פרשני:בבלי:כתובות עא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות עא א

חברותא

אלא, גזירה משום  מעשה דבית חורון  28 , המובא במסכת נדרים  29 :

 28.  ואם הפקיר את המזונות קודם שנדר, אף לדעת רבי יוסי מותר, כיון שבזה לא שייך גזירת בית חורון. ר"ן נדרים מג ב.   29.  וכך היה המעשה: "מעשה באחד בבית חורון, שהיה אביו נודר ממנו הנאה, והיה משיא את בנו. ואמר לחבירו - 'חצר וסעודה נתונים הינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה'. אמר - 'אם שלי הן, הרי הן מוקדשים לשמים'. אמר לו - 'נתתי לך את שלי כדי שתקדישם לשמים?!' אמר לו - 'נתת לי את שלך, אלא כדי שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצים זה לזה, ויהיה עוון תלוי בראשי'. אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה". נדרים מח' ע"א. ומשום מעשה זה גזר רבי יוסי לאסור לתת למודר על ידי הפקר, מחשש שאין זה הפקר גמור.
שנינו במשנה: "המדיר את אשתו רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים, ושניים יוציא ויתן כתובה, בכהן שניים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה". וכו': ומדייקת הגמרא: מתוך ששינה רבי יהודה מלשון תנא קמא, שאמר - "שלשים יום", ואילו הוא אמר "חודש אחד", משמע שבא לחלוק עליו אף בישראל  30 .

 30.  על פי השיטה מקובצת.
ומקשינן: הלא בישראל היינו תנא קמא, ובמה נחלקו?
אמר אביי: אכן רבי יהודה לא נחלק בישראל, אלא רק בכהנת אתא לאשמועינן שממתין חדשיים, ואגב כהנת נקט "בישראל חדש אחד  31  ".

 31.  הרשב"א כתב, שתנא קמא לא חלק על רבי יהודה בדין זה, אלא שלא דיבר בענין זה כלל, ורבי יהודה הוסיף על דבריו. ודקדק זאת, מלשון "אתא לאשמועינן", ואם היה חולק על תנא קמא, היה על הגמרא לומר "איכא בינייהו".
רבא אמר: חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו. כלומר לדעת תנא קמא - ימתין שלשים יום, ואילו לדעת רבי יהודה ימתין רק עשרים ותשעה יום, כיון שסתם "חדש" בלשון חכמים הוא עשרים ותשעה יום  32 .

 32.  ולדעת אביי, אף על פי שבעלמא סתם חדש עשרים ותשעה יום, מכל מקום כאן היתה הכונה לשלשים יום, ומכיון שרצה התנא להשמיע בכהנת חדשיים, נקט בישראל חדש, אך כוונתו הייתה שלשים יום. תוספות.
שנינו במשנה "עד שלשים יום יעמיד פרנס, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה".
ויש לדון: האם לעולם נותנים לו שלשים יום על ידי פרנס, ואפילו אם נדר לעולם אינו חייב להוציא עד שלשים יום,
או דילמא, רק אם נדר לשלשים יום יכול לזון על ידי פרנס, אך כשנדר לעולם, לא.
ונחלקו בנידון זה האמוראים:
אמר רב: לא שנו שיכול לזונה על ידי פרנס, אלא במפרש. כלומר - כשנדר בפירוש לשלשים יום.
אבל בנודר סתם, יוציא לאלתר ויתן כתובה.
והטעם, משום שפרנס אינו דין לכתחילה, רק בדיעבד כשנדר לשלשים יום אין כופין אותו לגרש משום זמן מועט כל כך, כיון שיכול על כל פנים לזון על ידי פרנס. אך אם נדר מראש לזמן מרובה, אין סברא להמתין עמו  33 .

