פרשני:בבלי:כתובות נו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות נו ב

חברותא[עריכה]

וקיימא לן: מאי "כותב" - ששנינו באותה משנה - היינו "אומר".  1 

 1.  ראה בתוספות וריטב"א לעיל, שהקשו למה אין אומרים גם במשנתנו "מאי כותב אומר", ומעיקרא לא קשיא מידי.
הרי שאפילו אם רק אמר ולא כתב לה, מועיל תנאו למחול, ולא עשו חכמים חיזוק!?
אמר מתרץ אביי: חילוק יש בין כתובה לתקנת אכילת פירות, כי:
לכל הנשים יש כתובה, ולא לכל הבעלים יש פירות, כי יש נשים שאין מכניסות כלום בנישואיהן.
ולכן, כתובה שהיא מילתא דשכיחא (דבר שכיח הוא) עבדו בה רבנן חיזוק.
אבל פירות שהיא מילתא דלא שכיחא כל כך, לא עבדו בה רבנן חיזוק.
ואכתי מקשינן: הרי "חמרים" דשכיחי (דבר מצוי הוא), ולא עבדו לה רבנן חיזוק; ומאי שנא מכתובה שאתה אומר לדעת רבי יהודה, שעשו חכמים חיזוק לדבריהם!?
דתנן במסכת דמאי: החמרין עמי הארץ שנכנסו לעיר עם תבואתם, ואמר אחד מהן שני חילוקים בטיב סחורת חבירו על פני סחורתו שלו:
א. שלי חדש הוא שאינו טוב כל כך כי לא התיבש כל צרכו, ושל חברי ישן וטוב יותר משלי.
ב. שלי אינו מתוקן שלא ניטלו מעשרותיו, ושל חברי מתוקן הוא.
אין הם נאמנים, כי חיישינן לגומלין, שחבירו יגמלנו בעיר אחרת לשבח את שלו.
רבי יהודה אומר: הרי הם נאמנים, ולא חיישינן לגומלין.
הרי שלרבי יהודה אף לדמאי שהוא מדבריהם לא עשו חכמים חיזוק ולא חששו לגומלין!?
אמר תירץ אביי:
ודאי דדבריהם עבדו רבנן חיזוק.
אבל איסור דמאי שהוא רק ספק דדבריהם שמא לא עישרו עמי הארץ את התבואה,  2  לכן לא עבדו ביה רבנן חיזוק.

 2.  כיון שרוב עמי הארץ מעשרין הן.
רבא אמר:
בדמאי הקילו יותר משאר ספק של דבריהם, כי אפילו ספק אינו, שרוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא חומרא בעלמא מדרבנן הוא.  3 

 3.  כעין זה בשבת כג א לענין ברכה על מצוה דרבנן, שהקשו בגמרא למה אין מברכים על הפרשת דמאי, ונחלקו שם אביי ורבא: דעת אביי: "ודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם לא בעי ברכה". דעת רבא: "רוב עמי הארץ מעשרין הן", ופירש רש"י שם: דמאי אפילו ספק לא הוי, אלא חומרא בעלמא, דרוב עמי הארץ מעשרין הן.
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות:
מדייקת הגמרא: "כל" הפוחת שנינו, ומשמע אפילו שלא פחת לה אלא באופן של תנאה וכגון שלא כתבה לו "התקבלתי" אלא אמרה בעל פה שהוא תנאי בעלמא שאינו חל ובסופו של דבר תוכל לגבות את כתובתה כולה,  4  אפילו הכי בעילתו בעילת זנות -

 4.  וכמבואר בעמוד א, שבעל פה אין זה אלא תנאי, ודינו תלוי בדין מתנה על מה שכתוב בתורה, ולדעת הסובר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אין תנאי זה חל.
אלמא הרי מוכח דקסבר רבי מאיר: מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ואית לה כתובה שלימה -
וכיון דסוף סוף הוא הרי אמר לה: "לית ליך אלא מנה", לא סמכא דעתה (אין האשה סומכת דעתה שתקבל את כתובתה), ולכן הויא לה בעילתו בעילת זנות!  5  והרי אם כן תיקשי: והא שמעינן ליה לרבי מאיר עצמו דאמר:  6  כל המתנה על מה שכתוב "בתורה" כגון שאר כסות ועונה תנאו בטל, הא מתנה בדרבנן תנאו קיים!?  7 

 5.  פירש רש"י: מדלא תנא "כל בתולה שאין לה מאתים, ואלמנה שאין לה אלא מנה הרי זו בעילת זנות", שמע מינה דהכי אשמועינן: שאע"פ שהיא גובה לבסוף דאין תנאו קיים, אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות משום דמשעת ביאה לא הוה סמכא דעתה אכתובה". וביאור לשון הגמרא "אפילו בתנאה", הוא: לא רק באופן שמדברת המשנה שכתבה לו התקבלתי שזה אינו תנאה בעלמא, אלא אפילו אם אמרה ליה בעל פה שהוא תנאה בעלמא (לפי הבנת הריטב"א בשיטת רש"י שהובא בהערות לעיל עמוד א), אפילו הכי הרי זו בעילת זנות, (אלא שלשון רש"י לא משמע כן כל כך, ולפי מה שהובא לעיל בשם החזון איש מתיישב לשון רש"י יותר, אבל לשון הגמרא "אפילו בתנאה" אינו מתיישב היטב). וכל זה הוא לשיטת רש"י (כמבואר בהערות לעיל בעמוד א), ולפי שיטת הריטב"א (שהובא שם) הכוונה בדברי הגמרא "אפילו בתנאה" היינו שהוא התנה על מנת שאין לך עלי כתובה, ולשיטתם ניחא היטב לשון הגמרא "וכיון דאמר לה אין לך אלא מנה" שהרי באמת הוא האומר ולא היא, אבל לשיטת רש"י אין זה אלא כאילו אמר כן.   6.  לעיל בברייתא שהובאה בעמוד א: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר, רש"י.   7.  תמהו התוספות: מנין לנו שלא אמר כן רבי מאיר אלא בשאר כסות ועונה שהוא מדאורייתא, והרי יש לומר דאדרבה כל שכן שבדבר דרבנן עשו חכמים חיזוק יותר משל תורה! ? ותירצו, שהגמרא מדייקת מדלא אמרו בברייתא: על מנת שאין ליך עלי שאר כסות עונה וכתובה, ראה עוד בדבריהם בד"ה ושמעינן. והריטב"א הביא בשם התוספות תירוץ נוסף (וזה דלא כפירוש רש"י), שאין הראיה מהברייתא דלעיל, אלא ממשנה בפרק השוכר (בבא מציעא צד א) ששנינו שם לדעת רבי מאיר: "מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל", ואריכות הלשון היא ללמד, שרק המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ולא המתנה על מה שאינו אלא מדרבנן, וראה בריטב"א שתמה על פירוש זה.
ומשנינן: קסבר רבי מאיר: כתובה דאורייתא היא, ולכן תנאו בטל, שהרי התנה על מה שהוא מן התורה!  8 

