פרשני:בבלי:כתובות ע ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ע ב

חברותא[עריכה]

נעשה כאומר לה כשמדירה מנכסיו - "צאי מעשה ידיך במזונותיך  12  ", כיון שודאי על דעת כן הדירה  13 .

 12.  ויש להקשות - הלא כשאומר לה "צאי מעשי ידייך במזונותייך", הרי כאילו גבתה את חובה ממעשי ידיה השייכים לו, ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, הלא נהנית מנכסיו? ודקדק מכאן ה"קובץ שיעורים", שהאומר "צאי מעשי ידיך במזונותייך" מפקיע לגמרי את חיוב המזונות, והיינו על ידי שיש לה כדי מזונותיה ממעשי ידיה, שוב אינו חייב לזונה. ואפשר לומר גם בדרך אחרת - כיון שנעשה כאומר לה "צאי מעשי ידייך במזונותייך", הרי כאילו שילם לה מעתה את כל מזונותיה לעולם, ושוב אינו משועבד לה, ולכן חל הנדר. (על פי דברי הגר"ש רוזובסקי).   13.  וסברה הגמרא כעת, שאם ברורה לנו כוונתו, אף על פי שלא אמר אותה בפירוש, כיון שאין דיבורו סותר אותה - מפרשינן דיבוריה. אבל במקום שכוונתו אינה משתמעת מתוך דבריו, ודאי שלא מפרשים את דיבורו. תוספות.
ומקשה הגמרא: אם איתא (אם אנו סוברים) להא דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב - "יכולה אשה שתאמר לבעלה, איני ניזונת ואיני עושה", והרי קיימא לן כמותו,
אם כן, כשאמרה "קונם שאני עושה לפיך", אמאי שנינו לעיל שהוא אינו צריך להפר?
לימא, נאמר גם כן - מתוך שיכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", נעשה כמי שאומרת לו "איני ניזונת ואיני עושה", כמו שאנו אומרים לגבי הבעל?
ומתרצת הגמרא: אלא, לא תימא "נעשה כאומר", כיון שאין אנו יכולים לפרש את דיבורו, כמו שהוכח מ"קונם שאני עושה לפיך".
אלא מדובר באומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך". ואז, כיון שאמר לה בפירוש, אינו חייב במזונותיה, ויכול להדירה מהם.
ואילו הברייתא שאמרה "קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר", עוסקת כשלא אמרה לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה".
ומקשינן: אי הכי, שאינו משועבד לה, פרנס למה לה? הרי אינו חייב לה כלום  14 ?

 14.  יש לעיין בבאור קושיית הגמרא. האם כוונתה לומר שאינו חייב לגרש כלל, כיון שקיים את שיעבודיו אליה. או דילמא - חייב לגרשה, משום שהדירה מנכסיו, כיון ש"מיסנא הוא דסני לה", היינו - שונא הוא אותה, אף על פי שאינו משועבד למזונות, מכל מקום אחר שהדירה מנכסיו אסורה ליהנות בכל שהוא ממנו, ואינו רשאי לקיימה. אלא שנתנו לו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו. וקושיית הגמרא היתה - מדוע יעמיד פרנס באותם שלשים יום. ונראה שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים. ויתבאר בעז"ה בסוגיא לקמן. (עא א).
ומשנינן: מדובר בדלא ספקה, שאין מספיקים לה מעשי ידיה לכל מזונותיה, ולכן עליו להשלים לה את מזונותיה על ידי פרנס.
ומקשינן: אי מדובר בדלא ספקה, הדר קושיין לדוכתיה, כיון שעל מה שחסר לה אין הנדר חל כלל כיון שמשועבד הוא לה, ומדוע יאכילנה רק על ידי פרנס?
ומשנינן: אמר רב אשי, מדובר במקרה שעל ידי מעשה ידיה היא מספקת לדברים גדולים, ואינה מספקת לדברים קטנים, ועל הדברים הללו יעמיד פרנס.
ומבארת הגמרא - הני "דברים קטנים" היכי דמי (כיצד מדובר)? אי דרגילה בהו, ולכן הוא מחוייב לתנם לה על ידי פרנס,
הא רגילה בהו! ומדוע חל הנדר כלל, הרי הוא משועבד לתת אותם לה?
ואי לא רגילה בהו, פרנס למה לה? הלא אינו חייב לה כלום?
אלא, לא צריכא, באופן דרגילה בבית נשא, היינו בדברים שהייתה רגילה בבית אביה, וכאשר נשאו, קא מגלגלא בהדיה, כלומר לא תבעתם מבעלה, אלא הורגלה לחיות לפי הנהגתו של בעלה.
אך כעת שנדר ממנה, חייב להעמיד לה פרנס אף על הדברים הללו, משום דאמרה ליה - "עד האידנא (עד עכשיו) דלא אדרתן, שלא הדרת אותי מלהנות מנכסיך, גלגילנא בהדך (ויתרתי לך ולא תבעתיך אלא הסכמתי לנהוג לפי הנהגתך ולא לפי הנהגתי. אבל) השתא, דאדרתן, לא מצינא דאיגלגל בהדך"  15 .

