פרשני:בבלי:כתובות כ א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:40, 9 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כ א

חברותא[עריכה]

וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם, משום שבאים לענוש אותם כדין עדים זוממים, ובעדות שיוצרת עונש, צריך להעיד בפני הנענש, שנאמר - "והועד בבעליו", לגבי שור שנגח, ודרשינן - יבא בעל השור ויעמוד על שורו.
כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם  55 . ולכן הכא שמתו העדים הראשונים, ואינם בפנינו, לא מתקבלת ההכחשה, ועדיין עדותם הראשונה על השטר קיימת, וגובים על ידו.

 55.  וביאר הריטב"א, מכיון שבאים להעיד על גוף העדים שהעידו שקר, ולפי עדותם הרי פסולים לעדות, לכן אינם נאמנים.
אמר ליה רב נחמן: והרי אילו הוו העדים הראשונים קמן (לפנינו), והיו מכחישין להו העדים השניים, הוה הכחשה. ולא הוה משגיחין בהו - בעדים הראשונים - לגבות עם השטר על פיהם, משום דהוי לה עדות מוכחשת.
ואם כן השתא, דליתנהו לעדים הראשונים, דיש לחוש שמא אילו הוו לקמן, דלמא הוו מודו להו לעדים השניים  56 , ודאי שמהימני העדים השניים להכחישם, והוי עדות מוכחשת  57 .

 56.  והקשה המהר"ם שיף: והלא אם אם יודו לעדים השניים אינם נאמנים, שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? ותירץ: שאמנם באמת אינם יכולים לחזור ולהגיד, אך מכל מקום סגי בהכי כדי שנאמר שעדיפא עדותם כשאין העדים הראשונים לפנינו, מעדותם כשהם לפנינו.   57.  וביאר הרא"ה - שסברת רב נחמן, שאף על פי שיש כאן הכחשה על גוף העדות, והיה מקום לומר שאין מכחישים אלא בפניהם, מכל מקום אין לעשות מעשה על פי עדות זו, אחר שכבר הוכחשה.
אם כן הדרא קושיין, מדוע אין העדים השניים נאמנים, לכל הפחות כדי ליצור עדות מוכחשת? אלא אמר רב נחמן: הא דאמרינן בברייתא - "אין נאמנים", אין הכוונה שגובים בשטר כבשטרא מעליא, אלא רק דלא קורעים את השטר ואי תפיס לא מפקינן מיניה  58 , משום דאמרינן - אוקי תרי עדים ראשונים, להדי תרי עדים שניים  59 , ומספק - אוקי ממונא בחזקת מריה  60 .

 58.  והקשו התוספות, והלא לא מועילה תפיסה בספיקות אחר שנולד הספק, כמבואר במסכת בבא מציעא שספק בכור שתפסו כהן מוציאין אותו מידו, ואם כן היאך תועיל כאן תפיסה? ותרצו התוספות, דהכא שאני כיון שטוען התופס טענת ברי, משא"כ לגבי בכור, הרי הכהן טוען טענת שמא ולכן לא מועילה תפיסתו. עוד תירצו, דהכא איירי כשתפס קודם שנולד הספק, (דהיינו - קודם שבאו העדים השניים), ולכן מועילה תפיסתו.   59.  הקשו התוספות - הרי בעלמא בתרי ותרי סבר רב נחמן, שמכיון שלכל כת וכת בפני עצמה יש חזקת כשרות, הרי שזו יכולה לבא בפני עצמה ולהעיד בעדות אחרת, וזו יכולה לבא בפני עצמה ולהעיד בעדות אחרת. ואם כן בסוגיין, הרי אין העדים השניים טוענים שלא הייתה הלואה, אלא רק טוענים - פסולי עדות הייתם באותה שעה, ואם כן מדוע אין העדים הראשונים נאמנים להעיד על ההלואה, ומאי שנא מכל עדות אחרת שנאמנים עליה? ותירצו התוספות, שבסוגיין ליכא לעדים הראשונים חזקת כשרות לגבי עדות הלואה זו, משום שהעדים השניים טוענים שהייתם קרובים משעה שנולדתם, ומעולם לא הוכשרתם לעדות זו, ולא שייך בזה להעמידם בחזקתם הראשונה. ולכן אינם נאמנים. והרשב"א תירץ: דהכא לא שייך להעמידם בחזקת כשרות, ולקבל את עדותם, כיון שיש לחוש שמא אם היו לפנינו היו חוזרים בהם בעדותם. ויש להעיר על דברי הרשב"א, שהלא לפי דברי המהר"ם שיף שהובאו לעיל, אפילו אם יחזרו בהם העדים מעדותם לא יהיו נאמנים, שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד?.   60.  כך ביאור הסוגיא לדעת רש"י והתוספות. אך לדעת הרשב"א כך הוא באור הסוגייא: בברייתא עסקינן, שבא שטר בפנינו, והוציא הלווה שובר כנגדו שכבר פרעו. ובאו שני עדים והעידו על עידי השובר - שהיו פסולים באותה שעה. ואמרינן שאם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים, והשובר אמת. ומקשינן - אכתי אמאי השובר אמת, והלא תרי ותרי נינהו? ועל זה תירץ רב נחמן, שאכן תרי ותרי נינהו, ובתרי ותרי אמרינן, מכיון שיש להסתפק שמא עידי השובר אמת, לא מוציאים את הממון מחזקתו, ואין מוציאים מהלוה את ההלואה. ולדעת הרשב"א אכן אין צריך להעמיד את רב נחמן בגוונא שתפס, כרש"י והתוספות.
מידי דהוה, אנכסי דבר שטיא (כמו שהיה המעשה בנכסי "בר שטיא")  61 :

