פרשני:בבלי:כתובות מא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות מא ב

חברותא[עריכה]

הא מני - משנה זו - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: תם משלם חצי כופר.  1 

 1.  הקשו התוספות: סוף סוף היה לתנא לשנות חילוק נוסף בין תם למועד, שהמועד משלם כופר שלם ואילו התם אינו משלם אלא חצי כופר! ? וביארו שבכלל מה ששנה התנא: "שהתם משלם חצי נזק וכו"' גם כופר בכלל.
ג. המית.
תא שמע כדברי רב פפא הסובר: פלגא נזקא ממונא - ממשנתנו:
המית שורי את פלוני או את שורו של פלוני, הרי זה משלם נזק על פי עצמו
ומאי לאו, האם לא מדברת משנתנו בשור תם שהרג או שהזיק,  2  הרי שאף חצי נזק של תם משלם הוא על פי עצמו, כי אינו קנס אלא ממון, ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע!?

 2.  ביאר רש"י, שלפי הסלקא דעתין שמשנתנו עוסקת בתם, אם כן בהכרח שמשנתנו רבי יוסי הגלילי הסובר שאף תם משלם (חצי) כופר, שהרי שנינו: "המית שורי את פלוני" והיינו שמודה בחיוב כופר; וראה עוד בהערה בהמשך הסוגיא.
ומשנינן: לא כאשר פירשת את משנתנו שהיא עוסקת בשור תם, אלא בשור מועד.
תמהה הגמרא: אבל בתם מאי יהיה הדין, שאינו משלם על פי עצמו!?
אם כן, אדתני סיפא: "הרג שורי את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו", ומשום שקנס הוא -
ניפלוג התנא וניתני חילוק בין ממון לקנס - בדידה, דהיינו בהריגת בן חורין,  3  ובנזקי בהמה שדיבר מהם התנא, ולמה דילג להריגת עבד, וכך יחלק התנא:

 3.  נתבאר על פי רש"י כאן; ולפי זה נוקטת המשנה בקושייתה שמשנתנו כרבי יוסי שאף התם בדין כופר הוא, ויש לחלק בהריגת בן חורין בין תם למועד, וכדברי רש"י כאן הבינו התוספות בבבא קמא טוב, ותמהו: מנין לנו שמשנתנו כרבי יוסי הגלילי. ואולם רש"י בבבא קמא לא הזכיר הריגת בן חורין אלא נזקי בהמה, ראה שם.
במה דברים אמורים במועד, אבל בתם אינו משלם על פי עצמו!?
ומשנינן: כולה במועד קמיירי, אין התנא מחלק בין ממון לקנס אלא במועד!
כלומר: אין לך לשאול למה דילג התנא מבן חורין ובהמה לעבד, והיה עליו לשנות את חילוקו בהם עצמם בין תם למועד, שהרי אף אם היה מחלק בהם עצמם בין תם למועד היה זה דילוג ממועד לתם, ואין "בן חורין ובהמה" חשובים יותר "בדידה" מאשר "מועד".
ד. כלל.
תא שמע כדברי רב פפא שפלגא נזקא ממונא הוא - מסוף משנתנו:
זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק, קנס הוא ואינו משלם על פי עצמו.
ומשמע: הא אם משלם פחות ממה שהזיק - כגון שור תם - הרי זה משלם על פי עצמו, הרי שאין זה קנס, ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע!?
ומשנינן: לא תימא, אל תדקדק "הא פחות ממה שהזיק" משלם על פי עצמו!
אלא אימא כך תידוק: הא המשלם כמה שהזיק, הרי זה משלם על פי עצמו; ואילו המשלם פחות ממה שהזיק אף הוא קנס ואינו משתלם על פי עצמו.
תמהה הגמרא: אבל פחות ממה שהזיק מאי יהיה הדין? שאינו משלם על פי עצמו!?
והרי אם כן ליתני: זה הכלל: כל שאינו משלם כמה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו,, דמשמע פחות ממה שהזיק ומשמע גם יתר ממה שהזיק!?
ומסקינן: תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע הסובר: פלגא ניזקא קנסא!
ומוסיפה הגמרא וקובעת הלכתא: פלגא ניזקא קנסא.  4 

