פרשני:בבלי:כתובות ק א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ק א

חברותא

רבא אמר רב נחמן: שליח הרי הוא כדיינין שמכרן קיים עד שתות.
רב שמואל בר ביסנא אמר רב נחמן: שליח הרי הוא כאלמנה שמכרה בטל אפילו בטעות כל שהיא.
ומבארת הגמרא את טעמיהם:
רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין, והמכר קיים עד שתות. מה כמו דיינין, לאו לדידהו הם מוכרים (אין הם מוכרים עבור עצמם), אף שליח נמי, הרי לאו לדידיה הוא מוכר.
לאפוקי אלמנה, דלדידה (להוציא אלמנה שעבור עצמה היא מוכרת), כלומר: אין שליח דומה לאלמנה שלעצמה היא מוכרת, והיה לה לדייק, וקונסים אותה לבטל את המכירה באונאה משהו.  1 

 1.  תוספות רי"ד.
ואילו רב שמואל בר ביסנא אמר רב נחמן: שליח כאלמנה, ומתבטל המכר בכל שהוא, משום הטעם שמה אלמנה שהיא יחידה,  2  אף שליח הרי יחיד הוא.

 2.  כתבו התוספות, שאף כי אלמנה מוכרת רק על פי שלשה הדיוטות הבקיאים בשומא, מכל מקום הגמרא מחשיבה אותם כאחד, וראה מה שכתב על דבריהם ב"פני יהושע".
לאפוקי (להוציא) בית דין דרבים נינהו, כלומר: אין השליח דומה לדיינים היות והם רבים והוא יחיד.
והלכתא: שליח כאלמנה, ומכרו בטל בכל שהוא אם הפסיד את משלחו.
תמהה הגמרא על פסק ההלכה שהשליח כאלמנה:
ומאי שנא מהא דתנן (במה שונה דין זה של שליח שטעה ממה ששנינו במשנה בתרומות):
האומר לשלוחו צא ותרום מכריי:
הרי השליח תורם כדעת בעל הבית, כפי שהוא מכיר בבעל הבית, אם עין יפה לו, יתרום אחד מארבעים, ואם עין רעה לו יתרום אחד מששים.
ואם אינו יודע את דעתו של בעל הבית, הרי זה תורם בעין בינונית שהיא אחד מחמשים.
ואם פיחת השליח עשרה שתרם אחד מארבעים, או שהוסיף השליח עשרה שתרם אחד מששים, הרי תרומתו תרומה!?  3  הרי למדנו: בדבר שהשליח עשוי לטעות - מעשיו קיימים, וכך יש לנו לומר בשליח שטעה עד שתות שמכרו קיים, והאיך פסקנו שהשליח כאלמנה, ומכרו בטל אפילו בטעות כל שהיא!?  4 

 3.  בפשוטו נראה שפיסקא זו אינה עוסקת במי שאינו יודע דעתו של בעל הבית, שהרי בתירוץ הגמרא מבואר שהוא אומר "בהכי אמדתיך", ואם תרם כמי שאינו יודע, הרי לא שייך לומר "בהכי אמדתיך". אלא פיסקא זו עוסקת במי שהיה חושב בדעתו שהוא יודע את דעתו של בעל הבית, ולפי זה תרם, ואולם נמצא שאין דעתו של בעל הבית כפי שחשב. ואם תאמר: אם כן למה פירש רש"י "פיחת עשרה" דהיינו אחד מארבעים, והרי כך יש לומר שנתבררה דעתו של בעל הבית שעין רעה לו וזה תרם אחד מחמשים. ויש לומר: היות וגם כשאינו יודע דעתו של בעל הבית הרי זה תורם אחד מחמשים, לכן אף כשטעה בדעתו של בעל הבית ותרם אחד מחמשים לא גרע.   4.  א. נתבאר על פי התוספות. ב. כתב הריטב"א לפי שיטתו שהגמרא עוסקת בשליח בית דין: אף על גב שאנו עוסקים בשליח בית דין, ואילו המשנה בתרומות אינה עוסקת בשליח בית דין אלא בשליח של בעל הכרי; מכל מקום מקשה הגמרא: בשלמא אם שליח בית דין אינו כאלמנה שיתבטלו מעשיו בכל שהוא, יכולים היינו לומר ששליח של תרומה עשוהו רבנן כשליח בית דין משום שיכול לומר "בהכי אמדתיך" כיון שהוא דבר ששכיח בו טעות, אבל כיון שפסקנו אפילו בשליח בית דין שאין כחו יפה כבית דין, ומעשיו בטלים בטעות כל שהוא, אם כן שליח של תרומה כדינו של מי הוא; וראה עוד מה שכתבו הרמב"ן הרשב"א והר"ן בקדושין מב א.
ומשנינן: התם בשליח שטעה בתרומה, לכן תרומתו תרומה -
כיון דאיכא דתורם בעין רעה, ואיכא דתורם בעין יפה (יש התורמים בעין רעה ויש ביפה) -
מצי אמר ליה השליח לבעל הבית: להכי אמדתיך, אמדתי את אופייך כפי שעשיתי, ובטלה דעתך אצל דעתי למה שאמדתיך!  5 