 61.  הקשה הגאון רבי עקיבא אייגר - מדוע נזקקה הגמרא להביא ראייה להא דבתרי ותרי מעמידים את הממון בחזקתו, והלא דבר זה ידענוהו כבר בקושיית הגמרא? ותירץ - שבמסכת ביבמות מסתפקת הגמרא כאשר יש שתי כתי עדים זו נגד זו האם הספק הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא מעמידים את הממון בחזקתו. או דלמא שתרי ותרי הוי ספק מן התורה ולא שייך להעמיד בזה על החזקה, ומדאורייתא הדין שיחלוקו. ולכן - בקושיית הגמרא סבירא לן שתרי ותרי ספיקא דאורייתא, ואם כן אין להעמיד את הממון בחזקתו, וחולקים. והא קא משמע לן בתירוץ - שתרי ותרי ספיקא דרבנן, ואזלינן בתר החזקה, ולדין זה מביאים ראייה מנכסי בר שטיא.
וכך היה המעשה: ד"בר שטיא" - שהיה עיתים חלים ועיתים שוטה - זבין (מכר) נכסי (את קרקעותיו).
אתו בי תרי, אמרי: כשהוא שוטה זבין, ואין ממכרו מכר.
ואתו בי תרי אחרים ואמרי: כשהוא חלים זבין. ומכרו מכר.
אמר רב אשי: אוקי תרי דאמרי שכשהוא שוטה מכר, להדי תרי דאמרי שכשהיה בריא מכר, ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא, מכיון שהוא ה"מרא קמא", וקרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת. ואכן אם היה מוכר מטלטלין, היינו מעמידים אותם מספק ביד מי שמוחזק בהם עכשיו.
ולא אמרן שמעמידים את הנכסים בחזקת "בר שטיא", אלא בגוונא דאית ליה בנכסים אלו חזקה דאבהתיה, כלומר שבאו לידיו מאבותיו, ולא קנאם בעצמו.
אבל אם לית ליה חזקה דאבהתיה, אלא קנאם לנכסים אלו בעצמו, אמרינן כקנייתו כך מכירתו, וכמו שמעמידים שכשהוא שוטה זבן (מכר את הקרקע), כך אומרים שודאי כשהוא שוטה, זבין (קנה את הקרקע), ואין חזקתו הראשונה כלום.
אמר רבי אבהו: אין מזימין את העדים אלא בפניהן, משום שנאמר - "והועד בבעליו", וילפינן מיניה שצריך שיהיה הנתבע בפנינו.
ומכחישין את העדים כדי לבטל את עדותם - שלא בפניהן.
והזמה שלא בפניהן, נהי דהזמה לא הוי - כדי לענוש אותם כדין עדים זוממין, מכל מקום הכחשה כדי לבטל עדותם מיהא הויא.
וחוזרת הגמרא לבאר את דברי הברייתא שהובאו לעיל:
אמר מר - "אם יש עדים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, כגון משטר שקרא עליו ערער, והוחזק בבית דין, אין נאמנין".
ומדקדקת הגמרא: דוקא אם קרא עליו ערער, והוחזק בבית דין, אין! - אפשר לקיים את חתימות ידיהם מתוכו, אבל אם לא קרא עליו ערער, לא! כיון שחוששין שמא שטר זה עצמו מזויף הוא  62 .

