פרשני:בבלי:כתובות פו א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:56, 9 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות פו א

חברותא[עריכה]

תיזיל (תלך) הבת, ותיחלה תמחל לכתובתה דאמה לגבי אבוה, שהרי הכתובה אינה אלא שטר חוב שיש לאשה על בעלה, ואמרינן - אפילו יורש מוחל  100 .

 100.  הקשו התוספות - מה תרויח בכך שתמחול, הרי תהא חייבת לשלם ללקוחות את כל הכתובה מ"דינא דגרמי", שהרי גרמה להם נזק? ותרצו - מדובר בבת קטנה, שאינה בת חיוב להתחייב על נזקי גרמי. אי נמי - מדינה דגרמי אינה צריכה לשלם אלא את הכסף שהשקיעו הלקוחות בקניית שטר הכתובה מאמה, ולא את כל שווי הכתובה. ונמצא שהרויחה הרבה.
ואחר מות אביה, תירתה מיניה. תרשנה ממנו. ואיירי כשלא היו לה עוד אחים שירשוהו.
שמעה, הבת את דברי רב נחמן, אזלה אחילתה. והלכה ומחלה את הכתובה, כעצתו.
אמר רב נחמן, עשינו עצמינו כעורכי הדיינין, שבאים להראות צדדי זכות לאחד מבעלי הדין. ואמרו חכמים - "אל תעשה עצמך כעורכי הדיינים".
ומקשה הגמרא: מעיקרא, שהשיאה את עצתו, מאי סבר, ולבסוף שהצטער מאי סבר?
ואמרינן: מעיקרא סבר - "ומבשרך לא תתעלם", וכיון שקרובתו היא מצוה עליו לסייעה  101 .

 101.  אין ספק שהבת הזאת עניה היתה. ומפני כן, כיון שהלקוחות לא לקחו אלא בטובת הנאה היה נותן עיצה זו, על דעת שתתן היא ללקוחות מה שנתנו לאמם. ולא יפסידו כלום מקרן שלהם. שאם לא כן תימה גדול הוא שיתן רב נחמן עיצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה, משום "ומבשרך לא תתעלם". הריטב"א.
ולבסוף סבר - אדם חשוב שאני, ויש לו להזהר יותר שלא ילמדו ממנו ויבואו לסייע אף לשאינם קרובים.:
מביאה הגמרא את עצם הסוגיא: גופא, אמר שמואל - "המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המוכר ומחלו - מחול. ואפילו יורש מוח ל".
אמר רב הונא בריה דרב יהושע - ואי פקח הוא (היינו הלוקח) מקרקש ליה זוזי, וכתב ליה שטרא בשמיה. (נותן ללוה כסף לפני שיעשו קנוניא בין שניהם, כדי שיכתוב לו שטר על שמו, שאז אין המוכר יכול למחול  102 ).:

 102.  ומבאר השיטמ"ק - שהפקחות הוא שבשעה שבא לקנות מוציא מיד המוכר את אותם זוזים שעליו לקרקש עמהם ללוה כדי שיכתוב לו שטר בשמו.
אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי, מגבי ביה דמי שטרא מעליא. (למאן דאמר - המזיק את חברו על ידי "גרמי" חייב לשלם, הכא נמי המוכר שמחל על שטר חובו והזיק את הלוקח, חייב לשלם ללוקח את דמי השטר  103 ),

 103.  רש"י כתב - שחייב לתת לו את כל מה שכתוב בשטר. ברם לדעת התוספות שנזכרה לעיל, אינו חייב לתת לו אלא כמו ששילם.
ומאן דלא דאין דינא דגרמי, מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, כלומר - אומר שלא מכר לו אלא את הנייר, והרי הוא בידו  104 .

 104.  לדעת רש"י, אין לקונה אלא את הנייר שבידו. אך הראב"ד כתב - שאף למאן דלא דאין דינא דגרמי חייב להחזיר ללוקח מה ששלים. ועיין עוד בעניין זה בש"ך (חו"מ סימן סו' ס"ק קט) ובקצות החושן שם.
הוה עובדא, היה מעשה, באחד שמכר לחברו שטר ומחלו, ובא הדין לפני רב אשי, וכפייה רפרם לרב אשי, הקיף רפרם את רב אשי בראיות, ואגבי ביה כי כשורא לצלמי, כלומר גביה גמורה, מדינא דגרמי. כמו הלוקח קורה לצור בה צורות, שמדקדק הלוקח לקחתה ישרה וחלקה.:
אמר אמימר משמיה דרב חמא - האי מאן, דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב, (מי שחייב ממון לכתובה ולבעל חוב), ואית ליה ארעא, ואית ליה זוזי, (יש לו קרקע, ומעות) ואינו יכול לתת לשניהם מעות או קרקע. מה יעשה?
לבעל חוב - מסלקינן ליה בזוזי. ולאשה - מסלקינן לה בארעא.
האי (הבעל חוב) כי דיניה, שהרי הלוה מעות, לכן מקבל מעות. והאי (והכתובה) כי דיניה, שהרי סמכה על שיעבוד הקרקע, והיא לא נתנה כלום, ולכן מקבלת מן הקרקע  105 .

 105.  ברש"י מבואר, שגם לגבי נכסי צאן ברזל שהכניסה לו בכתובתה עדיף הבעל חוב על האשה. כיון שהיא צרפתן עם כתובה על שיעבוד הקרקע. אך יש מהראשונים שכתבו - שלענין נכסי צאן ברזל דינה כבעל חוב רגיל. עוד כתבו הראשונים - שבזמן הזה שאשה גובה כתובתה מן המטלטלין, לא עדיף הבעל חוב ממנה.
ואי לא איכא אלא חד ארעא, ולא חזיא אלא לחד, (ואם אין לו אלא קרקע הראויה רק לאחד מהם) - לבעל חוב יהבינן ליה, ולאשה לא יהבינן לה.
ומאי טעמא, נתנוה לבעל חוב ולא לאשה?
משום שיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא. ואין חוששין שלא תרצנה הנשים להנשא. משא"כ בבעל חוב יש לחוש שאם לא יפרע חובו תנעל דלת בפני לווים  106 .

 106.  הרי"ף כתב, שגם אם קדמה כתובת האשה, ואחר כך לוה מעות, וקנה קרקע, שבעלמא במקרה כזה - חולקים בעלי החובות ביניהם אץ הקרקע, כאן נותנים את הקרקע לבעל חוב ולא לאשה. ויש חולקים - וסוברים שסוגיין עוסקת בשני שטרות היוצאים ביום אחד, ורק בכהאי גוונא אמרינן שיתן לבעל חוב. אך בעלמא אין מפקיעים מהאשה את הדין המגיע לה. ועיין עוד בר"ן.
אמר ליה רב פפא לרב חמא: ודאי דאמריתו משמיה דרבא (האם אמת הדבר ששמענו בשמכם בשם רבא) - האי מאן דמסקי (מי שהיה חייב כסף, והיו נושים) ביה זוזי, ואית ליה ארעא. ואתא בעל חוב וקא תבע מיניה את חובו.
ואמר ליה הלוה: זיל שקול מארעא! (לך ופרע חובך מקרקעותי).
אמרינן ליה - זיל זבין את, ואייתי הב ליה! לך אתה ותמכור קרקעותיך ושלם את חובך. ואין למלוה להתעסק במכירת קרקעותיך.
אמר ליה רב חמא לרב פפא - לא אמרתי דבר זה.
אמר לו רב פפא לרב חמא: אימא לי, גופא דעובדא היכי הוה? (גוף המעשה כיצד היה שהשתלשלה ממנו שמועה זו בשמך?).
אמר לו - אכן בא מקרה לפני בלוה שהיתה לו קרקע, וכפיתי אותו למוכרה, אך היה זה משום שתולה מעותיו בעובד כוכבים הוה, כלומר היו בידו מעות אלא אמר שהן של העובדי כוכבים.
ולכן כיון שהוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן שהכריחוהו למכור קרקעותיו ולשלם חובו  107 .

 107.  ברש"י משמע שהלוה שיקר, ועדיין היו לו מעות לפרוע. אלא שלא רצה להשתמש בהם. והקשו התוספות - אם כן, מדוע אומרת הגמרא ש"עשו עמו שלא כהוגן", הרי כהוגן עשו לו? ולכן מבארים התוספות - שבאמת בזמן הפרעון לא היה לו כסף. אלא שבשעה שתבעו בתחילה שיקר. ותלה בעכו"ם. ולכן עשו עמו שלא כהוגן, ואפילו שכעת אין לו מעות לפרוע חייבוהו למכור את קרקעותיו.
אמר לו רב כהנא לרב פפא: לדידך דאמרת "פריעת בעל חוב מצוה"  108 , אם אמר הלוה - "לא ניחא לי דאיעביד מצוה" מאי, האם כופין אותו לטרוח אחר מעות לפרוע חובו  109 ?

 108.  רש"י פרש - מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב "הין צדק" - שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. ויש שפרשו - דנפקא לן מדכתיב - "האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה", דמשמע שיש עליו חיוב להוציאו למלוה.   109.  הראשונים הביאו כמה אפשרויות לפרש את הגמרא - א. פשיטא לן שכופין לפרוע את החוב. אלא שהתקשתה הגמרא, אם כן איך אפשר לקרא לזה מצוה? ועל זה תרצה הגמרא - שאף במקום שכופין שייך לומר מצוה. ב. באמת היה צד לגמרא שבמקום שאמרו היתומים - "לא ניחא לן למיעבד מצוה", אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם. ג. כוונת הגמרא להקשות - אם פריעת בעל חוב מצוה, על כרחך שאין שיעבוד על הנכסים, שאם לא כן יכול לגבות בעל כרחו מהנכסים המשועבדים לו. ואם כן, לעיל גבי תולה מעותיו, איך גבינו מנכסיו שלא כדין?.
אמר לו - הלא כבר תנינא: "במה דברים אמורים שלוקה ארבעים ונפטר, במצות לא תעשה. אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה! ואינו עושה, טול לולב! ואינו עושה -


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב