פרשני:בבלי:כתובות צה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות צה א

חברותא

ונכתוב לי מר שטר  טירפא, שאוכל לגבות בו מהלקוחות שקנו מהמוכר את יתר נכסיו, מאייר ואילך, שהרי מראש חודש אייר ודאי יש לי אחריות, גם אם שטרי היה בסוף ניסן.
אמר ליה רב יוסף: אין אחריות של שעבוד נכסי המוכר עומדת לך כאן. כי יכלי הלקוחות למימר לך: את, בר חד בניסן את, והשדה היא שלך, ושלא כדין הוציאך בעל השטר השני, ואין הנכסים של המוכר משועבדים לפצות אותך על שדה שגזלו ממך.
מאי תקנתיה דהאי גברא? - נכתבו שני בעלי השטר הרשאה להדדי, שכל אחד מייפה את כוחו של השני, וממה נפשך יוכל השני לגבות את דמי שדהו מנכסי המוכר המשועבדים.
מתניתין:
מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו שהיא משועבדת לגביית שתי הכתובות.
ואחר שמכר הבעל את השדה  1  כתבה האשה שנישאה הראשונה - ללוקח: "דין ודברים אין לי עמך", ולא אגבה את כתובתי מן הקרקע שבידך!

 1.  על פי התוספות בגמרא ד"ה תימא; והיינו אפילו אם כתבה לאחר שמכר הבעל את השדה, והיה מקום לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי"ולכן כתבתי, וכל שכן אם כתבה לו קודם שמכר בעלה את השדה.
ואחר כך מת הבעל, ואין לשתי הנשים לגביית כתובתן אלא שדה זו בלבד, שיש בה די לגביית כתובה אחת בלבד:
אין הראשונה יכולה להוציא את הקרקע מהלוקח שהרי סילקה את עצמה מלגבות הימנו את כתובתה, אלא השניה - שלא סילקה את עצמה - מוציאה את הקרקע מהלוקח שהרי אף לכתובתה היא משועבדת.
ולכשהוציאה השניה את הקרקע מיד הלוקח, הרי הראשונה מוציאה את אותה הקרקע מן השניה, שהרי היא קודמת לשניה.  2 

 2.  כתב המאירי: ולא פטרה את הלוקח כדי שתגבה זו ממנו. והרמב"ן הביא להקשות, הרי מוכח ממשנה זו כי "בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שלא גבה" וזה הוא הטעם שהראשונה מוציאה מיד השניה, ולמה לא אמרו על זה בגמרא "שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה", וכעין שאמרו בתחלת פרק זה! ? וראה מה שהביא ישוב על זה מדברי הראב"ד. והרמב"ן כתב: "לאו קושיא היא, דראשונה ושניה בבת אחת הן באות לבית דין, וכשהשניה מוציאה, יד הראשונה עמה בשדה".
ושוב חוזר הלוקח ומוציא את הקרקע מן הראשונה, היות וכתבה לו "דין ודברים אין לי עמך".
וחוזרות חלילה זו השניה גובה מזה, וזו הראשונה גובה מזו, וזה הלוקח גובה מזו, עד שיעשו פשרה  3  ביניהן.  4 

 3.  פשרה: בצוע, לא כולו לזה ולא כולו לזה, ולשון "פושרין" הוא, לא חמים ולא קרים, הרע"ב.   4.  כתב הריטב"א: לאו דוקא, שהשניה מוציאה והראשונה מוציאה, דאטרוחי בי דינא כולי האי אין מטריחין בחנם, אלא לומר, כך אפשר לעשות לכל אחד ואחד עד שיעשו פשרה ביניהם.
וכן בעלת חוב, וכן אשה בעלת חוב, פיסקא זו מתבארת בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, השניה מוציאה מיד הלוקח:
תמהה הגמרא, למה לא תוציא הראשונה את השדה מהלוקח:
וכי כתבה ליה האשה ללוקח לשון: "דין ודברים אין לי עמך" - מאי הוי, (מה בכך שכתבה לו "דין ודברים אין לי עמך")!?
והרי כתיבה בלשון זו אינה מועלת, דתניא: האומר לחבירו על שדה שלו: "דין ודברים אין לי על שדה זו, ואין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה", לא אמר כלום, משום שאין בלשון זו לשון מתנה!?  5 

 5.  א. הקשו התוספות: והרי לא בא עדיין לידה, ואין לה בה אלא שעבוד, ואם כן צריך הוא להועיל כמו בכותב לאשתו בעודה ארוסה "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן" שהוא מועיל אפילו בלי קנין, וכמבואר לעיל בתחלת פרק הכותב, וראה מה שתירצו בזה. ב. כתב החזון איש (עז יא): משמע שאין הגמרא שואלת אלא על הלשון "דין ודברים", אבל אם היתה אומרת בלשון מחילת השעבוד, אין צריך קנין כי זה הוי בכלל מחילה שאינה צריכה קנין, אלא דלשון "סילוק" לא מהני. ואולם בליקוטים החדשים מדברי רבי עקיבא איגר כתבו בשם רעק"א, שאין כאן מחילה כלל, כי אינה מוחלת אלא כלפי הלוקח ולא כלפי השניה שהרי מוציאה היא ממנה, ראה שם.
ומשנינן:
הכא במשנתנו במאי עסקינן: בשקנו מידה, שעשתה קנין על כך, וכבר נתבאר לעיל (בתחלת הפרק הקודם, פג א) שכל שעשו קנין, "מגופה של קרקע קנו מידו" ולא מדין ודברים בלבד.  6 

