פרשני:בבלי:כתובות ע א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ע א

חברותא[עריכה]

רבי מאיר במשנתנו, היא! דאמר "מצוה לקיים דברי המת". ולכן עלינו לחשוב תמיד מה היה רצון הנפטר.
אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: הלכתא, בין שאמר "תנו שקל", ובין שאמר "אל תתנו אלא שקל", נותנין להם כל צורכם.
ומקשינן: מדוע כשאמר - "אל תתנו להם אלא שקל" נותנים להם כל צורכם? הא קיימא לן הלכה כרבי מאיר, דאמר "מצוה לקיים דברי המת",  100  והרי המת ציוה לתת להם רק שקל לשבוע ולא יותר !?

 100.  כתבו התוספות, שגם אם ציוה בעודו בריא, ומת, מצוה לקיים דבריו. ברם, כל זה רק אם השליש את המעות ביד שליש. וכן אם מת הנותן בחיי המקבל. אבל בלאו כי אין מצוה לקיים דבריו. אך אם ציוה כשהיה שכיב מרע - בכל ענין יש לקיים דבריו.
ומשנינן: הני מילי שיש לנו להקפיד על מילוי דבריו, בצואתו אודות מילי אחרניתא (בענינים אחרים בעלמא). אבל בהא, בענין מזונות בניו, מינח ניחא ליה לאביהם המת שיתנו להם כל צרכם. והא דאמר הכי ("אל תתנו להם אלא שקל"), לזרוזינהו הוא דאתא. שלא יתעצלו בחיפוש אחר מזונותיהם.
תנן התם: הפעוטות, מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים. אבל בקרקעות לא, עד שיביא שתי שערות. ואם בא למכור נכסי אביו שנפלו לו בירושה, אינו יכול למוכרם עד שיהיה בן עשרים.
אמר רפרם: לא שנו שיכולים הפעוטות למכור בעצמם את מטלטליהם אלא שאין שם אפוטרופוס שאחראי למחייתם.
אבל אם יש שם אפוטרופוס, אין מקחן מקח ואין ממכרן מכר.
ממאי (מנין למד רפרם את דבריו)?
מדקתני במשנתנו - "אין מעשה קטנה כלום". ועל כרחך משום שיש שם אפוטרופוס.
ומקשינן: דלמא היכא דאיכא שליש שאני! כיון שפירש האב בפירוש מה יעשה השליש ברכוש, אין לנו לשנות מכך. אך באפוטרופוס שלא צווהו האב בפירוש מה יעשה ברכוש, דילמא יכולים הפעוטות למכור, שהרי אף האפוטרופוס ימכור לבסוף לצורך מזונותיהם, ואין זה שינוי מצות המת !?
ומשנינן: אם כן, שהטעם במשנה הוא משום שנצטוה השליש מה לעשות ברכוש, ליתני "אבל בקטנה - יעשה שליש מה שהושלש ביד ו".
מאי, מדוע נקטה המשנה בלשון "אין מעשה קטנה כלום"?!
שמע מינה, שאפילו בעלמא, כל מקום שיש אפוטרופוס - אין מעשה קטנים כלום!

מתניתין:
המדיר את אשתו מליהנות לו, היינו שאסר עליה באיסור נדר ליהנות מנכסיו  1 , ואינו יכול לזונה - כיצד הוא יקיים את חיוב המזונות המוטל עליו  2 ?