 33.  כך הבאור לדעת רש"י. אך יש ראשונים שפרשו: אמר רב לא שנו אלא במפרש - היינו שפירש זמן כל שהוא, אפילו הרבה יותר משלשים יום, בכל זאת נותנים לו לזון שלשים יום על ידי פרנס. אבל אם סתם ולא פירש כלל - יוציא לאלתר, שמכיון שלא קצב זמן לנדרו, טוענת האשה - "מיסנא הוא דסני לי", ואיני יכולה לדור עמו. ולפי שיטות אלו - אכן פרנס הינו דין לכתחילה, אלא שכאשר נודר לעולם ישנה סברא חדשה שעליו לגרשה מדין מיסנא הוא דסני. ויעויין בשיטה מקובצת.
ושמואל אמר: אפילו בנודר סתם, לא יוציא עד שלשים יום, שמא ימצא פתח לנדרו.
ומקשינן: מדוע חזרו רב ושמואל על מחלוקתם בנידון זה, והא איפלגו ביה חדא זימנא, במקום אחר?
דתנן (לעיל סא ב) - "המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים ימתין שתי שבתות.  34  ויותר מכך יוציא ויתן כתובה.

 34.  והטעם, מבואר בגמרא שם - כיון שמצינו ביולדת נקבה שאסורה לבעלה במשך שבועיים, אם כן הפסק שבועיים הינו מדרך חיי האישות, ולכן לא כפוהו להוציא עד שבועיים.
ובית הלל אומרים - שבת אחת ימתין  35 , יותר מכך יוציא ויתן כתובה".

 35.  כמו שמצינו בנידה שאסורה שבוע אחד לבעלה, ולכן אין הפסק שבוע נוגד את חיי האישות. אך מיולדת נקבה אין ללמוד, כיון שהלידה אינה שכיחה כנדה.
ועל כך אמר רב: מחלוקת בית שמאי ובית הלל רק במפרש, היינו כשנדר בפירוש על שבוע או שבועיים, אבל בנודר סתם, יוציא לאלתר ויתן כתובה.
ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו. ואם כן, מדוע חזרו רב ושמואל ונחלקו גם במשנתינו?
ומשנינן: צריכא! כלומר, יש חידוש בכל אחת מהמחלוקות.
דאי איתמר בההיא, אם היתה המחלוקת נאמרת רק לגבי המדיר את אשתו מתשמיש,
הוה אמינא רק בההיא קאמר רב שהנודר סתם יוציא לאלתר, משום דלא אפשר לקיים תשמיש בפרנס, אבל בהא (במדיר ממזונות) דאפשר לזון בפרנס, אימא מודה ליה לשמואל, ובכל מקרה ימתין שלשים יום.
ואי אתמר בהא, אם היתה המחלוקת נאמרת רק לגבי המדיר את אשתו ממזונות,
הוה אמינא רק בהא קאמר שמואל שבכל מקרה ימתין שלשים יום, משום דאפשר בפרנס, אבל בההיא (במדיר מתשמיש) שאין לקיימו על ידי פרנס, אימא מודה ליה לרב, ויוציא לאלתר.
לכך צריכא לשנות את שתי המחלוקות  36 .

 36.  התוספות הביאו צריכותא נוספת: אם היינו כותבים רק את המחלוקת גבי תשמיש, הוה אמינא, דוקא שם נחלק שמואל וסובר שבכל מקרה לא יוציא מיד שמא ימצא פתח לנדרו, כיון שיש צער לשניהם, ויותר מצוי שיחפש הבעל פתח לנדרו, אבל במדיר ממזונות יוציא מיד. ואם היינו כותבים רק את המחלוקת גבי מזונות - הוה אמינא, דוקא שם נחלק רב, כיון שאין סיבה שיחפש הבעל פתח לנדרו, כיון שאינו מצטער ממנו, אבל במדיר מתשמיש אימא מודה לשמואל. לכך נצרכו שתי המחלוקות.
תנן במשנתינו: "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, יוציא ויתן כתובה".
סברה הגמרא, שמדובר כשאמר הבעל "קונם הנאת תשמישך עלי לעולם, אם תאכלי אחד מכל הפירות  37  ".

