פרשני:בבלי:כתובות כג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כג ב

חברותא[עריכה]

מתניתין:
שתי נשים שהעידו בהן שני עדים שנשבו בין העובדי כוכבים, זאת אומרת: נשביתי  106 , וטהורה אני, שלא נבעלתי לשבאי. וזאת אומרת: נשביתי וטהורה אני, אינן נאמנות, ואסורות לכהן משום חשש זונה, משום שמעלה עשו ביוחסין שאע"פ שיש לנו להעמידן בחזקת כשרות שלא נבעלו לגוי, אסרום חכמים. ובזמן שהן מעידות זו את זו שלא נבעלו לשבאי הרי אלו נאמנות, כיון שבשבויה הקילו להתירה על פי עד אחד, אפילו עבד או אשה. ואף על פי שיש לחוש לגומלין, היינו - שמא סכמו ביניהן להעיד אחת על חברתה, מכל מקום קא משמע לן מתניתין דלא חיישינן.

 106.  יש שלא גרסו במשנתינו את המילה "נשביתי", שהרי יש עדים שנשבתה, אך בתוספות כתב ליישב הגרסא - שחידשה משנתינו דאף על פי שאין האשה יודעת שיש עדים שנשבית ובאה מעצמה לבית הדין ואמרה נשביתי, אינה נאמנת, שכיון שהדבר ידוע לנו אף בלא דבריה, אין בדבריה משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". ויעויין בשו"ת הרא"ש (כלל סו' סעיף ח') שמבואר בדבריו דסגי אפילו אין עדים כשרים שנשבית רק עדים פסולים, מכל מקום לא אמרינן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". וא"כ אפשר להעמיד משנתינו בגוונא שהיו עדים פסולים שנשבית, דאז אינה נאסרת אלא על פי דיבורה, ומכל מקום לא אמרינן "הפה שאסר", ואינה נאמנת להתיר את עצמה.
גמרא:
תנו רבנן בברייתא:
שתי נשים שנשבו, ובאה אחת מהן לבית הדין ואמרה - אני טמאה, שנבעלתי לשבאי, וחברתי טהורה, נאמנת לאסור את עצמה לכהן, ולהתיר את חברתה.
ואם אמרה - אני טהורה, וחברתי טמאה, אינה נאמנת, לא להתיר את עצמה לכהן, ולא לאסור את חברתה לכהן.
אמרה - אני וחברתי טמאה, נאמנת על עצמה, לאסור את עצמה לכהן, ואינה נאמנת על חברתה, להאסר על פיה לכהן.
ואם אמרה - אני וחברתי טהורה, נאמנת על חברתה להתירה לכהן, ואינה נאמנת על עצמה, להתירה להנשא לכהן.
ומבארת הגמרא את הברייתא:
אמר מר - "אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת.  107  " היכי דמי שאינה נאמנת לא להתיר את עצמה לכהן, ולא לאסור את חברתה? אי דליכא עדים שנשבו, - על עצמה, להתירה לכהן, אמאי לא מהימנא? והלא - נשביתי וטהורה אני קאמרה, ונאמנת, משום שהפה שאסר - היינו האשה, שאמרה נשביתי - הוא הפה שהתיר - שהרי אמרה טהורה אני.

 107.  זוהי הסיפא דרישא של הברייתא, אבל הרישא דרישא של הברייתא - "אני טמאה וחברתי טהורה, נאמנת" - לא נתבארה בגמרא, משום דפשיטא הוא שנאמנת לטמא את עצמה, בין שהיו עדים שנשבית, ובין שלא היו עדים שנשבית, כיון ד"שויא אנפשא חתיכא דאיסורא". וכמו כן פשוט שנאמנת לטהר את חברתה, אפילו אם היו עדים שנשבית, משום שבשבויה הקילו להתירה על פי עד אחד, אפילו עבד או אשה, כדאמרן במתניתין.
אלא פשיטא דהא דאינה נאמנת איירי רק היכא דאיכא עדים שנשבו, שאז אין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי ידוע לנו שנשבית על פי העדים.  108 

 108.  ואמנם, יהיה עלינו לבאר את הברייתא שאמרה "אינה נאמנת" - רק לענין לטהר את עצמה, אבל במה שאמרה "חברתי טמאה" - נאמנת שהרי יש עדים שנשבית. רש"י.
ומקשה הגמרא, אי איירי כשיש עדים שנשבו -
אימא מציעתא של הברייתא - "אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה". ואי איירי דאיכא עדים שנשבו, אמאי לא מהימנא על חברתה לומר שנטמאה, והלא יש עדים שנשבית.  109 