 15.  ויש לבאר - ממה נפשך, אם הוא משועבד לתת לה את תביעתה, מדוע חל הנדר כלל, ומה בכך שלא תבעתו עד עכשיו? ומבארים התוספות - בעצם האשה מוחלת לבעלה על אותם דברים, אלא שאדעתא דהכי שידירנה ויוציאנה מביתו אינה מוחלת לו. ולכן בשעה שנדר עדיין לא היה משועבד לה, וחל הנדר, ורק לאחר מכן כשבא להוציאה מביתו חוזר ומשתעבד לה, ולכן צריך להעמיד אז פרנס. עוד אפשר לומר - מדובר בדברים שרגילה בהם רק בהיותה מחוץ לביתו, ולכן רק בשעה שמוציאה מביתו משתעבד לה ואז כבר חל הנדר.
ומקשינן: מאי שנא עד ל' יום שיכול להעמיד פרנס? ומדוע לא יעמיד לעולם?
ומשנינן: עד ל' יום, לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא, (שאין הדבר מתפרסם, ולכן, יכול הוא לזונה באופן שכזה, ואין הצורה הזאת של האכלה על ידי פרנס מהווה זלזול בכבודה). אך טפי, יותר משלשים יום, שמעי בה אינשי, וזילא בה מילתא, ולכן עליו לגרשה.
איבעית אימא, באופן נוסף אפשר לבאר מדוע חל הנדר, והלא הבעל משועבד לה?
שמדובר כשהדירה כשהיא ארוסה, שאז הוא אינו משועבד לה, ולכן חל הנדר.
ומקשינן: אם כן, מדוע מעמיד לה פרנס, וכי ארוסה מי אית לה מזוני?!
ומעמידה הגמרא: מדובר כאן בכגון שהגיע זמן הנישואין, שקבעו חכמים שנים עשר חודש מיום שתבעה הבעל לארוסתו שתכין עצמה להנשא לו, ועדיין לא נשאו.
דתנן: "הגיע זמן ולא נשאו, אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה",
ולכן, הנדר חל, כיון שהוא איסור דאורייתא, ואילו חיוב המזונות אינו אלא מדרבנן, ומאידך חייב לזונה מתקנת חכמים, ולכן יעמיד פרנס  16 .

 16.  כך פירש רש"י. וצריך באור - ומה בכך שאינו מחוייב לה אלא מדרבנן, הרי יש כח ביד חכמים להטיל עליו שיעבוד ממוני, מדין "הפקר בית דין הפקר" וא"כ חל השיעבוד לגמרי, והיאך יכול לנדור לבטל שיעבוד זה? ויעויין ברא"ה שהקשה קושיא זו לדברי רש"י, וכתב - "ויש לומר, דשאני הכא שאפשר בפרנס". וצריך באור - אם נאמר שעל ידי פרנס מתקיים השיעבוד כלפיה, אם כן אף לגבי מזונות דאורייתא יוכל לנדור ויעמיד פרנס? כמו שהקשה הרשב"א בריש סוגיין, (הובא לעיל בהערה 9). ונראה לבאר בכוונת הרא"ה - שבחיוב מזונות ישנם שני דינים, האחד - חיוב ממוני רגיל שחייב הבעל לתת מזונות לאשתו. והשני - חיוב מדיני אישות להאכיל את אשתו. ולכן, את החיוב שיש על הבעל מדיני האישות אינו מקיים אלא כאשר זנה בעצמו, אבל בפרנס אינו מקיים חיוב זה. ולכן אינו יכול לנדור על דין מזונות כיון שמשועבד לה. ומאידך, בהגעת זמן, לא תקנו חכמים אלא חיוב ממוני רגיל של מזונות, וחיוב זה מתקיים על ידי פרנס, ולכן יכול לנדור עליו. אך התוספות חלקו על דברי רש"י ופרשו - שנדר כשעדיין לא הגיע זמן, ולכן חל הנדר, ואחר כך הגיע הזמן, ואז חייב לזונה על ידי פרנס, אך אחר שינשאו לגמרי, אינו חייב לזונה כלל, כיון שהסכימה להתחתן עמו "סברא וקיבלה" שלא יזונה.
ומקשינן: מאי שנא שיעמיד פרנס רק עד שלשים יום, ולא לעולם, והלא כאן כשעדיין לא נישאו לא שייך הטעם הנזכר לעיל - "זילא בה מילתא"?
ומתרצינן: עד שלשים יום, עביד שליח שליחותיה. טפי, לא עביד שליח שליחותיה. (עד שלשים יום עושה השליח את שליחותו, ויותר אינו עושה)  17 .