 1.  רש"י פירש - שהאומר לאשתו "מדיר אני אותך מהנאתי", יש במשמעות הלשון גם שהדירה מתשמיש המיטה, אלא שלא חל הנדר לגבי תשמיש, כיון שהבעל משועבד לקיים חיוב עונה. והקשו עליו התוספות - אם כן, לפי תירוץ הגמרא לקמן, שמשנתינו עוסקת כשהדירה בעודה ארוסה, ולכן חל הנדר גם על המזונות שמשועבד לה, כיון שבשעה שנדר עדיין לא היה משועבד, אם כן מדוע לא יחול הנדר גם על תשמיש המיטה? הרי בשעה שנדר עדיין לא היה משועבד לתשמיש המיטה? ולכן בארו התוספות, שלשון "להנות" משמעה רק הנאת ממון ולא תשמיש המיטה. וליישב את שיטת רש"י, כתב הגאון רבי עקיבא איגר, שיש לחלק בהדירה ועודה ארוסה בין תשמיש המיטה לחיוב מזונות. לפי שחיוב מזונות הוא חיוב המתחדש בשעת הנישואין, ועד שלא נשאה אין הוא מחויב כלל במזונות, ולכן חל הנדר בשעת האירוסין. מה שאין כן בחיוב תשמיש המיטה, כבר בשעת האירוסין חל עליו חיוב עונה לאחר הנישואין, כמו "מהיום ולאחר שלשים יום", ולכן כבר כעת הוא משועבד לה, ואינו יכול להדירה ממנו. ובעצם דברי רש"י, הקשה הרש"ש - אם לשון "ליהנות" כוללת בתוכה גם חיוב עונה, אלא שאין הנדר יכול לחול על עונה, אם כן הרי הנדר הותר מקצתו, וקיימא לן במסכת נדרים ש"נדר שהותר מקצתו הותר כולו", ואף לגבי ממונות יותר הנדר? ותירץ, על פי דברי ה"שער המלך" (פרק יב הלכה י מהלכות נדרים) שדין "נדר שהותר מקצתו הותר כולו", שייך רק אם הוא בעלים לנדור על הכל, אלא שיש סיבה צדדית להתיר חלק מן הנדר, כגון - אם ראה קבוצת אנשים ואמר "קונם הנאת נכסי מהם" ונמצאו אביו ואחיו בתוכם, אזי אומרים - כיון שודאי לא היתה כונתו להדיר את אביו מנכסיו, הרי מתוך שהותר הנדר לגבי אביו, הותר גם לגבי כולם, אך בנידון דידן, שאין בכחו כלל לנדור על תשמיש המיטה, לא שייך לומר "נדר שהותר מקצתו הותר כולו".   2.  הקשה בתוספות רע"ק אייגר (נדרים ריש פרק ה'), מדוע האשה אסורה ליהנות מנכסיו, אף אם חל הנדר, הלא במה שחייב הוא לה אינו נחשב כהנאה, כמו שאין הלוה יכול לאסור את הנאתו על המלוה, כיון שבמה שחייב לו אינו נחשב כהנאה? אלא יש לאמר, שמדובר כשאסר את הנאת נכסיו עליה, ולא את הנאת גופו, ובזה יכול לאוסרה. אך ברש"י מבואר שמדובר כשאסר את הנאתו עליה, ולכן גם תשמיש המיטה בכלל הנאתו, ושוב הדרא קושיין לדוכתא, מדוע נאסרת ליהנות מנכסיו, הלא אין זו הנאה במה שמחוייב לה? וכן לדעת התוספות שאוסר את הנאת נכסיו עליה, יש לעיין מדוע צריך לזונה על ידי פרנס הלא אם יקנה נכסים חדשים יכולה ליהנות מהם, כיון שאינו יכול לאסור נכסים שעדיין לא באו לידו כיון שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם? ועיין באבני מילואים (סימן ע"ב סק"ב) שהעמיד באופן שהדיר את גופו להנאת נכסים, שאז נאסרים גם הנכסים העתידים לבא לעולם. יעויין שם.
עד שלשים יום,  3  יעמיד פרנס. היינו שליח שיפרנסה.

 3.  ובגמרא נחלקו האמוראים האם מדובר כשנדר מראש לשלשים יום בלבד, או דילמא, אף כשנדר לעולם ממתינים לו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו.
ובגמרא יבואר כיצד התירו לו לזונה על ידי שליח, הלא השליח בא מכחו, והיא נהנית ממנו.
יתר מיכן, יוציא,  4  ויתן כתובה. והטעם - יבואר בגמרא.

 4.  ונחלקו הראשונים, האם כופים את הבעל להוציא, או רק כופים בדברים על ידי שמכריזים עליו שהוא עברין. ולעניין הלכה אין כופים מספק, כיון שגט המעושה שלא כדין (-דהיינו, גט שהוצא בכפייה שלא כדין) פסול. תוספות.
רבי יהודה אומר: בישראל, שאם יגרשנה יכול לחזור ולישאנה, חדש אחד - יקיים. ושנים - יוציא, ויתן כתובה. וכדעת תנא קמא. ובגמרא יבואר במה נחלקו.
אך בכהן שאינו יכול להחזיר את גרושתו, נתנו לו חכמים זמן מרובה, כדי שיוכל להתחרט בינתיים ולהפר את נדרו,
ולכן, שנים - יקיים, ורק לאחר שלשה חדשים - יוציא ויתן כתובה.
המדיר את אשתו, שלא תטעום אחד מכל הפירות (ויכול יכול לאסור עליה כל פירות שבעולם, על אף שאין אדם יכול לאסור את חברו בדבר שאינו שלו, בכגון שנדרה היא שלא לאכול אחד מכל הפירות, והוא קיים לה את נדרה  5 ).

 5.  כך הבאור לדעת שמואל הנזכרת לקמן (עא א), וההלכה כמותו. ולדעת רב הנזכרת שם - יש להעמיד באופן שאמר "תאסר הנאת תשמישך עלי לעולם, אם תאכלי אחד מכל הפירות שבעולם", ואז אם תאכל אחד מכל הפירות מיד תאסר בתשמיש, ויהיה עליו לגרשה.
ולכן לדעת תנא קמא - יוציא ויתן כתובה  6 , לאלתר. ואין לנו להמתין בזה שלשים יום, כיון שאם היא רוצה שיוציאנה, לא תבקש פתח לנדרה. ורק היכן שנדר הבעל יש לנו להמתין עד שימצא פתח לנדרו  7 .

