פרשני:בבלי:כתובות פה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות פה א

חברותא

לא קנה  66 ! ואם כן אין בכחך לתפוס את הספינה עבור יימר.

 66.  במסכת בבא מציעא (דף י' ע"א) כתב רש"י שאם עשאו שליח בפירוש כדי לזכות עבורו קנה אף לרבי יוחנן. ורק היכא שבא לתפוס לבעל חוב בלא שעשאו שליח אלא מדין "זכין לאדם שלא בפניו", לא קנה. והקשו עליו התוספות, הרי בסוגיין מבואר שאף על פי שיימר מינה את השליח בפירוש מכל מקום לא קנה? והוכיח התוספות מכאן כשיטתו שלעולם אינו יכול לתפוס לבעל חוב. ויעויין בשיטה מקובצת שישב את דעת רש"י - שסוגיין עוסקת כשאמר לשלוחו "זיל תפסיה" סתם, ולא אמר לו לזכות בספינה עבורו. ולכן לא מועילה תפיסתו. ויעויין בקובץ שיעורים שהרחיב וביאר - שדעת רש"י לחלק בין היכא שעשאו שליח להיכא שלא עשאו שליח היא - אפילו שגם בלא עשאו שליח הרי זכין לאדם שלא בפניו, מכל מקום דין זה לא שייך במקום שחב לאחרים, כיון שאין חבים לאדם שלא בפניו. אבל כשעשהו שליח בפירוש, הרי שלוחו של אדם כמותו ולמה לא תועיל זכייתו?!. והש"ך (ק"ה) יישב את דעת רש"י - שמועיל שליח רק היכן ששכרו לשם כך, ואז דינו כפועל, ויד פועל כיד בעל הבית, אך בסוגיין מדובר כשלא שכרו ולכן לא מועילה תפיסתו. ויעויין שם בנתיבות המשפט שדחה את דבריו. ובעצם הדין שהתופס לבעל חוב היכן שלא חב לאחרים קנה, הקשה הרי"ף בבבא מציעא - מדוע אין הלוה יכול לומר לתופס "לאו בעל דברים דידי את", ואני אפרע לבעל חובי ממקום אחר? וכתב הרי"ף, שעל כרחך מדובר כשאין ללוה מהיכן לפרוע, אבל כשיש לו לפרוע ממקום אחר אינו יכול לתפוס אפילו אם לא חב לאחרים. אך הרא"ש שם חלק על הרי"ף וכתב, שלעולם אם אינו חב לאחרים יכול לתפוס אפילו אם יש ללוה לפרוע ממקום אחר, כיון שהוא שלוחו של התובע, וכמו שהתובע יכול לתפוס אף שלוחו יכול לתפוס. יעויין שם.
באו רב פפא ורב הונא ותפסוה אינהו, מיד השליח, לפרעון חוב שהיה להם על הלוה.
הוציאו רב פפא ורב הונא את הספינה מידו של השליח.
רב פפא - מימלח מלוחי, (הנהיגה בעוגן שלה, בתוך הנהר), ורב הונא בריה דרב יהושע - ממתח לה באשלא (משכה בחבליה משפת הנהר שהייתה ברשות הרבים).
מר (רב פפא) אמר - אנא קנינא לה לכולה! כיון שהנהגת העוגן עדיפה ממשיכת החבל.
ומר (רב הונא) אמר - אנא קנינא לה לכולה! כיון שמשיכת החבל עדיפה.
פגע בהו רב פנחס בר אמי, וראה אותם תופסים בספינה, אמר להו - כיצד תפסתם את הספינה והלא רב ושמואל דאמרי תרוייהו "והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים", ואתם הלא תפסתם אותה בנהר, שאינו רשות הרבים? (אמר להו) (אמרו ליה)  67 : אנן נמי, מחריפותא דנהרא (היינו ממרכז הנהר, מקום שעוברות בו ספינות רבות, ונחשב כרשות הרבים) תפיסנא. ומועילה תפיסתינו  68 .