 62.  והר"ן מביא את גרסת הבה"ג, שגרס להיפך, שזה ברור ששטר שלא קרא עליו ערער מקיימים את החתימות ממנו, אך שטר שקרא עליו ערער, אף על פי שהשתתק אותו ערעור אח"כ, אין מקיימים ממנו עד שיוחזק בבית דין, כיון שחוששין שמא היה מזויף.
ודיוק זה, מסייע ליה לדברי רבי אסי. דאמר רבי אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. כיון שחוששים שמא השטר השני גם כן מזויף.
עוד מביאה הגמרא דיני קיום שטרות על פי חתימות ידי העדים בשטרות אחרים:
אמרי נהרדעי: אם אין בידינו שטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, אין מקיימין את השטר, אלא מהשואת חתימות ידי העדים, לחתימותיהם על שתי כתובות, (או) מחתימותיהם על שתי שטרות מכר של שדות, והוא שאכלום בעליהן של השדות שלש שנים, ובשופי - היינו בלא שום ערעור. אבל משטר אחד אין מקיימים כנ"ל, משום שחוששים שגם הוא מזויף, אלא אם קרא עליו ערער והוחזק בבית דין.
אמר רב שימי בר אשי, ואפילו אותן שתי כתובות, או שני שטרות לא מהני לקיים מתוכם, אלא במקרה שיוצאים השטרות מתחת יד אחר, אבל מיד עצמו, לא! שמא זייפם.
ומקשינן: מאי שנא כשיוצאות מתחת יד עצמו דלא? משום שחוששים דלמא זיופי מזייף, אם כן אף כשיוצאות מתחת ידי אחר נמי נחשוש דלמא אזל וחזא, (הלך וראה את צורת חתימתם) ואתא וזייף, ואמאי נאמן?
ומתרצינן: שאין לחוש לכך משום שכולי האי - כלומר ללכת ולזייף על פי ראייה בעלמא - לא מצי מכוין, ואם יזייף, ניכר הדבר שזיוף הוא.
תנו רבנן בברייתא: מי שראה עדות, וחושש שישכחנה, כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה על פי אותו שטר אפילו לאחר כמה שנים.
אמר רב הונא: והוא שזוכר את מקצת העדות מעצמו, אף בלא השטר.
ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכר את העדות כלל מעצמו, רק לאחר שרואה את השטר נזכר בעדותו.
אבל אם גם לאחר ראיית השטר אינו נזכר בעדות, מודה רבי יוחנן שאינו יכול להעיד. משום דהוי עדות מפי הכתב, וכתיב - "על פי שנים עדים יקום דבר" ודרשינן - מפיהם, ולא מפי כתבם  63 .

 63.  והקשו התוספות - שהרי אמרינן ביבמות, שהטעם שלא תקנו לכתוב את זמן הקידושין בשטר, כיון שחוששים שמא כשיצטרכו עדות על הזמן לא יזכרו העדים את הזמן המדוייק ויעידו לפי הזמן הכתוב בשטר, והוי עדות מפי כתבם. ואם כן אף בסוגיין יש לחוש שמא כשיבא להעיד לא יזכור את העדות ויעיד מפי כתבו? ותירצו התוספות, שהיכן שכותב את השטר בעצמו, אין לחוש כיון שמדקדק וזוכר את העדות. משא"כ גבי קידושין שבית דין הם הכותבים את השטר חוששים שיבואו העדים להעיד מפי כתבם.
אמר רבה: שמע מינה מדברי רבי יוחנן - הני בי תרי דידעי סהדותא (שני עדים שראו עדות), ומנשי חד מנייהו (ושכח אחד מהם את עדותו), מדכר חד לחבריה (יכול אחד מהם להזכיר לחבירו).
איבעיא להו - מספקא לן, אם הבעל דין בעצמו הזכיר לעד, מאי? האם נאמן או לא.
רב חביבא אמר: אפילו הבעל דין בעצמו יכול להזכיר לעד.
מר בריה דרב אשי אמר: הבעל דין בעצמו, לא יכול להזכיר לעד, כיון שחוששים שמא לא יזכר העד באמת, ויעיד בשביל הבעל דין.
והלכתא, כמר בר רב אשי, שהבעל דין בעצמו לא יכול להזכיר לעד!


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב