אקני לה הבעל את הבגדים - אדעתא למיקם קמיה, דהיינו, כל זמן שעומדת תחתיו. אבל אדעתא למשקל ולמיפק (שתקח את הבגדים ותצא) - לא אקני לה. ואין זה דומה למשנה של המקדיש והמעריך.
כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי.
הוה קא ממטי להו היתומים לבי דינא (הביאוה היתומים לבית הדין).
אמרי לה: זילא לן מילתא דתיזלי הכי (אין זה כבודנו שתלכי בבגדים אלה).
אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא (הלכה ולבשה את כל בגדיה).
אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: הלכתא כוותיה דרב, דאמר: אלמנה שמין מה שעליה, ואף כאן, שמין מה שלבשה כחלק מתשלום כתובתה.
ההוא דאמר להו בצואת שכיב מרע: נדוניא לברת (ותכשיטי הבנות היו דבר קצוב, כך וכך לבושים).
לסוף זל (הוזלה) הנדוניא.
אמר רב אידי בר אבין: פורנא (הרווח) ליתמי, ואין אומרים שצריכין ליתן לה דמי הנדונייה לפי הערך שהיה ביום הצוואה.

דרשני המקוצר