 6.  ואם תאמר - מה תרויח על ידי שיוציאנה, הלא בין כה וכה תהא אסורה באכילת הפירות? ויש לומר - כגון שנדרה שלא תאכל אחד מכל הפירות בעודה תחתיו. (תוספות לקמן עא א ד"ה שנדרה בסופו).   7.  יתבאר יותר בעז"ה בסוגיית הגמרא לקמן עא א.
רבי יהודה אומר: בישראל, שיכול להחזירה אם תתגרש -
יום אחד  8  - יקיים, שנים - יוציא ויתן כת ובה.

 8.  יש לדון בדברי רבי יהודה, שאמר "בישראל, יום אחד יקיים" האם כוונתו לחלוק על דברי תנא קמא שאמר "יוציא לאלתר", וחידש רבי יהודה שמשהין אותו יום אחד, או דילמא כוונתו גם כן שיוציא לאלתר. ומדברי התוספות לקמן (עא ב ד"ה כגון) משמע, שנחלקו תנא קמא ורבי יהודה האם מגרש לאלתר או לאחר יום אחד.
ובכהן, שאין הוא יכול להחזיר גרושתו -
שנים, יקיים. שלשה, יוציא ויתן כתובה.
וכן המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין, וכגון שנדרה היא וקיים לה את נדרה - יוציא לאלתר, ויתן כתובה.
רבי יוסי אומר: בנשים עניות, יוציא ויתן כתובה, רק באופן שלא נתן קצבה. היינו שנדרה שלא תתקשט לעולם, וקיים לה את נדרה.
ובנשים בעשירות, שדרכן להתקשט לעיתים מזומנות, די בכך שנדרה לשלשים יום, וקיים לה את נדרה, כדי לחייבו להוציאה.
גמרא:
במשנה מבואר, שאם הדירה מנכסיו חל הנדר, ואינו יכול לזונה.
ומקשינן: וכיון דמשועבד לה למזונות, היכי מצי מדיר לה  9 ? וכי כל כמיניה (כיצד יש בכוחו) דמפקע לה לשיעבודה  10 ?

 9.  הקשה הרשב"א - מדוע אינו יכול להדירה מנכסיו, הלא יכול לקיים את שיעבודו אליה על ידי פרנס? ויעויין שם במה שנדחק ליישב. והאחרונים תרצו - שכאשר זנה על ידי פרנס לא נחשב שמקיים את חיובו כלפיה, כיון שמחוייב לזונה בעצמו, ועל ידי פרנס, נחשב כאילו קיבלה מתנה מאחר, אלא עד שלשים יום תקנו שלכל הפחות יאכילנה על ידי פרנס, אבל אינו מקיים בכך את חיובו כלפיה. ולכן אין הנדר חל על הנכסים.   10.  הר"ן העמיד את סוגייתנו לדעת הרמב"ם, כמאן דאמר - "אין קונמות מפקיעים מידי שיעבוד". אבל למאן דאמר "קונמות מפקיעים מידי שיעבוד", לא קשיא היאך הוא מדירה, כיון שנדרו מפקיע מידי שיעבוד. ומכל מקום אם נדרה היא להפקיע את מעשי ידיה מבעלה לא יחול הנדר כיון ש"אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל". והקשה עליו המשנה למלך - אם כן מדוע פסק הרמב"ם שאם הדירה מתשמיש המיטה לא חל הנדר, משום שמשועבד לה, הלא לדידן "קונמות מפקיעים מידי שיעבוד"? וה"פני יהושע" כתב לתרץ - שהסיבה שקונמות מפקיעים מידי שיעבוד היא משום שיכול לסלק את השיעבוד בזוזי, ולכן הנדר חל על הנכסים, אבל בתשמיש, הרי גופו עצמו משועבד לה, ואינו יכול לסלקו באופן אחר, ולכן אין הנדר יכול להפקיע שיעבוד זה.
והרי תנן: האשה שאמרה לבעלה - "קונם שאיני עושה לפיך", כלומר - אסרה את מעשי ידיה על בעלה, אינו צריך להפר את נדרה, כיון שאין הנדר חל בדבר שמשועבדת לו.
ומדייקת הגמרא: אלמא, כיון דמשעבדא ליה למעשי ידיה, לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה.
והכא נמי, כשהדירה מנכסיו, כיון דמשועבד לה לזונה, לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה.
ואם כן, מדוע חל הנדר, וחייב לזונה רק על ידי פרנס  11 ?

 11.  התוספות הקשו - מדוע אין להעמיד את משנתינו באופן שאמר לה - "יאסר הנאת תשמישך עלי אם אזונך", ואז אינו מתנה על מה שמשועבד לה? ותרצו - שאם כן לאחר שלשים יום תהנה מנכסיו, ויהא חייב לגרשה לאחר שבוע לדעת בית הלל או שבועיים לבית שמאי, כדין האומר לאשתו "יאסר הנאת תשמישך עלי". ובמשנה נאמר שחייב לגרשה אחר שלשים יום.
ומתרצת הגמרא: אלא, מתוך שיכול לומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך", היינו קחי את מעשי ידיך השייכים לי במקום מזונותייך -

דרשני המקוצר[עריכה]