 6.  כתבו תלמידי רבינו יונה: כלומר: אף על גב שלשון "דין ודברים אין לי בנכסייך" לשון גרוע הוא, אפילו הכי, היכא שקנו מידה, הרי הקנין מוכיח שלא היה זה סילוק גרוע אלא הקנאה גמורה נתכוונה להקנות, וכדאמרינן בפרק הכותב "מגופה של קרקע קנו מידה.
ואכתי תמהה הגמרא:
וכי קנו מידה מאי הוי!? והרי תימא (תאמר) האשה ללוקח: לא נתכוונתי להסתלק מן הקרקע, ומה שהסתלקתי אינו סילוק כי נחת רוח הוא שעשיתי לבעלי בכך, ולא נתכונתי להסתלק!  7 

 7.  כתב רבינו יהונתן: יכולה לומר: לא יכולתי לסבול תרעומת של בעלי שהיה לו עלי אם לא הייתי מודה במכירתו, ואף על פי שלא מסרתי מודעא (המבטלת את מעשי) כמי שמסרתי דמי כדי שלא יוודע לבעלי, ויאמר: עיניך נתת בגירושין ובמיתה. ורש"י בגיטין נה ב כתב: דאי לא עבדה ליה אמרה ליה אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה.
מי לא תנן, וכי לא שנינו משנה בגיטין כעין זה:
לקח אדם מן האיש קרקע, וחזר ולקח את אותה הקרקע מן האשה שהיתה אותה שדה משועבדת לכתובתה, הרי מקחו בטל לענין שלא תוכל לגבות מן הקרקע את כתובתה!  8 

 8.  נתבאר על פי הרשב"ם בבבא בתרא מט ב, ש"מקחו בטל" אינו מחיים, אלא לענין שלא תגבה כתובתה; ולרש"י כאן שיטה אחרת בזה, שהרי כתב "מקחו בטל משמע לגמרי ואפילו בחיי הבעל"; גם מה שהביא רש"י מדברי הגמרא בבבא בתרא שהנידון הוא בשלש שדות, ראה שם בדברי הרשב"ם ובדברי הגמרא, מה כוונת הגמרא למעט בפירוש הברייתא בשלש
אלמא הרי מוכח, כי אף על פי שלקח גם מן האשה הרי מקחו בטל, משום שיכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי", ולא נתכוונתי לאשר את המכירה!

מתניתין:
אלמנה ניזונת מנכסי (קרקעות) היתומים שירשו מבעלה - מעשה ידיה שלהן.
ואולם, אין חייבין היתומים בקבורתה.
ואף שהבעל היה חייב בקבורתה, ומשום שהבעל נתחייב בקבורתה תחת נדונייתה בכתובתה (שהוא יורש ממנה). אבל כשמת הבעל, והיא או יורשיה תובעים את כתובתה - קבורתה תשולם מנכסיה -
יורשיה, יורשי כתובתה - הם החייבין בקבורתה.  2 

 2.  לעיל בגמרא פא א נתבאר פירוש כפל לשון המשנה "יורשיה יורשי כתובתה". וראה בתוספות בריטב"א ובפני יהושע, כיצד הדין לענין קבורה כשאינם יורשים את כתובתה.
גמרא:
איבעיא להו, כיצד נשנית משנתנו:
האם "אלמנה ניזונת" - שמשמעותו: דין הוא שיזונו אותה היתומים מנכסיהם - תנן?  3 

 3.  לדעת הריטב"א הוא הדין שמסתפקת הגמרא אם הגירסא היא "אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן" בוי"ו, או שהגירסא היא: "אלמנה הניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן" בלא וי"ו, וראה דבריו בפנים. אבל התוספות סוברים שהגירסא היא: "מעשה ידיה שלהן". ולא משמע להו שאף בזה נסתפקה הגמרא, היות ולא נזכר זה בגמרא, וכפי שביאר את דבריהם המהרש"א.
או "אלמנה הניזונת" - שמשמעותו: באם היתה ניזונת מנכסי היתומים - תנן?
ומפרשת הגמרא את שתי הגרסאות:
האם "אלמנה ניזונת" תנן, ומשנתנו כמנהג אנשי גליל היא,  4  ולא סגי דלא יהבי לה (שלא יתכן שלא יתנו לה מזונות, והיינו, שחייבים הם לתת לה מזונות), לפי שכך היו כותבים אנשי גליל בכתובה: את תהא יתבת בביתי, ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך (את תהי יושבת בביתי וניזונת מנכסי בכל ימי אלמנותיך).

 4.  כלומר: סתם התנא של המשנה כאנשי גליל, לומר שהלכה כמותם, כן פירש רש"י; אבל התוספות חולקים על רש"י, וסוברים שאין נידון הגמרא כמאן הלכתא, אלא ספק הגמרא הוא אם דין התנא נאמר לאנשי גליל דוקא, אבל לאנשי יהודה שמדעתם היא ניזונת, אין מעשה ידיה שלהם, או שדין המשנה נאמר גם לאנשי יהודה, ראה דבריהם.
או דלמא "אלמנה הניזונת" תנן, ומשנתנו כמנהג אנשי יהודה היא, שהיו כותבים בכתובה: "ומיתזנא מנכסי עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך". ואי בעו לא יהבי לה, אם רצו היתומים שלא לתת לה מזונות אלא לתת לה את כתובתה ולפוטרה, הרי הרשות בידם, אלא שכל עוד זנים הם אותה הרי מעשה ידיה שלהם.

דרשני המקוצר