 5.  א. על פי תוספות בקדושין מא ב. ב. כתב הריטב"א (ראה ביאור הקושיא לשיטתו בהערה לעיל): "ומהדרינן, דאפילו לדידן (דשליח בית דין כאלמנה), שאני שליח דתרומה, דיכול למימר: בהכי אמדתיך".
אבל הכא בשליח שטועה במחיר, הרי טעותא הוא (טעות הוא שטעה השליח), ואמר ליה המשלח לשליח: לא איבעי לך למיטעי (לא היה לך לטעות)!
כאן שבה הגמרא לעיקר דין משנתנו ששנינו: שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל; רבי שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים: אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.
ותמהינן: וכי לית ליה לרב נחמן "מה כח בית דין יפה", שמטעם זה סובר רבן שמעון בן גמליאל שמכרן קיים!?
והאמר רב נחמן אמר שמואל:
יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, בית דין מעמידין להן לכל אחד ואחד מן היתומים אפוטרופוס, ובוררין האפוטרוסים להם (כל אחד מן האפוטרופסים לתינוק שלו) חלק יפה.
וכשהגדילו היתומים יכולין הם למחות בחלוקה הזאת, ולבטלה.
ורב נחמן דידיה (שלא בשם רבו שמואל) אמר:
אף אם הגדילו היתומים אין הם יכולין למחות, דאם כן - שיכולים הם למחות - מה כח בית דין יפה!? הרי שרב נחמן עצמו סובר כסברת רבן שמעון בן גמליאל, האומר במשנתנו: אם כן מה כח בית דין יפה, ואילו כאן מבואר משמו שהלכה היא כחכמים!?
ומשנינן: לא קשיא:
הא - דאמר רב נחמן הלכה כחכמים, ואין אומרים אם כן מה כח בית דין יפה - דטעו שעשו כן מכח טעות.
הא - דאמר רב נחמן אם כן מה כח בית דין יפה - בדלא טעו האפוטרופסים בחלוקתם.
תמהה הגמרא על התירוץ:
והרי אי דלא טעו האפוטרופסים, במאי יכולין למחות היתומים לכשיגדילו!?
ובהכרח שאף רב נחמן מדבר באופן שטעו האפוטרופסים, ואם כן חזרה הקושיא למקומה.
ומשנינן: אין מחאת היתומים על טעות האפוטרופסים, אלא מחאתם היא ברוחות, שהאחד מעדיף חלק ברוח אחרת ממה שקיבל, וכגון שיש לו שדה ברוח אחרת ורוצה הוא שיהיו שדותיו סמוכות זו לזו.
כי אתא רב דימי - כאשר בא רב דימי - אמר:
מעשה ועשה רבי כדברי חכמים וביטל מכר של דיינים שפיחתו או הוסיפו, שתות או יותר.
אמר לפניו פרטא, שהיה בנו של רבי אלעזר בן פרטא, דהיינו שהיה האומר בן בנו של רבי פרטא הגדול:  6 

 6.  נתבאר על פי התוספות.
אם כן מה כח בית דין יפה!?
והחזיר רבי את המעשה משום שהיה נראה לו טעם הגון מה ששנינו במשנתנו "אם כן מה כח בית דין יפה", ונמצא שהיה טועה בדבר השנוי במשנה בכך שביטל את המכר, וחזר רבי וקיימו.
רב דימי מתני הכי את המעשה.
ואילו רב ספרא מתני הכי: מעשה וביקש רבי לעשות כדברי חכמים. אמר לפניו פרטא, בנו של רבי אלעזר בן פרטא, בן בנו של רבי פרטא הגדול: אם כן, מה כח בית דין יפה.
ולא עשה רבי את המעשה.
מאי לאו, בהא קמיפלגי רב דימי שאמר עשה רבי והחזיר, ובין רב ספרא שאמר "ביקש רבי" אך לא עשה -
מר - רב דימי - סבר: דיין ש"טעה בדבר השנוי במשנה חוזר".
ולכן, היות וטעות זו חשובה כטעות בדבר השנוי במשנה וכפי שנתבאר, הרי שכדין עשה רבי שהחזיר את המעשה.
ומר - רב ספרא - סבר: דיין ש"טעה בדבר משנה אינו חוזר" אלא ישלם הדיין מביתו, ובהכרח שעדיין לא עשה רבי את המעשה, שאם כבר עשה לא היה מחזיר את המעשה אלא משלם היה את ההפסד מכיסו.
ודחינן לא, דכולי עלמא בין רב דימי ובין רב ספרא סוברים: "טעה בדבר משנה חוזר", ואילו היה כבר רבי לאחר המעשה אכן היה מחזירו משום שטעה בדבר משנה.
אלא דמר - רב דימי - סבר: הכי הוה מעשה, שעשה רבי והחזיר.
ומר - רב ספרא - סבר: הכי הוה מעשה, שעדיין לא עשה רבי מעשה אלא "ביקש" לעשות מעשה.
אמר רב יוסף:
ארמלתא דזבינה אלמנה שמכרה שדה של יתומים למזונותיה או לכתובתה -
אחריות המכירה היא איתמי, שאם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפה בעל החוב מן הלוקח בחובו, חוזר הלוקח על היתומים, שהאלמנה שליח של היתומים היתה.  7 

 7.  כן הוא לשון רש"י כאן; ולעיל צז א כתב רש"י: "הואיל ועליהן היה החוב", והיינו דמטעם זה חשובה האלמנה כשליח של יתומים ; והאחריות היא מאותן קרקעות שירשו היתומים מאביהם, חלקת מחוקק קג ה, וראה בהערה לעיל צז א בענין זה. וחידוש יש בדברי רש"י שאם נמצאת השדה גזולה, חשובה האלמנה כשליח של יתומים, שהרי אם אכן גזולה היא נמצא שאין לאלמנה כל תביעה עליהם בשדה זו שהרי לא ירשוה מאביהם, ואם כן בפשוטו אין היא שליחה שלהם. ובתוספות רי"ד השיג על רש"י, שאם היתה השדה גזולה, נמצא שמקח טעות הוא, שהרי אין לאלמנה על שדה זה ולא כלום, והמקח חוזר.
ובית דין דזבין שדה של יתומים למזון האשה והבנות,  8  אחריות המכירה היא איתמי.

 8.  כן ביאר רש"י, וראה בספר "הפלאה" שנתן טעם למה פירש רש"י כן, וראה עוד מה שכתב בזה ב"בית יעקב".
ופרכינן: פשיטא!?
ומשנינן: אכן דין אלמנה שמכרה לא איצטריכא ליה, כי פשוט הוא שהאחריות היא על היתומים.
כי איצטריך ליה לרב יוסף לחדש, שבי דינא דזבן אחריותא איתמי, כי מהו דתימא, שמא תאמר אם לא שחידש רב יוסף:

דרשני המקוצר