 8.  הקשה הריטב"א: הניחא כתובת בתולה שיש לה מקור מן התורה, (שנאמר: "כסף ישקול כמוהר הבתולות", וכמבואר לעיל י א), אבל במשנה הרי כתוב: "כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות", ובכתובת אלמנה תיקשי: מהיכי תיתי שתהיה הכתובה מדאורייתא ללא מקור מן התורה! ? (ולא ניחא ליה לריטב"א לומר שלא נאמר לשון "כל הפוחת" - דמשמע שאין התנאי קיים - אלא להשמיענו שאפילו בכתובת בתולה באופן שאין התנאי קיים אף זו בעילתו בעילת זנות, ואילו בכתובת האלמנה בעילתו היא בעילת זנות משום שתנאו קיים). ותירץ: היות וכל שם "אלמנה" הוא על שם המנה של הכתובה (כמבואר לעיל י ב), מזה יש להוכיח שמנה של אלמנה מדאורייתא הוא, (וכן כתב הרשב"א, ושיטה מחודשת היא) ; ועוד תירץ: אי נמי דלעולם כתובת אלמנה דרבנן, ומיהו לא פליג רבי מאיר בין כתובה לכתובה, כלומר: ואף בכתובת אלמנה התנאי בטל, ושייך אף בה לשון "כל הפוחת").
רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות.
רבי יוסי אומר: רשאי לפחות ואפילו אם אמרה לו בעל פה ותנאו קיים.
רבי יהודה אומר: אם לא אמרה אלא בעל פה אינו יכול לפחות, כי בכתובה דרבנן עשו חכמים חיזוק, שהמתנה עליה תנאו בטל אף שהוא דבר שבממון -
ואולם אם רצה, הרי זה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה, והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז.
ומקשינן: וכי סבר רבי יוסי רשאי, ואע"פ שאין לה כתובה!?
ורמינהי:
אין עושין כתובת אשה מטלטלין, כלומר: אין מייחדין מטלטלין לכתובה מפני תיקון העולם, שמא יאבדו או יפחתו דמיהן.  9 

 9.  כן פירש רש"י; ולא פירש כן אלא לפי ההוה אמינא בביאור דברי תנא קמא, אך לפי מסקנת הגמרא אינו כן, ולא חשש תנא קמא אלא לאובדן המטלטלין ולא לפחיתת דמיהם.
אמר רבי יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו!? והלא אין דמיהן קצובין עולמית אלא מתייקרים או מוזלים, ונמצא שפעמים פוחתין המטלטלין ממה ששמאום בתחילה, ואין בהם שיעור כתובה שהוא חייב לה, ומפרש לה הגמרא ואזיל.
והרי תיקשי על דברי רבי יוסי, כי סברתו היא לומר שלכן אין עושין כתובת אשה מטלטלין, והשתא תיקשי: הרי תנא קמא נמי "אין עושין" קאמר, ובמה נחלק עליו רבי יוסי!? אלא לאו הכי קאמר התנא של הברייתא:
במה דברים אמורים ש"אין עושין כתובת אשה מטלטלין", בשלא קיבל עליו אחריות אם יאבדו המטלטלין. אבל אם קבל עליו אחריות אם יאבדו, אף על פי שלא קיבל עליו אחריות של זולא - עושין.
ואתא רבי יוסי למימר: כי קיבל עליו אחריות של אבידה ולא של זולא אמאי עושין!? והלא אין קצובין ופוחתין.
ומאחר שנתבארו דברי רבי יוסי שבברייתא, מקשה הגמרא את קושייתה:
השתא, ומה התם דאינו אלא חשש דלמא פחתי (שמא יפחתו) המטלטלין מכפי מה ששמאום בתחילה ויהיה לאשה פחות משיעור כתובתה, חייש לזה רבי יוסי ואמר "אין עושין".
הכא בדברי רבי יוסי שאמר: רשאי - דודאי קא פחתה הכתובה משיעורה המקורי, לא כל שכן שלא יהא רשאי!?
ומשנינן: הכי השתא, אין הנידון דומה לראיה!?
כי התם - גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין - הרי לא ידעה האשה שיפחתו דמי המטלטלין משיעור הכתובה כדי דתחיל.
אבל הכא הרי מתחילה ידעה האשה שכתובתה פחותה וקא מחלה.
אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא לרב אויא (אחותו של רמי בר חמא נשואה היתה לרבי אויא) -

דרשני המקוצר[עריכה]