 4.  כתב רש"י: דהואיל וכל חצי נזק אינו אלא בניזקא דלאו אורחיה (אין דרך הבהמה להזיק באופן זה ומשונה הוא), לאו על מריה הוה רמיא למינטריה בהכי, אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא.
ותמהה הגמרא: וכי איך אפשר לומר דאיכא תיובתא ומכל מקום כך הלכתא!?
ומשנינן: אין, אכן אף שהקשינו על שיטה זו מכל מקום הלכה היא, ומשום שהקושיא אינה קשה, שהרי:
טעמא מאי איתותב רב הונא בריה דרב יהושע דאמר פלגא נזקא קנסא -
משום דלא קתני "כל המשלם כמה שהזיק הרי זה משלם על פי עצמו", כדי שישתמע שכל המשלם פחות או יותר ממה שהזיק הרי זה אינו משלם על פי עצמו - ותיובתא זו אינה תיובתא, ומשום שלא פסיקא ליה, אין הדבר מוחלט כך!
כיון דאיכא אחר שאינו משלם כמה שהזיק, והוא: חצי נזק של צרורות (אבנים), והיינו בהמה שהיתה מהלכת והתיזה אבנים, והצרורות שברו את הכלים, שהואיל וכחה של הבהמה הוא ולא גופה ממש אינו משלם אלא חצי נזק -
דהלכתא גמירי לה כלומר: שיש ללמוד מהלכה למשה מסיני  5  דממונא הוא ולא קנסא; ומשום הכי לא קתני "כל המשלם כמה שהזיק".

 5.  פירש רש"י: "דהלכתא גמירי לה מסיני שהיא תולדה של רגל (אחד מאבות הנזיקין) ופטורה ברשות הרבים כי רגל (שכך דינם של נזקי שן ורגל, שהן פטורים ברשות הרבים), ונזקי רגל לאו קנסא אלא ממונא, שהרי מועדת מתחילתה, וגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא". ואולם בבבא קמא ג ב (גבי מה שאמרו שם: שיש תולדות של אבות נזיקין שאינן כאבות, ומפרשת הגמרא דהיינו "חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה") כתב רש"י בהיפוך, וז"ל שם: בחצי נזק צרורות וכו' דקיי"ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס, ואע"ג דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן, האי פלגא ניזקא ממונא הוא, והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל, דמכח רגל הוא דאתו, וכרגל לא הוי דרגל משלם נזק שלם".
ומוסיפה הגמרא עוד הלכה בענין זה:
והשתא דאמרת ועכשיו שנתבאר כי ההלכה היא כרב פפא דפלגא ניזקא קנסא:
אם כן האי כלבא דאכל אימרי (כלב שחנק כבשים חיים ואכלם) ושונרא דאכיל תרנגולי (חתול שאכל תרנגולים, כלומר: שהרגם ואכלם) רברבי (גדולים)  6  - הנזקים האלו אצלם משונה הוא, וכיון שמשונה הוא הרי הם תולדה של "קרן" תמה, ומשלמים הם חצי נזק בלבד וקנסא הוא -

 6.  בבבא קמא טו ב הגירסא "דאכלה תרנגולא" בלא "רברבא" (ולא נזכרו "רברבי אלא בהמשך"), והיא גירסא נכונה יותר.
ולכן לא מגבינן לנזקים אלו בבבל, שאין דנין דיני קנסות בבבל.  7 

 7.  שאין שם סמיכה בזקנים, ואין הדיינים נקראים "מומחים", וגבי קנס כתוב "ירשיעון אלהים" דהיינו דיינים מומחים; רש"י.
ולא אמרו כן אלא כשאכלו כבשים ותרנגולים גדולים.  8 

 8.  בבבא קמא טו ב גרסינן: והני מילי ברברבי, והיא גירסא נכונה יותר. ונתבאר כאן על פי רש"י בבבא קמא טו ב, ש"רברבי" קאי גם על הכבשים מלבד התרנגולים, ויש ראשונים שחולקים על זה וסוברים, דאפילו כבשים קטנים משונה הוא, וקצת משמע כן מלשון רש"י כאן.
אבל אם אכל הכלב או החתול כבשים ותרנגולים זוטרי (קטנים) אורחיה הוא, ותולדה של "שן" הם, ומגבינן להו בבבל, שדיני ממונות הם הנידונים אף בבבל.
ואפילו בגדולים אי תפס הניזק לא מפקינן מיניה (אין מוציאים ממנו).  9 