 67.  כך צריך לגרוס לפי פירוש רש"י שלפנינו. אך רש"י במהדורא קמא פירש - שדברי רב פנחס בר אמי התייחסו לרב פפא בלבד. ואמר לו - הנהגת העוגן אינה כלום, משום דברי רב ושמואל, שאמרו תרויהו - "והוא שצבורים ומונחים ברשות הרבים", ואילו הנהגת העוגן הייתה בנהר שהוא כסימטא. ולפי זה נכון לגרוס "אמר להו", היינו רב פפא אמר לרב פנחס ולרב הונא - "אנא נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא", ושם חשיב כרשות הרבים.   68.  וצריך לומר - שעמדה הספינה שם בשעת מיתת הבעלים, ולא רק בשעת החטיפה. שאם לא כן - הרי כבר זכו בה היורשים. הרא"ש. אך הפני יהושע הקשה מלשון רש"י - "לא מצאנוה בשפת הנהר שהיא כסימטא, אלא מזה חטפנוה, שהיה מוליכה באמצע הנהר", ומשמע מדבריו, שהקפידא היא רק על שעת החטיפה. וקשה, שא"כ הרי כבר זכו היורשים בספינה בשעת המיתה? וצריך עיון.
אתו לקמיה דרבא, באו לדין לפני רבא, אמר להו: "קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי", (אוזים  69  לבנים (על שם זקנם הלבן), המפשיטים בגדי האנשים.), כלומר - תפיסתכם אינה כדין. משום שהכי אמר רב נחמן - "והוא שתפסה מחיים", ואילו אתם תפסתם לאחר מיתה.

 69.  וקרא להם אוזים על שם חכמתם, כמו שאמרו - הרואה אוז בחלום יצפה לחכמה. רעק"א.
מקרה נוסף מובא בגמרא - מעשה באבימי בריה דרבי אבהו, שהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. (בני העיר חוזאי, הלוו לו כסף).
שדרינהו, שלח אבימי את המעות, ביד חמא בריה דרבה בר אבהו.
אזל - הלך - חמא, ופרעינהו.
אמר להו חמא לבי חוזאי - הבו לי שטרא! החזירו לי את שטר החוב! אמרו ליה - סיטראי  70  נינהו! כלומר, חוב נוסף היה לנו על אבימי, אלא שהיה מלוה על פה, ותפסנו את המעות הללו עבור אותו חוב.

 70.  "סיטראי" - מלשון "סטר", ותרגומו - צד. כלומר - חייב הוא לנו מצד אחר. שיטה מקובצת.
אתא חמא, לקמיה דרבי אבהו לתובעם.
אמר לו רבי אבהו - האם אית לך סהדי דפ רעתי נהו?
אמר ליה חמא - לא.
אמר ליה רבי אבהו - מיגו דיכולין לומר "לא היו דברים מעולם", יכולין נמי למימר "סיטראי נינהו". ונאמנים  71 .