 37.  והוא הדין אם נדר הנאת תשמישו עליה אם תאכל את כל הפירות שבעולם, אף על פי שבעלמא אם נדר מכל הפירות שבעולם לא חל הנדר כלל, כיון שזהו דבר שאי אפשר לעמוד בו, מכל מקום אם תלה איסור פירות שבעולם בתשמיש, חל הנדר. כיון שיכולה לאכול ולהאסר בתשמיש. אלא נקטה המשנה "אחד מכל הפירות", לחדש שאפילו אם אסר את אשתו במין אחד בלבד בכל זאת חייב לגרשה. כיון שאינה יכולה לסבול זאת אפילו יום אחד. על פי התוספות.
ויש להקשות: מדוע עליו להוציאה מיד, תאכל את אותו פרי, ותאסר בתשמיש, וימתין שבוע לבית הלל, או שבועיים לבית שמאי, ואז יוציאנה?
בשלמא לדעת רב הנזכרת לעיל, שהיכן שלא פירש עליו להוציא מיד, אפשר לומר: כאן (במשנתינו) מדובר בנודר סתם, ולא פירש לשבוע או לשבועיים, ולכן יוציא מיד.
וכאן (מחלוקת בית שמאי ובית הלל, היא) במפרש. כדלעיל.
אלא לדעת שמואל, שבין כך ובין כך ימתין שבוע או שבועיים, קשיא, מדוע הכא עליו לגרשה מיד?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, כגון שנדרה היא שלא תאכל פירות, ותלתה את נדרה בתשמיש המיטה  38 , וקיים לה איהו את נדרה,

 38.  כך הבאור לדעת רש"י. (כמו שנראה הבנת התוספות והר"ן בדבריו). ומה שהכריחו לפרש שנדרה מאכילת פירות ותלתה בתשמיש, שאם לא תלתה בתשמיש יקשה - מדוע עליו להוציאה, מה תרויח האשה בכך, הלא בין כה וכה אסורה היא באכילת פירות? ולכן פירש שתלתה בתשמיש, ועל ידי שיוציאנה תותר להנשא לאחר. אך התוספות פרשו, שנדרה מהפירות כל זמן שהיא תחתיו, ולא תלתה בתשמיש. ולכן יוציאנה מיד כיון שהוא נתן אצבע בין שיניה, ואינה יכולה לסבול איסור אכילת פירות אפילו יום אחד.
וקסבר רבי מאיר  39  - הוא נותן אצבע בין שיניה. דהיינו הבעל שקיים את נדרה אשם בכך שלא הפר לה, ולכן יוציא לאלתר ויתן כתובה.

 39.  היינו תנא קמא דמשנתינו, כיון ש"סתם משנה רבי מאיר היא".
וכאן לא שייך להמתין שבוע או שבועיים, כמו במקום שנדר הבעל, כיון שאם האשה נדרה, לא תבקש פתח נדרה, כיון שמטרת נדרה שיוציאנה. רש"י.
ומקשינן: וכי סבר רבי מאיר היכן שנדרה היא וקיים לה הבעל, שנחשב הדבר כאילו הוא נותן אצבע בין שיניה?!
והרי תניא: האשה שנדרה בנזיר, (קיבלה על עצמה נזירות) ושמע בעלה ולא הפר לה,
רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה (כלומר, היא גרמה לעצמה את ההפסד). לפיכך, אם רצה הבעל להפר, יפר.
ואם אמר 'אי אפשי באשה נדרנית', תצא שלא בכתובה  40 .

 40.  ומדובר בנדרים שיש בהם עינוי נפש לבעל, ולכן אפילו אם מקיימת את נדריה יכול הבעל לגרשה בלא כתובה. אבל בשאר נדרים אינו יכול לגרשה אלא אם עוברת על נדרה. תוספות.
רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה (הוא גרם לה את ההפסד). לפיכך, אם רצה הבעל להפר, יפר. ואם לא רצה להפר, ואמר 'אי אפשי באשה נדרנית', יוציא, ויתן כתובה  41 .

 41.  הרמב"ם (פרק יב' מהלכות אישות הלכה כד') דקדק מלשון המשנה, שאין כופין אותו להוציא, אלא רק אם אמר מעצמו "אי אפשי באשה נדרנית", ורוצה להוציאה עליו לתת כתובה. אך הר"ן (וכן מוכח מדקדוק לשון רש"י) נחלק עליו, ובאר את המשנה "ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה" היינו שאם לא רצה להפר לה משום "אי אפשי באשה נדרנית", כופין אותו להוציא ולתת כתובה.
על כל פנים, מבוארת דעת רבי מאיר, שכאשר נדרה היא, וקיים לה הבעל, שהיא נתנה אצבע בין שיניה. ואם כן, אין להעמיד את המשנה באופן שנדרה היא וקיים לה הוא, כיון שאז אינו חייב לתת לה כתובה.
ומתרצת הגמרא: איפוך! נהפוך את שמות התנאים במשנה, וכך יש לגרוס בה: רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה.
ומקשינן: וכי סבר רבי יוסי היא נתנה אצבע בין שיניה?!
והתנן במשנתינו - "המדיר את אשתו שלא תתקשט יוציא ויתן כתובה, רבי יוסי אומרף בעניות שלא נתן קצבה". והלא הוכרחנו להעמיד לעיל את המשנה במקרה שנדרה היא וקיים לה הוא  42 , ובכל זאת סבר רבי יוסי שעליו להוציא ולתת כתובה, אלמא סבר רבי יוסי - "הוא נתן אצבע בין שיניה"?