 17.  וביתר באור - יתבאר לקמן, שאינו יכול לזונה על ידי פרנס העושה את שליחותו ממש, כיון שאז הדבר נחשב כאילו נהנית ממנו, אלא רק על ידי שאומר - "כל הזן את אשתי לא יפסיד", וימצא מי שיסכים לזון את אשתו ויסמוך עליו שישלם לו. ובאופן זה אמרו חכמים, שלא מצוי שימצא מי שיזונה יותר משלשים יום.
ואיבעית אימא, ואם תרצה לומר, אפשר להעמיד את המשנה במקרה שהדירה כשהיא ארוסה, ואז עדיין אינו משועבד לה, ואחר כך נישאת, ובשעה שנישאת כבר חל הנדר, ולכן אינו יכול לזונה אלא על ידי פרנס.
ומקשינן: נישאת?! הא סברה וקבלה!, כלומר - ומדוע חייב לזונה כלל, הלא נשאה לו על דעת שאינו חייב במזונותיה?
ומתרצינן: אף על פי שנישאת לו על דעת כן, חייב לזונה על ידי פרנס אם תובעת מזונות, משום דאמרה: "כסבורה אני שאני יכולה לקבל, (היינו, להנשא לו ללא חיוב מזונות) עכשיו רואה אני שאין אני יכולה לקב ל".
ומצינו סברא כעין זו במשנה לקמן (עז א) - "ואלו שכופין אותם להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס, וכו', ועל כולם אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל".
ומקשינן: אימר דאמרינן הכי גבי מומין, כלומר - מצינו סברא זו רק לעניין מומין, שאפילו אם התנתה עמו יכולה לומר "עכשיו איני יכולה לקבל", אבל לענין מזוני מי אמרינן הכי?!  18 

 18.  והטעם שמזונות גרועים יותר ממומין לעניין סברת - "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל", משום שבמומין אין האשה יודעת קודם שתינשא עד כמה יפריעו לה המומין, ולכן אף על פי שנתרצתה מראש להנשא יכולה לומר "עכשיו אין אני יכולה לקבל. אך במזונות, אין הדבר קשור לעצם הנישואין, ובודאי ידעה מראש שלא תוכל להתקיים בלא מזונות, ובכל אופו התרצתה להנשא, לכן אינה יכולה לחזור בה כעת. (על פי דקדוק לשון רש"י).
אלא ודאי מחוורתא (מבואר) כדשנינן מעיקרא. היינו, או כגון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותייך, או כשהדירה בהגעת זמן.
שנינו במשנה: "המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס": ובפשטות כוונת המשנה, שיתן את מזונותיה לפרנס והוא יתנם לאשתו, או על כל פנים ישלם לפרנס על מנת שיזון אותה.
ומקשינן: היאך התירו לו לזונה על ידי פרנס, וכי פרנס לאו שליחותיה קא עביד  19 ?! והרי כאילו נהנתה ממש מנכסיו  20 ?

 19.  הקשה הט"ז (יו"ד סימן קס ס"ק יא) ומה בכך שהשליח עושה את שליחותו, הלא "אין שליח לדבר עבירה", ובפשטות הכוונה שאין השליחות מתייחסת למשלח, ואם כן אף בנידון דידן לא תתיחס השליחות למשלח? וייסד הט"ז מכח קושייא זו, שאף בדבר עבירה השליחות מתייחסת למשלח, אלא שאין המשלח נענש עבור מעשה העבירה שעשה השליח. ובמשנה למלך (פרק ה מהלכות מלוה ולוה הלכה יד) כתב לתרץ באופן אחר - שבנידון דידן השליח אינו בר חיובא, כיון שהוא אינו עושה שום מעשה איסור, ולכן בזה מתייחס המעשה למשלח. אך למעיין בסוגייא יתבאר, שלכאורה אין מקום כלל לקושיא, כיון שלענין נדרים אין אנו זקוקים לדיני שליחות, אלא כל מקום שהמשלח חייב לשלם לשליח נחשב כאילו נהנה המודר מנכסי המשלח, אפילו בלא פרשת שליחות. וכן מדוקדק מדברי הראשונים בסוגיא (יעויין בשיטה מקובצת) שפרשו את הנדון בגמרא רק לגבי חיוב תשלומין שחייב המשלח לשליח, ולא לדיני שליחות. וב"קובץ שיעורים" (אות רכט) הוכיח זאת, שאם נאמר שכאן הנדון הוא בדיני שליחות, אם כן יעמיד פרנס גוי שאינו בר שליחות לזונה? אלא ודאי שכל מקום שמשלם לפרנס נחשב הדבר כאילו נהנתה מנכסיו.   20.  רש"י כתב "נמצא עובר על נדרו", ומשמע שהבעל הוא עובר על הנדר. וכן דעת הרמב"ם (פרק י מהלכות נדרים הלכה יב) שהמדיר את חברו מדבר מסוים, ועבר חברו ונהנה מאותו דבר, עובר המדיר ב"לא יחל דברו", שהרי דברו הוא שנתחלל. אך דעת הר"ן (נדרים דף טו א) שהמודר הוא עובר ב"לא יחל דברו", והמדיר אינו עובר בשום איסור.
ומשנינן: אמר רב הונא, באומר - "כל הזן אינו מפסיד", ואז אינו חייב לשלם למי שזן את אשתו, כיון שלא התחייב לו בפירוש על כך, אלא רק סומך הוא עליו שלא יקפחנו, ולכן מותר לו לזונה באופן זה  21 .

 21.  ודוקא כשלא אמר כך ליחיד, אלא הודיע לכל מי שירצה, אבל אם אמר לחברו "אם תזון לא תפסיד" אסור. כיון ששליחותו הוא עושה ויהא חייב לשלם לו על כך, ונמצאת האשה נהנית מנכסיו. תוספות. אך מותר לומר ליחיד "כל הזן אינו מפסיד" בלשון כללית. בית יוסף אה"ע סי' עב.
ועדיין התקשתה הגמרא: וכי אמר הכי, לאו שליחותיה קעביד? האם אין הדבר נחשב כמינוי שליחות, ויתחייב לשלם לפרנס עבור המזונות, ותמצא האשה נהנית מנכסיו?
והרי תנן: מי שהיה מושלך בבור, ואמר: "כל השומע קולו (קולי), יכתוב גט לאשתו (לאשתי) " - הרי אלו, השומעים את קולו, יכתבו ויתנו גט לאשתו, כיון שלשון "כל השומע יכתוב", משמעה מינוי שליחות.
והכא נמי, כשאמר "כל הזן אינו מפסיד", משמעו מינוי שליחות, ומדוע התירו לו לזונה באופן זה  22 ?

 22.  ובשיטה מקובצת הוסיף לחדד את קושיית הגמרא: שהרי המוטל בבור אינו יודע אם יש מי ששומעו, ובכל זאת נחשבת צעקתו כמינוי שליחות, וא"כ כל שכן בבעל האומר לפני ידידיו "כל הזן אינו מפסיד", שיודע הוא שישמעו לקולו, שיחשב כמינוי שליחות.
ומתרצת הגמרא: הכי השתא?! (מהו הדמיון?!)
הלא ודאי יש לחלק ולומר: דוקא התם גבי "כל השומע קולו יכתוב", יש בלשון זו מינוי שליחות, כיון דקאמר "יכתוב", בלשון ציווי.
אבל הכא, מי קאמר "יזון" בלשון ציווי  23 ?! הרי רק "כל הזן" קאמר, ולשון זו אינה מינוי שליחות, ולא יתחייב לשלם לפרנס שיזון אותה, ולכן התירו לו לזונה באופן זה.

 23.  בריטב"א מבואר, שאפילו אם יאמר "כל הרוצה יזון את אשתי", לא נחשב הדבר כמינוי שליחות כיון שאמר "כל הרוצה", אך אם יאמר "כל השומע יזון" אזי נחשב הדבר כמינוי שליחות.
ומקשינן: והא אמר רב אמי, בדליקה (מי שנפלה דליקה בנכסיו בשבת) התירו לומר - "כל המכבה אינו מפסיד", אף על פי שבעלמא אסור לצוות על הנכרי לחלל את השבת עבורו, כאן התירו מתוך שאדם בהול על ממונו, ואם לא תתיר לו באופן זה יבוא לכבות את הדליקה בעצמו.
ומדקדקת הגמרא: מדברי רב אמי משמע שרק בדליקה התירו לומר לשון זו, ולא בדברים אחרים, ולמעוטי מאי אמר רב אמי? לאו למעוטי כי האי גוונא?! היינו האם לא היתה כוונתו למעט שאסור לומר "כל הזן לא יפסיד" כיון שזהו לשון מינוי שליחות?!
ומשנינן: לא, כוונתו היתה רק למעוטי שאר איסורים דשבת, שבהם החמירו לומר אפילו שלא בלשון שליחות, אבל בנדרים מותר לומר "כל הזן אינו מפסיד.
מתיב (הקשה) רבה, מהמשנה ששנינו במסכת נדרים: "המודר הנאה מחבירו, ואין לו (לחבירו, המודר) מה שיאכל, והמדיר רוצה לתת אוכל למודר, ילך אצל חנוני הרגיל אצלו, ויאמר לו: איש פלוני, מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו! והחנוני מבין מתוך דבריו שברצונו לבקש ממנו שיזון את המודר, והמדיר ישלם לו על כך  24 .

 24.  אבל ודאי שאין המדיר חייב לשלם מדינא לחנוני, שאם כן הוי שלוחו ממשו ונמצאת נהנית מנכסיו. אלא החידוש - שאף על פי שהדבר נראה כהערמה, שהחנוני בטוח שישלם לו, מכל מקום התירו אם לא ציוה עליו בפירוש.
הוא (החנוני) נותן לו, ובא ונוטל מזה (מהמדיר) ". עד כאן המשנה.
ומדקדק רבה: דוקא הכי, שלא הזכיר כלל "לא יפסיד", אלא החנוני סומך עליו מחמת קרבתו שלא יפסידנו, הוא דשרי.
אבל לומר "כל הזן אינו מפסיד" - לא. כיון שמשמע התחייבות לשלם!
ומשנינן: "לא מיבעיא" קאמר! לא בא התנא לומר שדוקא באופן זה התירו, אלא בא לחדש שאפילו באופן זה, שהיה מקום להחמיר, הקילו.
ומבארת הגמרא: לא מיבעיא אם אמר "כל הזן אינו מפסיד", דלעלמא קאמר, ולא לאדם מסויים, ולכן ודאי התירו באופן זה, אבל האי, כלומר באומר לחנוני, הוה אמינא - כיון דרגיל אצלו, וקאזיל קאמר ליה, כמאן דאמר ליה "זיל הב ליה את" דמי, ואסור, קא משמע לן התנא שאף באופן זה מותר.
ואגב שהובא לעיל חלק מהמשנה בנדרים, הביאה הגמרא את גופא של המשנה: "המודר הנאה מחבירו, ואין לו (לחבירו, המודר) מה שיאכל, ורוצה המדיר לתת למודר אוכל.
הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו, 'איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו', והחנוני מבין מעצמו שעליו לתת למודר אוכל, והמדיר ישלם לו על כך.
ולכן, הוא (החנוני) נותן לו, ובא למדיר, ונוטל מזה.
וכן אם רצה המדיר את ביתו של המודר לבנות, או את גדירו לגדור, או את שדהו לקצ ור,
הולך אצל פועלין הרגילין אצלו, ואומר להן - 'איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו' -
הן עושין עמו, ובאין ונוטלים שכרן מזה (היינו מהמדיר)  25 .

 25.  ורבותא השמיענו התנא במקרה השני - שאף על פי שאין בדבר צורך גדול כל כך כמו מזונות, התירו לו באופן זה. ר"ן נדרים מג א.
וכן אם היו המדיר והמודר מהלכין בדרך, ואין עמו (עם המודר) מה יאכל, נותן המדיר מזונות לאחר לשום מתנה, והלה (המודר) נוטל מהאחר ואוכל, ומותר.
ואם אין שם אחר, מניח המדיר את המזונות על גבי הסלע או על גבי הגדר, ואומר, 'הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ', והלה (המודר) נוטל ואוכל, ומותר.
ורבי יוסי אוסר  26  להפקיר את המזונות ושיזכה בהן אחר  27  ". עד כאן המשנה.

 26.  רבינו חננאל פסק כדעת רבי יוסי, מכך שפרש רבא את דבריו. אך הרמב"ם (פ"ז מהלכות נדרים הט"ו) פסק כרבנן. ויש לבאר לפי שיטתו, שאין הדבר דומה למעשה דבית חורון, כיון שבנידון דידן אם היה אחר זוכה במזונות ומקדישן, היה הקדישו הקדש. ולכן מועיל לעשות בצורה זו. הרשב"א.   27.  אבל בנותן מתנה לחברו, אף לדעת רבי יוסי מותר. כמבואר בסוגיא בנדרים מג ב.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוסי? הלא כיון שהפקיר את המזונות או נתנם לאחר שוב אינו נהנה מנכסי המדיר?

דרשני המקוצר[עריכה]