 9.  שלש שיטות יש בראשונים בדין תפיסה זו (ראה תוספות ורא"ש, ומרדכי בפרק המניח): א. בשור תם שאינו גובה אלא מגופו, אין מועיל תפיסה אלא כשיתפוס את גוף המזיק. ב. אף בשאר נזיקין שאין גובין אותן בבבל, רק אם תפס את המזיק עצמו לא מפקינן מיניה, אבל ממון אחר אינו יכול לתפוס ואפילו שמשלם מן העלייה. ג. אפילו בשור תם יכול לתפוס ממון אחר עד שישלם לו מגופו.
ואי לא תפס הניזק, ואמר הניזק לבית הדין: אקבעו לי זימנא לארץ ישראל, השיאוהו למזיק שילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל שהם סמוכים ויכולים לדון, וקיבעו לנו זמן שבו יבוא המזיק עמי לדון לפניהם -
מקבעינן ליה, עושה בית הדין כבקשתו של הניזק.
ואי לא אזיל המזיק, אם לא שמע המזיק לבית הדין לילך לארץ ישראל משמתינן ליה למזיק, בית הדין מטיל נידוי על המזיק.
בין כך ובין כך, בין שקבעו בית הדין זמן לילך לארץ ישראל, ובין אם לאו - משמתינן ליה למזיק,  10  דאמרינן ליה, כי בית הדין אומר לו: סליק הזיקך, מדרבי נתן כדמפרש ואזיל, כלומר: בית הדין מאיים על המזיק בנידוי אם לא יקיים את דבריהם לסלק את המזיק שהזיק, וחייב הוא לסלקו משום דברי רבי נתן -

 10.  כתב הרא"ש (בבבא קמא טו ב), שכל דין זה אינו אלא בכלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולא, אבל שאר שור תם אין משמתין אותו, ובשור המועד נסתפק הרא"ש שם אם משמתינן ליה.
דתניא, רבי נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר "ולא תשים דמים בביתך".

מתניתין:
נערה שנתפתתה (שפיתה אותה אדם, ונבעלה לו), תשלומי בושתה, ופגמה, וקנסה - של אביה הם  1 , ואינם שלה.

 1.  כתב הרמב"ם, שאם תבעה הנערה את האונס לדין, והוא מודה רק על הקנס, דהיינו, שאומר שפיתה ולא אנס, הרי הוא נשבע שבועת התורה על דמי הצער, ומשלם בושת ופגם, שהרי הודה במקצת הטענה. והראב"ד כתב שאין כאן שבועה, לפי שהתשלומין אינן שלה אלא של אביה, והוי כמו הטוען לחבירו מנה לאבי בידך, שאינו חייב הנתבע שבועה אם הודה לו במקצת, לפי שאין נשבעין אלא על תביעה של בעל הדבר. אמנם יהיה הדין כדברי הרמב"ם כאשר האב עצמו תובעו. ועיי' מה שביאר הכסף משנה במחלוקתם, ועיי' בחי' הגר"ח על הרמב"ם מה שביאר בזה.
וכן תשלום הצער בתפוסה (דהיינו, נערה שנאנסה. ונקראת "תפוסה" על שם הכתוב "ותפשה, ושכב עמה"), שצריך האונס לשלם על שציערה (מה שאין כן במפותה, שהרי עשתה מרצונה) - הרי הזוכה בתשלום הצער, הוא האב.
עמדה הנערה בדין לגבות מהמפתה את תשלומיו עד שלא מת האב - הרי הן, אותן תשלומין, של אב. ואם לאחר שתבעה המפותה את המפתה בדין (בנערותה) מת האב, הרי בין שבגרה קודם שמת האב, ובין שלא בגרה קודם מיתת אביה, הרי הן, אותן התשלומין, של אחין של הנערה. שהיות ועמדה לתבוע את התשלומים הללו בדין, זכה בהן האב, ואחיה הם היורשים את ממונו של האב.
אבל אם לא הספיקה הבת לעמוד בדין עד שמת האב, ולא הספיק האב לזכות בהן - הרי הן של עצמה  2   3 .