 71.  הקשה המרדכי - מדוע נאמנים על ידי המיגו, הרי הוא "מיגו להוציא ממון", ומיגו להוציא ממון לא אמרינן? ותירץ - כיון שיש בידם שטר, אין המיגו נחשב מיגו להוציא. והקשה - אם כן מדוע נזקקנו למיגו כלל, הרי הם המוחזקים בממון, והמוציא מחבירו עליו הראיה? ותירץ - שטענת סיטראי טענה גרועה היא, ובלא מיגו אינו נאמן. ובהמשך דבריו כתב ביתר באור - לכאורה יש להקשות - מדוע נאמנים לומר "סיטראי", והלא השליח בודאי לא נתנם להם עבור ה"מלוה על פה", אלא עבור השטר, שהרי אינו רוצה להפסיד את השולח? אלא ודאי, מדובר ש"בי חוזאי" טענו שהשליח בא לפרוע רק את המלוה על פה, ולא את המלוה בשטר. ובטענה זו אינם נאמנים בלא מיגו, כיון שטענה גרועה היא, כיון שדרך האנשים לפרוע בתחילה מלוה בשטר ואחר כך מלוה על פה. ומבואר בדעת המרדכי - שהלוה יכול לקבוע איזה חוב הוא בא לפרוע כעת, ואין המלוה יכול לתפוס ממנו לחוב אחר. ולכן כאן עליהם לטעון שהלוה בא לפרוע את המלוה על פה. אך הר"ן הוכיח מסוגיין - שאין הלוה יכול לקבוע איזה חוב הוא בא לפרוע, ואם תפס המלוה יכול לומר שכסף זה הינו לפרעון המלוה על פה, ואפילו אם התכוין הלוה בפירוש לפרוע את המלוה בשטר. אמנם דבר זה אינו מועיל אלא בתורת תפיסה. ויש לבאר לדעת הר"ן - אם כן מדוע נזקקו "בי חוזאי" למיגו, הלא אף בלא מיגו נאמנים, שהרי הממון בחזקתם? וצריך לומר - שהרי אינם נאמנים לומר שהלוה עצמו בא לפרוע את המלוה על פה, כיון שזו טענה גרועה כנ"ל, ואין הם נאמנים אלא בתורת תפיסה, לומר שתפסו את הממון עבור המלוה על פה, ובתפיסה אינם נחשבים כמוחזקים, כמבואר במסכת בבא בתרא (לד' ע"א) גבי ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, ואמר - "אין חטפי ודידי חטפי", ואמר רב אבא שתפיסה הבאה בגזלנות אינה הופכת את התופס למוחזק, ואילולי מיגו דלהד"ם אינם נאמנים. ועיין בקובץ שיעורים, שפירש את דברי הר"ן באופן אחר.
דנה הגמרא: לענין שלומי שליח, מאי? האם על השליח לשלם את הכסף למשלח, כיון שפשע בשליחותו, שלא דרש מהם את השטר בתחילה?
אמר רב אשי, חזינן, נראה - אי אמר ליה המשלח - "שקול שטרא, ואחר כך הב זוזי", משלם. כיון שלא מילא את שליחותו כראוי, שנתן להם את הכסף בתחילה ואחר כך דרש את השטר.
אבל אם אמר המשלח - "הב זוזי, ושקול שטרא", לא משלם. כיון שעשה השליח כדבריו.  72 .

 72.  הקשו הראשונים - במקרה שהעד אינו משלם, מדוע נאמנים "בי חוזאי" לומר - "סיטראי נינהו", והלא העד מעיד שתפסו, ואין מיגו, כיון שאינם מעיזים נגד העד לומר להד"ם. כמבואר בבבא בתרא (לד' ע"א) ? בשלמא לפי הצד שחייב השליח לשלם, אם כן אינו נאמן להעיד כיון שהוא נוגע בדבר, אך לפי הצד השני קשה. וכתבו התוספות - שסוגייתנו עוסקת אחר שנתקנה שבועת היסת, ואז לעולם על השליח להשבע שבועת היסת שמילא את שליחותו. ולעולם נחשב כנוגע, ואינו יכול להעיד כנגדם. ויש מהראשונים שהקשו באופן אחר - מדוע נאמנים לומר סיטראי, הרי העד מעיד שנפרע השטר, ומחייבם שבועת עד אחד, ואילו הם אינם יכולים להשבע, כיון שמודים לדברי העד שהיה כאן פרעון, אלא שטוענים שהיתה כאן מלוה נוספת, וכמו שמבואר גבי נסכא דרב אבא, בבבא בתרא לד' ע"א, שהיכן שיש עד אחד שחטף אינו נאמן לומר דידי חטפי, וגם אינו יכול להשבע להכחיש את העד, כיון שהודה לדבריו שחטף, אלא שטוען "דידי חטפי", ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, ואם כן גם הכא מתוך שאינם יכולים להשבע עליהם לשלם? וכתב הריב"ש - לדעת הראשונים שעד המסייע אינו מחייב שבועה אלא בטענת ברי, אם כן הכא יש לומר, שאבימי לא טען טענת ברי, שהרי אינו יודע בבירור שהשליח פרעם. ולכן אינם מתחייבים שבועה. אך דעת הרי"ף שלעולם עד המסייע מחייב שבועה אף בטענת שמא, ואף לשיטתו כתב הריב"ש - שהכא יכולים להשבע, ולהכחיש את העד, כיון שהעד מעיד על פרעון, והם טוענים שלא היה כאן פרעון. ולא דמי לנסכא דרב אבא, שהתם טענותיו על הנסכא עצמה, ואינו יכול להשבע כיון שאינו מכחיש את העד, שהרי מודה לו שחטף את הנסכא, אלא טועןן דידי הוא. ולכן תמוך שאינו יכול להשבע משלם. ויעויין בקצות החושן (נח' סק"ג) שהאריך לדון בעניין זה. ואין כאן המקום להאריך. ויעויין בשיטה מקובצת - שדקדק בדברי רש"י בקושיית הגמרא - "לענין שלומי שליח למשלח". וכונת רש"י להדגיש, ששאלת הגמרא אינה מתייחסת למקרה הנוכחי, אלא רק בעלמא האם חייב השליח לשלם. ואמנם סוגיין עוסקת רק במקרה שחייב לשלם, דאז הוי השליח נוגע בעדות.
ומסיקה הגמרא - ולא היא! אלא בין כך ובין כך משלם  73 . כיון דאמר ליה המשלח - "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", והיה עליך לדקדק בתקנתי.  74 :

 73.  עיין תוספות - ומבואר שאם לא הזכיר המשלח לשליח כלל את עניין השטר - אין השליח חייב לשלם. כיון שלא היה עליו להעלות דבר זה בדעתו מעצמו.   74.  הקשה ה"אור שמח" (הל' שלוחין ושותפין פרק א' הל' ו') מדוע חייב השליח לשלם, הרי המוסר שטר חוב פרוע של חבירו ליד אחר אינו חייב אפילו מדינא דגרמי, כיון שאין זה "ברי היזיקא", כמבואר ברמ"א (סי' נה') ? (אמנם עיין בהגהות יעבץ שכתב - "משלם. מדינא דגרמי. ") ותירץ - הכא שאני, כיון שהשליח נתן את הכסף של המשלח, ולא קיבל את השטר תמורתו, ואם כן הרי הזיק את הכסף. ולא את השטר. ונפקא מינה - אם הפקיד חפץ, ושלח הנפקד את החפץ על ידי שליח, ושכח השליח לקחת את השטר, דאז אין הפשיעה בחפץ, כיון שהחפץ ודאי הוי ממונו של המפקיד, אלא רק פשע בשיכחת השטר, ודבר זה אינו מחייבו כנ"ל.
מעשה בההיא איתתא, דהוו מיפקדי גבה מלוגא דשטרי. (הפקידו ברשותה חבילת שטרות).
ומת המפקיד, ואתו יורשים, קא תבעי ליה מינה.
אמרה להו - מחיים תפיסנא להו! בעבור חוב אחר שהיה חייב לי.
אתאי האשה לקמיה דרב נחמן, אמר לה: האם אית ליך סהדי, דתבעוה  75  מיניך מחיים,  76  ולא יהבית ניהליה  77 ? אמרה לו האשה: לא!

 75.  גירסת הרא"ש - "דתבע". וקאי על האב. והוא הנכון.   76.  יש להעיר - הרי לכאורה מספיק שתביא עדים ששלחה יד בפקדון מחיים, ואז הרי זכתה בו? ועיין לקמן הערה 72.   77.  ומבואר - שבלא עדים אינה נאמנת לטעון שתבעתם מחיים. והקשו התוספות - מדוע אינה נאמנת לומר שתבעתם מחיים במיגו שהיתה אומרת "לקוחין הן בידי"? ותרצו התוספות - כיון שלא טענה בתחילה שתבעתם מחיים, אלא רק שתפסה מחיים, וחשבה שבטענה זו סגי, אם כן כעת אינה נאמנת לחזור ולטעון "תבעינהו מחיים" במיגו ד"לקוחין", כיון שכבר הודתה קודם לכן שאינם לקוחין בידה, ומיגו למפרע לא אמרינן. ויעויין ברא"ש שתירץ - שאין האשה נאמנת לומר "לקוחין הם בידי" בלא ראיה, כיון שקיימא לן "אין אותיות (היינו שטרי חובות) נקנין במסירה", אלא בעינן שטר. (ועיין בר"ן - שלמאן דאמר "אי אותיות נקנין במסירה", אין האשה נאמנת לומר - "שטר היה לי ואבד", כיון שאין תפיסתה מוכחת כלום, ואזלינן בתר חזקת ה"מרא קמא" עד שתביא ראיה לדבריה. אמנם הרמב"ם (פ"ו מהלכות מכירה הלכה י') חלק על הר"ן וכתב שאין התופס צריך להביא ראיה שזכה בשטר. יעויין שם) ועיין בקרבן נתנאל (אות ע') שדקדק מדברי הרא"ש שסבר "מיגו למפרע אמרינן", ולא כדברי התוספות. וכן כתב להדיא הרי"ף. ונפקא מינה בנידון דידן - אילו היתה תופסת מטלטלין אחרים שאינם שטרות. לדעת הרא"ש והריף - היתה נאמנת לומר "תבעתינהו מחיים" במיגו ד"לקוחין הם בידי". אך לדעת התוספות אינה נאמנת, משום שמיגו למפרע לא אמרינן. והנה התוספות עצמו נשמר מתירוצו של הרא"ש, וכתב - שאע"פ שאין אותיות נקנין במסירה, מכל מקום תועיל תפיסתה לזכות בנייר, כדי לכוף את היתומים לפרוע את חוב אביהם. וכתב המהרש"א שלפי דברי התוספות הללו - אין להקשות שתהא נאמנת במיגו דלהד"ם, או מיגו ד"נאנסו", כיון שאינה רוצה לטעון "להד"ם", משום שכל מטרתה לכוף את היתומים לפרוע את חובה על ידי שידעו שניירות השטר נמצאים בידה. ואמנם לדעת הרא"ש והרי"ף אכן יקשה מדוע אינה נאמנת במיגו ד"להד"ם"? וכתב הרא"ש - דאיירי כשהפקידו אצלה בעדים, שאז אינה יכולה לטעון להד"ם. ועיין ברי"ף - שאם היה האב תובעה מחיים, היתה מועילה תפיסתה בתורת משכון כדי לזכות בנייר, ועי"ז לכופו לפרוע את חובה. והקשה עליו הקצות החושן (קט"ו סק"ו) הלא במשכון יכול הלוה לסלקו בזוזי, ואם כן יתן לה הלוה את דמי הניר ויסלקה? והוכיח מכאן כדעת המרדכי - שיכול המלוה לומר - "לדידי שוה לי המשכון יותר". ואם כן הכא נמי יכולה לומר - לדידי שוה לי. עיין שם. ובעצם דברי הרי"ף, עיין בר"ן שכתב שאם אין תפיסתה מועילה לגוף החוב, אינה מועילה גם לענין הנייר, ועיין בקובץ שיעורים - שהטעם, משום שהזכיה בנייר אינה זכיה בפני עצמה אלא תליה בקנין החוב, וכיון שלחוב אינה נאמנת, לא פלגינן נאמנות בכהאי גוונא. ואמנם בדעת התוספות בסוגיין שנאמנת לטעון "לקוח" על הנייר לחוד, צריך עיון, וכי בשוטים עסקינן, שמוכרים את ניירות החוב בלא החוב עצמו?.
אמר לה רב נחמן: אם כן, מה שהחזקת בפקדון מחיים לא חשיב כתפיסה, כיון שהחזקת בו עבור היתומים  78 , ורק לאחר מיתה כשתבעוהו ממך ולא נתתו להם, אזי חשיב כתפיסה, אלא שהוי תפיסה דלאחר מיתה. ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום היא  79 .

 78.  ברש"י כתב, שתפיסה מחיים לא מועילה רק היכא שתפס לשם חובו. ודקדק הפני יהושע מדבריו - שהבאור בדברי רבי יהושע - "שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה", אין עיקר הטעם משום שבועה, שא"כ אין סברא לחלק בין היכא שתפס לשם חובו, להיכא שתפס סתם, שהרי בשני המקרים קדמה תפיסתו לתפיסת היורשים, אלא עיקר הטעם כמו שכתב הירושלמי - מפני שהיורשים אינם מחוסרי גוביינא, ואפילו אם בפועל לא הייתה שבועה קדמה תפיסתם, ואם כן אם לא תפסם לשם חובו, הוי כמשכון ברשותו, ועדיין נחשב הממון כ"מטלטלי דיתמי", בשעת מיתת האב, ולא הועילה תפיסתו. ורק אם תפס לשם חובו הועילה תפיסתו. אך הריטב"א מבואר הטעם שלא מועילה תפיסה מחיים - כיון שלא תפס מדעת הלוה, וחשיב כתופס מדעת עצמו דלא מהני. ואם כן לכאורה אינו צריך לתפוס לשם חובו דוקא, ובכל מקום שתבע הלוה את הפקדון ולא החזירו מהני.   79.  וכתב הרי"ף - שכל זה רק לדינא דגמרא, שאין גובים כתובת אשה מן המטלטלין, אבל אחר תקנת הגאונים שגובין מן המטלטלין, אף כאן תועיל תפיסתה אפילו לאחר מיתה. אך יש אומרים - שלא תקנו הגאונים שגובים ממטלטלין אלא במלוה בשטר, אבל במלוה על פה לא תקנו. ולא נהגו כן. ולהלכה אפילו בלוה על פה גובין.
מעשה בההיא איתתא, דאיחייבא שבועה  80  בי דינא דרבא. (התחייבה שבועה בבית דינו של רבא).

 80.  עיין רש"י שכתב - "שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת", ומשמע שהעמיד בשבועה דאורייתא. וצריך באור - מדוע לא העמיד בפשטות - בנשבעת לפרוע כתובתה? ודקדק מכאן הש"ך (סי' צב) דסבר רש"י שבשבועת הנוטלין שהיא שבועה דרבנן, לא אמרינן דין "מיפך שבועה". ועיין בקצות החושן (פב' סק"ד) שדן בדבריו.
אמרה ליה בת רב חסדא, שהיתה אשתו של רבא, לרבא - ידענא בה, מכירה אני אותה דחשודה אשבועה  81 .

 81.  שהייתה מרבה להשבע לשקר. ריטב"א בשם הגאונים.
ומכח דברים אלו - אפכה רבא לשבועה אשכנגדה. כדין מי שחשוד על השבועה, שאינו נשבע בעצמו, אלא שכנגדו נשבע במקומו  82 .

 82.  עיין רש"י שכתב - "התובע אותה ישבע ויטול", ומבואר שהיא היתה צריכה להשבע ולהפטר, ועל ידי שהפך רבא את השבועה - נשבע שכנגדה ונטל. והקשה הריטב"א - איך אפשר מכח עדותה של בת רב חיסדא להוציא ממון? ולכן פירש - דעל כרחינו איירי כשהייתה האשה מהנשבעים ונוטלים, ועל ידי שהפך רבא את השבועה נשבע שכנגדה ונפטר. ועיין מהרש"א, שכתב בדעת רש"י - שמכיון שכבר היתה מחוייבת בשבועה דאורייתא אין קפידא שנהפוך את השבועה אע"פ שיצא ממון על ידי זה. ועיין בתוספות רי"ד שכתב ביתר באור - מכיון שמחוייבת שבועה דאורייתא, ושבועה דאורייתא עומדת במקום תשלומין, אם כן היכא שהיא חשודה, אמרינן "מתוך שאינה יכולה להשבע משלמת", אך לא התחדש כאן חיוב תשלומין חדש מכח בת רב חיסדא. ולכן הפך רבא את השבועה על שכנגדה.
זימנין, פעם אחרת, הוו יתבי קמיה דרבא, רב פפא ורב אדא בר מתנא.
אייתו ההוא שטרא גביה, הביאו לפניהם תביעת ממון על ידי שטר.
אמר לו רב פפא לרבא: "ידענא ביה, דשטרא פריעא הוא". ועליך לחייב את התובע שבועה קודם שיגבה, כדין שטר שיש בו ריעותא.
אמר לו רבא: האם איכא איניש אחרינא בהדיה דמר? ובלא עד נוסף אינך נאמן להרע את השטר  83 .

 83.  התוספות העמידו, דאיירי כשהיה רב פפא קרוב, ולכן לא האמינו רבא כעד אחד אפילו לגבי שבועה. והקשה הרש"ש - אי איירי כשהיה קרוב, אם כן אפילו אם יבא עד נוסף לא מהני, שהרי כתבו התוספות במסכת מכות (דף ו' ע"א) שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, ואפילו שלא העידו בתוך כדי דיבור? ואין לחלק ולומר - שדוקא היכן שצריך שני עדים עדותם בטלה, אבל לגבי שבועה שמספיק לחייבה על ידי עד אחד לא אמרינן שאם נמצא אחד מהם קרוב עדותן בטלה, כיון שכתבו התוספות במסכת מכות (שם ד"ה אמר רבי יוסי) שזו סברת רבי יוסי לחלק בין עדותממון לעדות נפשות, אבל רבי שההלכה כמותו, חולק עליו, וסובר שאף בעדות ממון עדותן בטלה, ואם כן לא סבר חילוק זה. ואם כן אכתי קשה מה יועיל צירוף עד אחד עמו? וצ"ע.
אמר לו רב פפא: לא.
אמר לו רבא: אף על גב דאיכא מר, בכל זאת עד אחד לאו כלום הוא  84 , אפילו להרע את השטר.

 84.  הרי"ף והרא"ש לא גרסו "אמר לו רבא אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא". וכתב הרש"ש, שכן נראית גרסת התוספות, כיון שהעמידו שהיה רב פפא קרוב, ולכן פסלו רבא אפילו לשבועה שכשר בה עד אחד.
אמר לו רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא?! ומדוע אינו נאמן לפחות כמותה, לענין שבועה? אמר לו רבא: בת רב חסדא, קים לי בגווה שאינה משקרת. אך מר, לא קים לי בגוויה.
אמר רב פפא: השתא דאמר מר (רבא) - "קים לי בגוויה" מילתא היא, כלומר - אפשר לפסוק הלכה מכח "קים לי בגויה"  85 , אם כן כגון אבא מר ברי, (בני, אבא) דקים לי בגוויה שאינו משקר, קרענא שטרא אפומיה.

 85.  כתב הרי"ף בשם גאון אחד - שבזמן הזה אין הדיין יכול לפסוק מכח "קים לי", כיון שלא בריר לן גדרי "קים לי". ומכל מקום אם נראה לדיין שאחד מן הצדדים משקר מעכבים את הדין עד שיתברר הדבר. והרמב"ם (פרק כד' מהל' סנהדרין הל' א') כתב - "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן שהוא שהוא דן כפי מה שיודע::::: אם כן, למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר". והקשה בספר נתיבות המשפט (הלכות דיינים, סימן טו' סק"ב), אם כן מדוע אין עד נעשה דיין, הלא ודאי שאם ראה הדיין בעצמו הוי אומדנא חזקה? וכתב - ודאי לענין הוצאת ממון לא אזלינן אחר אומד דעת הדיין, ורק לאורועי שטרא מועיל אומדן דעתו; ברם - באומדנא כללית שאינה תלויה בדעת הדיין דוקא, כגון זו הנזכרת לקמן (פה' ע"ב) "דידעינן ביה דלא אמיד", בזה מהני אפילו להוציא ממון
ומקשינן: קרענא סלקא דעתך?! הלא בודאי שאין לקרוע את השטר אלא על ידי שני עדים? אלא, מרענא שטרא אפומיה. ואחייב את שכנגדו שבועה  86 .

 86.  כך פרשו התוספות, אך הראב"ד כתב - מרענא שטרא אפומיה, ולא מקרע קרעינן, ולא מיגבא גבינן ביה, עד שיתברר הדבר.
מעשה בההיא איתתא, דאיחייבא שבועה בבית דינא דרב ביבי בר אביי.
אמר להו ההוא בעל דינא: תיתי ותישתבע במתא,  87  אפשר דמיכספא ומודיא. תבא להשבע בעירי, כדי שאולי תתבייש ולא תישבע לשקר.

 87.  יש הגורסים - "במאתין. כלומר "בעירנו". ומדובר שהיו שניהם מאותה העיר, ודוקא משום כך היה בידו לכופה להשבע בעירו אבל בעלמא - "הלך אחר הנתבע", ואין ביד התובע לכוף את הנתבע להשבע בעירו. וכן כתב הרא"ש. אך הרמב"ן כתב, אע"פ שבעלמא "הלך אחר הנתבע", המלוה ולוה יכול המלוה לכוף את הלוה להשבע לו בעירו, כיון ש"עבד לוה לאיש מלוה". ועיין בשו"ע (חו"מ סי' פז' סע' כג' בהגה) שפסק בשם הב"י - שיכול התובע לכוף את הנתבע להשבע בעירו היכא שיש סברא שיתבייש להשבע שם לשקר. יעויי"ש.
אמרה להו: כתבו לי זכוותא, דכי משתבענא יהבי לי. כתבו לי פסק דין כאילו כבר נשבעתי, והניחוהו ביד שליש, ואחר כך אלך להשבע בעירו של התובע  88 .

 88.  הקשו התוספות - מדוע שלא יכתבו לה - "אם תשבע פלונית תיפטר", ואז לא הוי "מיחזי כשיקרא"? ותירצו - שכתבו לה בלשון זו, כדי שלא להצריכה עדים היום ולמחר. ובאר השיטה מקובצת - אילולי שהיו כותבים לה פסק דין, היה התובע יכול לחזור ולתובעה בבית דין אחר פעם נוספת, ולהצריכה להביא שוב את כל עידיה, אך כעת שכבר פסקו את הדין אינו יכול לתובעה שנית.
אמר להו רב ביבי בר אביי: כתבו לה  89 .

 89.  רק לכתוב את הפסק דין היה שייך קודם שנשבע, אבל לחותמו ודאי שלא חתמוהו עד שנשבעה ממש, שאם לא כן הוי שקר ממש. שיטה מקובצת.
אמר רב פפי לרב ביבי: וכי משום דאתיתו ממולאי, (היינו מבית עלי שימיהם קצרים, "מולא" - לשון בעל מום.) אמריתו מילי מוליתא (היינו דברים פגומים)?!
והא אמר רבא, האי "אשרתא דדייני", קיום שטר דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו, שנכתב קודם שקיימו בית הדין את החתימות, על סמך העתיד - פסולה. אלמא מיחזי כשיקרא, והכא נמי מיחזי כשיקרא, והיאך כתבו לה פסק דין כאילו נשבעה כאשר עדיין לא נשבעה?
ודחינן: וליתא, הא דאמרן שיש לחוש לשקר, אינו נכון.
וראיה: מדברי רב נחמן.
דאמר רב נחמן: אומר היה רבי מאיר, הרוצה לגרש את אשתו, אפילו מצאו את הגט, באשפה, והיה כתוב בו שמו ושמה כראוי, וחתמו ונתנו לה, כשר. ואין צריך כתיבה לשמה.
ואפילו רבנן שחלקו על רבי מאיר, ואמרו שצריך לכתוב את הגט לשמה, לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא בגיטי נשים, דבעינן כתיבה לשמה. אבל בשאר שטרות, מודו ליה שאין צריך כתיבה לשמה, ולא חיישינן ל"מיחזי כשיקרא".
והראיה - דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן - שטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר ולוה בו. אפילו בו ביום, כיון שכבר נמחל שיעבודו, שהרי המלוה השניה היתה בעל פה, ואינה גובה ממשועבדים  90 . ועל ידי השטר נמצא גובה מהם שלא כדין.

 90.  ברש"י כתב "ואינו גובה מן הלקוחות", משמע שמבני חורין גובה על ידי השטר, אף על פי שאין כעת עדים על ההלואה השניה. אך יעויין ברמב"ם (הלכות מלוה ולוה, פרק יד' הל' ז') - "שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שיעבודו ונעשה כחרש" ומשמע שאינו מועיל כלל אפילו לגביית בני חורין. ועיין בשו"ע (חו"מ סימן מח' סע' א,) שהאריכו הפוסקים לדון בזה. ואכמ"ל.

דרשני המקוצר