פרשני:בבלי:כתובות כח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כח ב

חברותא[עריכה]

או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת, אין אומרים, שאילולי ששחררו רבו, לא היה מניחו רבו לנהוג כמנהג יהודים, אלא הרי זה לא יצא לחירות, משום שיש הנותנים לעבדיהם ללמוד תורה ולנהוג כיהודים.
על כל פנים מוכח שמותר ללמד את עבדו תורה, ודלא כדאמרן לעיל?
ומתרצינן: התם, איירי כדאיקרי עבד מדעתו, ובכהאי גוונא יש אנשים שאינם מקפידים בכך, ואין מכך ראייה ששחררו.
אך כי קאמרינן שאסור, דקא נהיג ביה האדון מנהג בנים:
שנינו במשנה שעד אחד שהעיד בגדלו שראה בקוטנו שהלך אחר לטבול לאכול בתרומה, נאמן להאכילו בתרומה:
ואמרינן בגמרא, שאינו נאמן אלא להאכילו בתרומה דרבנן, כגון תרומת חו"ל, או תרומת פירות, שהימנינהו רבנן בדרבנן. אך בתרומה דאורייתא אינו נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו. (משום שאף למאן דאמר שאין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין, מכל מקום בעינן עד כשר, כמו שמצינו לעיל גבי מסיח לפי תומו שכתבו התוספות שנאמן רק לגבי תרומה דרבנן).  170  וכן שנינו במשנה, שהמעיד בגדלו על אחר שהיה חולק עמנו על הגורן, נאמן להאכילו בתרומה דרבנן:

 170.  כך כתב הגאון רבי עקיבא אייגר בתוספותיו למשניות אות לד'. אכן בדברי התוספות (לעיל כח' ע"א בד"ה והוא) משמע, שלמאן דאמר אין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין היה נאמן העד אף לתרומה דאורייתא.
ומקשינן: ודלמא עבד כהן הוא, ולכך חלק בגורן?
ומתרצינן: על כרחינו צריך לומר שתנן במשנתינו כמאן דאמר, שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, ולכן אם ראהו חולק בגורן בלא רבו, ודאי שאינו עבד  171 .

 171.  ויש להקשות, והלא אף למאן דאמר שאין חולקין לעבד אלא אם כן רבו עמו, הני מילי בתרומה דאורייתא, אך בתרומה דרבנן חולקין אף בלא רבו, ומתניתין הלא העמדנוה בתרומה דרבנן? ויש לומר - דאף משנתינו עוסקת כשראהו אוכל בתרומה דאורייתא, אלא שאינו נאמן להעלותו מזה אלא לתרומה דרבנן. תוספות.
דתניא - כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה, שניהם יוצאים לגורן ונוטלים חלק כאחד משום שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, כדי שלא יעלוהו ליוחסין, ודלמא הוא העבד, לכך חולקין כאחד, שאז ודאי שחלק העבד עם רבו. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: יכול הוא שיאמר, אם כהן אני - תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני - תנו לי בשביל רבי.
וטעם מחלוקתם: משום שבמקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן חששו שאם יחלקו לעבד בלא רבו יבואו להעלותו ליוחסין  172 .

 172.  ויש להקשות, והלא אף בלא חשש יוחסין, יש לחוש שמא ישתחרר העבד וימשיך לאכול בתרומה? ותרצו התוספות - שאין חוששין לכך משום שלא מצוי הדבר שיתבע אחר שישתחרר, משום שירא הוא פן יבדקו אחריו ויוציאו עליו שם עבד. אך עדיין יש להקשות, א"כ מדוע הקשינו לעיל בגמרא "ודלמא עבד כהן הוא", והלא לדברי התוספות אין חוששין לכך? ותירץ התוספות הרא"ש שלגבי תרומה סגי בחששא כל דהו כדי לדחות את עדות העד.
אבל במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכך לא חששו לחלוק לעבד בלא רבו.
תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי מימי לא העדתי, פעם אחת העדתי, והעלו עבד לכהונה על פי.
ומקשינן: העלו סלקא דעתך?! וכי אפשר שבאה תקלה על ידי רבי אלעזר, השתא ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן?!
אלא בקשו להעלות עבד לכהונה על פי, ולבסוף לא העלו.
וכך היה המעשה - חזא רבי אלעזר באתריה דרבי יוסי שהאכילו לעבד בתרומה בלא רבו, כדעתו של רבי יוסי שחולקין לעבד תרומה בלא רבו, משום שסבר שאין מעלין מתרומה ליוחסין.
ואזל רבי אלעזר ואסהיד (והעיד) באתריה דרבי יהודה, שאכל אותו העבד בתרומה, ובמקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין ובאו להעלותו ליוחסין על פי עדותו של רבי אלעזר.
וכן שנינו במשנה שנאמן אדם לומר - שהמקום הזה בית הפרס הוא, ולא יותר, ומטהרים את סביבותיו על פי עדותו  173 .