 2.  הקשו התוס', תינח קנס, אבל בושת ופגם שהם ממון, הרי הם צריכים להיות של האחין! וכתבו, שמא אתקוש להדדי בקרא. עיי"ש. אמנם הרבה ראשונים חולקין על התוס', וסוברים כי באמת מה דאמרינן במתניתין הרי הן של עצמה - היינו דווקא לענין קנס, ולא לענין בושת ופגם. היות ותשלום בושת ופגם זה סתם חיוב חבלה שמגיע לאב, ולא שייך לומר על זה היקש.   3.  נחלקו הראשונים אם דין זה הוא דווקא באנוסה, או גם במפותה. שיטת הרמב"ם שאף במפותה הדין כן. והראב"ד נחלק עליו, וסובר כי במפותה אינן לעצמה. וסברת הראב"ד היא, היות ובשעת מעשה נתפתתה ומחלה לו, אינה יכולה לתבוע את הקנס כעת. וסברת הרמב"ם היא, שהרי בשעת הפיתוי היה הקנס שייך לאביה, ולא הועילה מחילתה, לכן עתה, שהקנס של עצמה, יכולה לתובעו. והגרעק"א כתב, שבאמת הכל מודים שאילו מחלה בשעת מעשה - שוב לא היתה יכולה לתבוע. אלא שסברת הרמב"ם היא, היות ובשעת מעשה ידעה שהקנס שייך לאביה, לא היה בדעתה למחול.
כי היות ולא עמדה בדין קודם שמת, אין התשלומין נחשבין ממונו של האב להורישו לבניו  4 . ואמרינן לקמן (דף מג) שאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו  5 . ויליף לה מקרא.

 4.  כתב התוס' רי"ד, שבכל חבלות דעלמא, אע"פ שלא עמד בדין, הרי הוא מורישן לבניו. כגון אם חבל ראובן בשמעון, ולא הספיק לתבעו עד שמת, הרי היורשין תובעים את ראובן. אבל אם גנב ראובן את שורו של שמעון, וטבחו ומכרו, ולא הספיק לתבוע את ראובן עד שמת, אין יורשיו יכולים לתבעו. כי כל קנס, שאם היה מודה בו היה ניפטר מלשם, אינו ממון להורישו לבניו.   5.  כך כתב רש"י. ויש לדקדק, למה עירב רש"י שני טעמים, טעם של אין אדם מוריש קנס לבניו, וטעם שאין אדם מוריש לבנו זכות שזיכתה לו תורה בבתו? וביאר הפנ"י, שלא די בטעם הראשון, כי עדיין תקשי אמאי הוי לעצמה, הרי כמו שזוכה האב מהבת אפילו גבתה, כך הוה לן למימר שיזכו הבנים ממנה מכח ירושתו! ועל זה כתב רש"י שאין האחין זוכין כלל בזכות שזיכתה תורה לאב בבתו. ובשמ"ק הביא שהראשונים מבארים בדעת רש"י, שבאמת עיקר הטעם הוא משום שאין אדם מוריש קנס לבניו. אלא ששיטת הריב"א היא שאדם מוריש קנס לבניו, ועל זה כתב רש"י דהיינו רק בשאר קנסות, אבל באונס ופיתוי - אינו מוריש לבניו אף לשיטה זו, דהא אמרינן לקמן שאין אדם מוריש לבניו זכות שזכתה לו תורה בבתו.
וכן, אם עמדה בדין לתבוע את התשלומים בהיותה נערה, עד שלא בגרה - הרי הן של אב.
ואם מת האב לאחר מכן, שכבר זכה בתשלומין - הרי הן של אחין.
אבל אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה - הרי הן של עצמה.
רבי שמעון אומר: אף אם עמדה בדין קודם שמת האב, אם לא הספיקה לגבות את תשלומיה עד שמת האב - הרי הן של עצמה. ובגמרא מפרש טעמא.

דרשני המקוצר[עריכה]