 42.  כיון שאם נעמיד באופן שנדר הבעל ותלה את נדרו בתשמיש במיטה, הרי לדעת שמואל אינו חייב להוציא מיד אלא אחר שבוע או שבועיים, ובמשנה מבואר שעליו להוציא מיד. אמנם לדעת רב, אפשר להעמיד במקרה שהבעל נדר ותלה את נדרו בתשמיש המיטה לעולם, ואז מחוייב להוציא מיד.
ומשנינן: אימא (יש לך לגרוס בברייתא כך): רבי מאיר ורבי יוסי אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה. רבי יהודה ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה".
ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה היא נתנה אצבע בין שיניה?!
והרי תנן במשנתינו - "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, רבי יהודה אומר: בישראל, יום אחד יקיים. והלא הוכרחנו להעמיד כשנדרה היא וקיים לה הוא, ובכל זאת סבר רבי יהודה שעליו להוציא ולתת כתובה. אלמא הוא נתן אצבע בין שיניה? ומשנינן: אימא (יש לגרוס בברייתא כך): רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, ורבי אלעזר אומר: היא נתנה אצבע בין שיניה.
ואם תמצא לומר שלא מסתבר לגרוס כך משום ש"זוגי זוגי קתני", ששנה התנא את דברי התנאים בזוגות, ולא מסתבר לשנות את הגרסה עד כדי כך ששלשה תנאים אומרים כך, ורק תנא אחד חולק עליהם.
אימא, "רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה,  43  רבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נו תן".

 43.  הקשו התוספות - האיך שייך לומר לדעת רבי מאיר ש"היא נתנה אצבע בין שיניה", הלא לקמן (עב א) אמר רבי מאיר, "היודע באשתו שנודרת ולא מקיימת, יקניטנה כדי שתידור ויפר לה", ומשמע שאינו מגרשה, ונותן לה כתובה? ותרצו - ודאי שאף לדעת רבי מאיר יכול לגרשה בלא כתובה, כיון ש"אי אפשר לו באשה נדרנית". אלא שאינו חייב לגרשה כדין עוברת על דת, ויכול ימה אם ירצה, על ידי שיקניטנה ויפר לה את נדריה.
ואם תאמר, אם כן סתר רבי מאיר את דבריו, שבמשנתינו סבר "הוא נותן אצבע" ולכן יוציא ויתן כתובה, ואילו בבריתא סבר "היא נתנה"?
יש לומר, דהא סתמא - דלא כרבי מאיר. כלומר תנא קמא דמשנתינו אינו רבי מאיר, אלא תנא אחר.
ומקשינן: במשנתינו מבואר שסבר רבי יוסי
- "בעניות שלא נתן קצבה", ואם נדרה שלא תתקשט לעולם על הבעל להוציאה ולתת לה את כתובתה.
אלמא, בעל מצי מיפר. כלומר, מכך שעליו לתת לה את כתובתה מוכח שהיה יכול להפר את נדרה, וכיון שלא היפר נותן לה את כתובתה.
ורמינהו, ונתקשינו, הלא שנינו - "אלו דברים שהבעל מיפר, דברים שיש בהן עינוי נפש. ואלו הם: אם ארחץ, אם לא ארחץ, אם אתקשט, אם לא אתקשט.
אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש!  44  ואלו הן נדרי עינוי נפש: שלא אוכל בשר,

 44.  והוכיחו מכאן התוספות, שמניעת רחצה וקישוט לא נחשב כעינוי נפש אפילו לכמה ימים. אך בגמרא שם (נדרים פ ב) מבואר - שמניעת רחצה נחשבת כעינוי נפש, וכאן מדובר כשאמרה - "קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ, ושבועה שלא ארחץ". והנאת רחיצה אינה עינוי נפש, ולכן אין הבעל יכול להפר נדר זה.

דרשני המקוצר