 109.  וכאן אי אפשר לומר ד"אינה נאמנת" קאי רק על עצמה, כמו שאמרנו בהערה הקודמת, שהרי נאמר בפירוש "ואינה נאמנת על חברתה".
אלא פשיטא דהא דאינה נאמנת על חברתה לומר טמאה היא, איירי רק היכא דליכא עדים שנשבו, שאי אפשר לטמא את חברתה על פי עדותה בלבד.
ומקשה הגמרא, אי איירי כשאין עדים שנשבו -
אימא סיפא דברייתא - "אני וחברתי טהורה, נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה". ואי איירי דליכא עדים שנשבו, לטהר את עצמה אמאי לא מהימנא? שהרי אין ידוע לנו שנישבית אלא על פיה, והפה שאסר ואמר נשביתי, הוא הפה שהתיר ואמר טהורה אני.
אלא פשיטא דסיפא דברייתא דאינה נאמנת לטהר את עצמה איירי דאיכא עדים שנשבו, שאז אינה נאמנת לטהר את עצמה משום "הפה שאסר", כיון שידוע לנו שנשבתה מפי העדים.
ומקשה הגמרא: רישא וסיפא דאיכא עדים, ואילו מציעתא דליכא עדים? והרי דוחק הוא להעמיד הברייתא בתרי גווני.
אמר אביי: אין! עלינו לדחוק ולהעמיד את הברייתא - דרישא וסיפא - איירי היכא דאיכא עדים שנשבו, ולכך על עצמה אינה נאמנת, מציעתא - איירי היכא דליכא עדים, ולכך אינה נאמנת לטמא את חברתה  110 .

 110.  אבל רישא דרישא ד"אני טמאה וחברתי טהורה" לכאורה איכא לאוקמי אפילו כשאין עדים שנשבית, כמו שבארנו לעיל בהערה 103. אך יעויין בתוספות שכתבו, דאף רישא דרישא עלינו להעמיד כשיש עדים, דאי איירי שאין עדים, א"כ היינו מציעתא - "אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה" שהרי ודאי כל החידוש במציעתא הוא ד"שויא אנפשא חתיכא דאיסורא", (דמה שאינה נאמנת על חברתה אינו חידוש דודאי שאין אוסרים אותה על פי עד אחד), וזהו ג"כ החידוש ברישא דרישא אי נימא דאיירי כשאין עדים שנשבית, ולכך ודאי צריך לומר דרישא דרישא איירי כשיש עדים שנשבית וקמ"ל דסגי באשה בלבד כדי להתיר את חברתה. ועיין עוד במהרש"א ובקרני ראם שדנו בדברי התוספות.
רב פפא אמר: כל הברייתא כולה איירי היכא דאיכא עדים שנשבו, ואיכא עד אחד דקא אפיך ממה שאמרה.
וזהו באור הברייתא -
רישא דרישא - "אמרה אני טמאה וחברתי טהורה" - ואיירי כשבא ואמר לה עד אחד - את טהורה וחברתך טמאה.
איהי נאמנת במה שאמרה טמאה אני אף נגד העד, כיון דשויתא לנפשה חתיכה דאיסורא.
ואף חברתה משתריא לכהן אפומא דידה, כיון שבשבויה הקלו להתירה אפילו על פי עבד או אשה, ואף על פי שיש עד אחד המכחישה, מכל מקום כיון שרק להתיר האמינו חכמים לעד אחד, הרי חשיבא עדותה כשני עדים, ואין דבריו של העד אחד המכחיש נחשבים במקום עדותה שנחשבת כשנים.  111  סיפא דרישא - "אני טהורה וחברתי טמאה" ואיירי כשבא ואמר לה עד אחד - את טמאה וחברתך טהורה.

 111.  זו דעת רש"י והרמב"ם (פרק יח מהלכות איסורי ביאה הלכה כא). אך דעת הר"ן שאם מכחישים האשה והעד זה את זו, הוי כשני כיתי עדים הסותרים זה את זה, ואמרינן - "סלק עדותם ואוקמה בחזקת שבויה". ובסוגיין מדובר - שבתחילה אמרה האשה "חברתי טהורה" ועדיין לא היה שם עד המכחישה, ופסקנו הדין על פיה לטהר את חברתה, ואח"כ בא העד המכחיש, דאז אמרינן - כיון שכבר נפסק הדין לטהר, אי אפשר לטמאה אלא על פי שנים.
איהי שאמרה טהורה אני - כיון דאיכא עדים שנשבית - לאו כל כמינה להתיר את עצמה, כיון שאין כאן "הפה שאסר", שהרי ידוע לנו שנשבתה על פי העדים.
אבל חברתה משתריא אפומא דעד אחד שאומר טהורה היא, וכמו שנתבאר לעיל שבשבויה הקלו להתירה על פי עד אחד ואפילו כשהאשה מכחישתו  112 .

 112.  ולדעת הר"ן שהוזכרה לעיל הערה 107, צריך לומר דאיירי שבא העד המטהר קודם שבאה האשה המטמאת, וכבר פסקנו הדין על פיו. דאי לאו הכי הוי כשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, ומוקמינן לה בחזקת שבויה.
רישא דסיפא - "אני וחברתי טמאה" ואיירי כשבא ואמר לה עד אחד - את וחברתך טהורה.
איהי שאמרה טמאה אני שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, ונאמנת, אף על פי שיש עד המטהר אותה.
אבל חברתא משתריא אפומא דעד אחד שמטהר אותה, וכנתבאר לעיל.
ומקשינן בגמרא - הא רישא דסיפא תו למה לי?
והלא ב' הדינים שנלמדו ברישא סיפא - א. דין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא, וב. דין היתר האשה על פי עד אחד - היינו רישא, דמרישא דרישא שמעינן דין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא, ומסיפא דרישא שמעינן דין היתר האשה על פי עד אחד  113 .

 113.  ובתוספות הקשו דלכאורה אפשר ללמוד ג"כ את הדין שהאשה ניתרת ע"פ עד אחד מרישא דרישא, שהרי נאמנת לומר "חברתי טהורה". ותרצו - דאין הכי נמי, אלא שנקטה הגמרא לשון "היינו רישא", ולא "היינו רישא דרישא" כדבסמוך, גבי סיפא דסיפא, משום דאף מסיפא דרישא שמעינן לדין זה שהאשה ניתרת על פי עד אחד, ולכן לא חילקה בזה הגמרא, מה שאין כן לקמן בסמוך, דבעינן למילף שאף חברתה נאמנת להתירה, משום שבשבויה הקלו להאמין אפילו לאשה, דבר זה אי אפשר ללמוד אלא מרישא דרישא. אך יעויין בתוספות ישנים שכתבו, דמרישא דרישא ליכא למילף שאישה ניתרת על פי עד אחד, משום דהוה אמינא דדוקא חברתה שנשבית אתה ויודעת יותר מאדם אחר, נאמנת, אך עד אחד בעלמא אינו נאמן, ודבר זה ילפינן מסיפא דרישא, דאף עד אחד בעלמא נאמן.
ומתרצת הגמרא:
מהו דתימא דבלא חידושא דרישא דסיפא הוי אמינא דהיכא שאמרה "אני וחברתי טמאות", באמת - הני תרוייהו טהורות נינהו, והאי דקאמרה הכי שנטמאו - "תמות נפשי עם פלשתים" היא דקא עבדה, ואם תחזור ותאמר טהורה אני, תהא נאמנת, למרות שקודם לכן שויא לנפשא חתיכא דאיסורא, כיון שנותנת אמתלא לדבריה, שכדי לטמא את חברתא אמרה כך. ולכך קא משמע לן מתניתין, שאפילו הכי אינה נאמנת אחר דשויא לנפשא חתיכא דאיסורא.
וממשיכה הגמרא לבאר את הברייתא לדעת רב פפא - סיפא דסיפא - שאמרה "אני וחברתי טהורה", ואיירי כשבא ואמר לה עד אחד את וחברתך טמאה.
איהי אינה נאמנת לטהר את עצמה - כיון דאיכא עדים שנשבית לאו כל כמינה לטהר את עצמה. אבל חברתה משתריא אפומא דידה, דאמרה טהורה היא.
ומקשה הגמרא - הא סיפא דסיפא תו למה לי? והלא דין זה דילפינן בסיפא שנאמנת אשה לטהר את חברתה - היינו רישא דרישא שנאמנת לומר חברתי טהורה.
ומתרצינן בגמרא: מהו דתימא דכי מהימנא לטהר את חברתה, היינו דוקא במקום דפסלה נפשה ואמרה "אני טמאה", אבל במקום דמכשרא נפשה ואמרה "אני וחברתי טהורה" אימא לא מהימנא, משום דחיישינן לגומלין, שמא רוצות כל אחת לטהר את חברתה, קא משמע לן סיפא דלא חיישינן.
מתניתין:
וכן שני אנשים שבאו לעיר ואין ידוע לנו יחוסם, זה אומר כהן אני וזכאי לאכול בתרומה, וזה אומר כהן אני, אינן נאמנין ליתן להם תרומה  114 . ובזמן שהן מעידין זה את זה, ואומרים כל אחד - "חברי כהן"xxx

 114.  והרא"ש (במסכת גיטין דף נד' ע"ב סימן יב) הקשה - אמאי אינו נאמן לומר "כהן אני", והלא דבר זה הוא מילתא דעבידא לגלויי, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי? ותירץ הרא"ש - כיון שיש כאן שבח ורווח כהונה לו ולזרעו לדורותיו אינו נאמן, דכל מה שהאמינו לעד פסול גבי איסורים היינו דוקא היכא דליכא רווח ממון, אך היכא דאיכא רווח ממון אין נאמן אלא עד כשר.
- הרי אלו נאמנין, ומותר לתת להם תרומה, דמעלין לכהונה על פי עד אחד לענין אכילת תרומה. רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה אפילו רק לאכילת תרומה על פי עד אחד, ואפילו היכא דליכא למיחש לגומלין, כגון שהעד הוא כהן מיוחס ואינו זקוק לעדות חברו, וכל שכן במשנתינו דיש לחוש לגומלין. וטעמו יבואר בגמרא.
אמר רבי אלעזר: אימתי אינו נאמן - במקום שיש עוררין - היינו שני עדים דאמרי דפסול לכהונה, אבל במקום שאין עוררין וגם אין לחוש לגומלין דאילו לתנא קמא נאמן אף בכהאי גוונא דיש חשש גומלין, - מעלין לכהונה על פי עד אחד.
רשב"ג אומר משום רבי שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד, ובגמרא יבואר מה איכא בין רשב"ג לרבי אלעזר ותנא קמא.
גמרא:
הנה מריש פרקין השמיענו התנא בכמה משניות דין הפה שאסר:
א. (דף טו' ע"ב) "מודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".
ב. (דף יח' ע"ב) "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' הרי אלו נאמנים".
ג. (דף כב' ע"א) "האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".
ד. (שם) "אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת".
ה. (דף כג' ע"ב) "שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וכו' אינן נאמנות" משום דלית להו "הפה שאסר".
ו. (שם) "וכן שני אנשים וכו' אינם נאמנים", משום דלית להו "הפה שאסר".
ומקשה הגמרא - כל הני משניות, שהשמיענו התנא בהם דיני הפה שאסר, למה לי?
ומתרצת הגמרא: צריכי!
משום דאי תנא רק מתניתין דריש פרקין - "מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר", הוי אמינא, דדוקא התם הוא דמהימן משום דאיכא דררא דממונא, היינו - הפסד ממון לאומר, ולכך ודאי שבעת שהתחיל לומר - "שדה זו של אביך היתה" - ודאי נתכוין לסיים דיבורו ולומר - "ולקחתיה ממנו", שהרי אינו רוצה להפסיד את עצמו. אבל עדים, היינו מתניתין ד"העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, - הרי אלו נאמנים" משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אילולי מתניתין הוי אמינא דאינם נאמנים משום דליכא דררא דממונא, היינו הפסד ממון, ואימא לא נתכוונו לגמור דיבורם, וכשאמרו "כתב ידינו הוא זה" לא התכוונו לגמור ולומר - "אבל אנוסים היינו", ולכך אחרי שכבר נתקיים השטר, שוב אינם נאמנים לפוסלו  115 . ולזה קא משמע לן תנא דמתניתין דנאמנים.

 115.  כך פירש רש"י, ואזיל לשיטתו בכל הש"ס ד"דררא דממונא" פירושו - הפסד ממון. אך התוספות שפרשו בכל הש"ס ש"דררא דממונא" פירושו - שייכות לממון, פרשו בסוגיין את הגמרא באופן אחר: דאי תנא רק מתניתין ד"מודה רבי יהושע" הוי אמינא דדוקא התם דאיכא לאומר דררא דממונא, היינו שייכות לשדה שהוא המוחזק בה, נאמן, משום דהוי מיגו להחזיק. אבל במתניתין דעדים, דליכא להם שום מוחזקות בחפץ, אימא דאינם נאמנים. קמ"ל מתניתין דנאמנים.
ואי תנא רק מתניתין ד"העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה" הוי אמינא דדוקא התם הוא דנאמנים משום דלעלמא הם מעידים, ולכך ודאי שלא היו חוזרים ואומרים "אבל אנוסים היינו" אם לא שכוונתם הייתה להעיד כך כבר מתחילה, אבל איהו, היינו מתניתין ד"מודה רבי יהושע", דלנפשיה הוא מעיד,

דרשני המקוצר[עריכה]