 173.  כך פירשו התוספות, ולפירושו מבואר, שאפילו במקום שיש חזקת טומאה על שדה מסויימת שנחרש בה קבר, בכל אופן נאמנים לומר - עד כאן הגיעה הטומאה ולא יותר. אך דעת הרא"ה: שבמקום שיש חזקת טומאה אינו נאמן לטהר ולומר עד כאן בלבד הוא בית הפרס. ומה שאמרינן כאן שנאמן, איירי בגוונא שהעיד על שדה שאינה ידועה - שהיא בית הפרס, ועל פי עדותו תלינו את כל הטהרות שנכנסו לתוכה, שאין אוכלים אותם ולא שורפים אותם מספק. ובזה האמינוהו כיון שאינו אלא מדרבנן.
ומקשינן: מאי טעמא נאמן?
ומתרצינן: משום שטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: שדה שנחרש בה קבר שגזרו בה טומאת "בית הפרס" לטמא מאה אמה סביבות הקבר מחשש שהביאה המחרשה לשם עצם, ועבר בה אדם ואחר כך עשה טהרות, ורוצה לבדוק האם עבר במקום שיש בו עצם - מנפח (מפזר את העפר על ידי רוח) אדם בית הפרס, והולך. וסומך על כך שאם תהיה עצם יראנה, משום שטומאה זו אינה אלא מדרבנן  174 .

 174.  כיון שמדאורייתא, ספק טומאה ברשות הרבים טהור, אך גזרו חכמים היכן שידוע שהיה קבר לטמאו בכל אופן. תוספות.
ורב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש (שהלכו בו אנשים הרבה, ודשו אותו ברגליהם) טהור. מאי טעמא? משום שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נידש ברגל, ונפחתה לפחות מכשיעור.
וכן שנינו במשנה שנאמן לומר - עד כאן היינו באין בשבת, וקובעים לפי דבריו את תחום האלפיים אמה של העיר.
ומבארת הגמרא: שהטעם שנאמן, משום דקסבר תחומין דרבנן, והימנוהו רבנן בדרבנן.:
וכן שנינו שאין נאמן לומר - דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא אינו נאמן? משום שאפוקי ממונא לא מפקינן אלא על ידי שני עדים כשרים, שהיתה תחילת עדותם וסופה בכשרות.
עוד דנה הגמרא בדיני נאמנות עדים פסולים:
תנו רבנן בברייתא: נאמן התינוק להעיד בגודלו על שראה בקוטנו ולומר - כך אמר לי אבא, משפחה זו טהורה, משפחה זו טמאה.
ומקשינן: וכי טהורה וטמאה ממש, סלקא דעתך?! ומה שייך טומאה וטהרה במשפחה? אלא ודאי שכוונת הברייתא לומר שנאמן להעיד שמשפחה זו כשרה לתרומה ומשפחה זו פסולה  175 . ומוסיפה הברייתא שנאמן לומר - שאכלנו בקצצה (יבואר לקמן) של בת פלוני לפלוני, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן. אך עדות זו שהיינו מוליכים חלה וכו' אינו נאמן אלא אם מעיד שהיה מוליך חלה על ידי עצמו, אבל לא שראה שמוליכים לו חלה על ידי אחר. וכולן (היינו בכל עדויות אלו) - אם היה עובד כוכבים ונתגייר, ומעיד על מה שראה בגייותו, או שהיה עבד ונשתחרר, ומעיד על מה שהיה בזמן עבדותו, אין נאמנים. ואין נאמן לומר, דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה, כנ"ל, משום שבממון בענין עדות כשרה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר: נאמנים. ודנה הגמרא: דברי רבי יוחנן בן ברוקא, שאמר "נאמנים", אהייא (על מה אמרם)? אילימא, קאי אסיפא, שנאמנים להעיד על מקום מעמד ומספד, הא ליכא למימר, שהרי עדות זו לאפוקי ממונא הוא, ובודאי שצריך עדות כשרה. אלא ודאי שדברי רבי יוחנן נאמרו ארישא, ששנינו - "וכולם, אם היה עובד כוכבים ונתגייר, עבד ונשתחרר, אין נאמנין" ועל זה קאמר - "ר' יוחנן בן ברוקא אומר: נאמ נין".

 175.  לדעת הר"ן אין התינוק נאמן להכשיר משפחה שהוחזקה בפסול, אפילו כדי להאכילה בתרומה דרבנן, וכמו"כ אינו נאמן לפסול משפחה שהוחזקה בכשרות, שהרי אמרינן לעיל שאין ערער בפחות משני עדים. והכא עסקינן, במשפחת כהנים שיצא עליה חשד פסול כהונה, ונחלקה אותה משפחה לכמה בתי אבות, ועל זה אמרינן שנאמן לומר על בית אב מסויים שאינו בכלל החשד, ומאכילים את אותו בית אב בתרומה דרבנן על פיו. אך דעת הראב"ד, שנאמן אף לעניין פסול משפחה, דהיינו שחוששין לפסול מכח עדותו, אך אין מכריזין עליה שהיא פסולה עד שיתברר הדבר על ידי שיצטרף אליו עד כשר.
ומקשינן: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יוחנן?
ומפרשינן: תנא קמא סבר - כיון דראה את העדות בשעה שהיה עובד כוכבים הוא, לא הוה דייק, ולכן אין סומכים על עדותו. ורבי יוחנן בן ברוקא סבר, כיון דאף בשעה שראה את העדות, הייתה דעתיה לאיגיורי, מידק הוה דייק, ולכן נאמן.
חוזרת הגמרא לבאר את הברייתא:
מאי "קצצה" ששנינו בברייתא? ומבארת הגמרא: דתנו רבנן בברייתא, כיצד ומתי עושים קצצה? אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו, באין בני משפחה של האח, ומביאין חבית מליאה פירות, ושוברין אותה באמצע רחבה, ואומרים: "אחינו בית ישראל שמעו, אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו, בואו וקחו לכם דוגמא לדורות, למען תהיה לזכר שלא יתערב זרעו בזרעינו". וזו היא קצצה ששנינו שהתינוק נאמן להעיד עליה.

דרשני המקוצר[עריכה]