פרשני:בבלי:כתובות פז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות פז ב

חברותא[עריכה]

רבי שמעון אומר: כל זמן שהיא תובעת כתובתה, היורשין משביעין אותה. ואם אינה תובעת כתובתה, אין היורשין משביעין אותה. ובגמרא יבואר על מה אמר רבי שמעון את דבריו.:
גמרא:
הגמרא דנה מהו המקור לשבועת פוגמת: סבר רמי בר חמא למימר, ששבועה זו הינה שבועה דאורייתא  121 .

 121.  כתב רש"י - "ונפקא מינה, דלא מפכינן לה", כלומר - בשבועה דרבנן אם הנשבע אינו יכול להשבע, כגון שהוא חשוד על השבועה, הופכים את השבועה, ומטילים אותה על הבעל דין שכנגדו. אך בשבועה דאורייתא אי הופכים את השבועה. אך עיין ברא"ש וברי"ף שכתבו שבנידון דידן, אף אם השבועה היא שבועה דרבנן אין הופכים אותה על שכנגדה. כיון שבשבועת הנוטלים אין הופכים את השבועה. ואם אינה יכולה להשבע לא תיטול ממון. ורק בשבועת הנפטרים, (כלומר, שבועה שמוטלת על מי שבאים להוציא ממנו ממון) הופכים את השבועה.
משום דקא טעין הבעל שפרע לה את כל המאתים שכתב לה בכתובתה, והיא קא מודה ליה במאה. ואם כן הויא ליה כהודאה במקצת הטענה, וכל המודה במקצת הטענה ישבע.
דוחה הגמרא: אמר רבא, שתי תשובות יש בדבר זה, לומר שאין שבועה זו מדין שבועת מודה במקצת:
חדא - דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, (שהרי שבועתם באה לפוטרם מתביעת התובע) והיא נשבעת ונוטלת (שהרי היא התובעת).
ועוד, טעם שאינה נשבעת שבועה דאורייתא - משום שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ובנידון דידן הרי יש בכתובתה שיעבוד קרקעות, ואם כן אינה נשבעת עליו מדאורייתא.  122 

 122.  הקשו התוספות - והלא יש טעם שלישי, מדוע אינה נשבעת מדאורייתא, כיון שהטעם שנשבעים שבועת מודה במקצת הוא "דאישתמוטי קא משתמט", כלומר אנו חוששים שמא אין לו כסף לפרוע כעת את כל חובו, ולכן מודה רק במקצת, ואומר לעצמו - "כשיהיה לי כסף אשלם". לכן הטילה התורה עליו שבועה כדי שיודה בכל החוב. וטעם זה לא שייך כלל בנידון דידן, שבאה להוציא ממון?. והניחו בקושיא.
אלא אמר רבא, על כרחך צריך לומר שהשבועה במשנתינו אינה אלא מדרבנן  123 .

 123.  הקשה רש"י - אם השבועה אינה אלא מדברנן, מדוע נזקקה המשנה להגיע לפוגמת כתובתה, או לעד אחד כדי לחייבה שבועה, הרי מדרבנן כל מקום שהלוה טוען "השבע לי שלא פרעתיך", חייב המלוה להשבע, אפילו בלא פגימה? ומבאר רש"י, החידוש במשנה שאפילו אם הבעל לא תובע ממנה להשבע, משביעים אותה. וזה שייך רק בפוגמת, או בעד אחד. מה שאין כן בעלמא אין משביעים אלא אם תבע הלוה להשביע.
והטעם שהטילו עליה שבועה - כיון דפרע דייק, דמיפרע לא דייק. (מי שפורע, היינו הבעל, מדייק וזוכר שפרע. אך הנפרע, היינו האשה, אינה זוכרת שנפרעה), ולכן רמו רבנן שבועה עלה, כי היכי דתידוק  124 .

 124.  ודוקא בפוגמת שייך לומר טעם זה, כיון שיש לומר שמא כיון שפרע במקצת פרע הכל, אלא שאינה זוכרת. אבל בעלמא לא. ואם תאמר - מדוע אין האשה נאמנת לומר "לא פרעת לי אלא מקצת" במיגו שהיתה אומרת - "לא פרעת לי כלל", ובכהאי גוונא הרי נאמנת אף בלא שבועה? ומבארים התוספות - כאן לא שייך לומר מיגו. כיון שאין לנו חשש שמא היא משקרת, אלא אנו חוששים שמא אינה מדייקת בדבריה. ומיגו אינו מועיל אלא במקום שיש לנו חשש שקר.
מסתפקת הגמרא: איבעיא להו, פוגמת כתובתה בעדים, מהו? (היינו שיש עדים שפרעה הבעל חלק מכתובתה).
וצדדי הספק -
דלמא אינה נשבעת, כיון שאם איתא דפרעה הבעל את כל כתובתה, ודאי בעדים הוה פרע לה, כמו שפרע את המחצית הראשונה, ומכך שאין לנו עדים על פרעון נוסף - שמע מינה שלא פרעה אלא מחצית כדבריה.
או דלמא, עדיין יש לחוש שמא איתרמויי איתרמי (הזדמן) ליה מעות, ופרעה בלא עדים, ורמו עליה שבועה כדי שתדקדק ותזכור.
ופושטת הגמרא: תא ושמע מה ששנינו במשנה: כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואלו המובאים לקמן, תקנו חכמים שיהיו נשבעין ונוטלין, השכיר, שתבע את בעל הבית לתת לו את שכרו ואמר לו - נתתי. והנגזל, אם ראו גזלן נכנס לרשות הנגזל שלא ברשותו, והנגזל טוען "כך וכך כלים גזלתני", ואומר הגזלן שלא גזל אלא חלקם. והנחבל, שראו את הנחבל נכנס לתוך ביתו של החובל כשהיה שלם, ויצא כשהוא שבור, וטוען החובל לא חבלתי בך. ומי שכנגדו חשוד על השבועה, וחנוני על פנקסו, שכותב בו הקפותיו, כך ציווני פלוני לתת לפועליו, ונתתי להם, והם אומרים לא נטלנו, הרי שניהם, החנוני והפועל, נשבעים ונוטלים מבעל הבית, והפוגם שטרו שלא בעדים.
ומדייקת הגמרא - שלא בעדים, אין! (כלומר רק כשאין עדים הוא נשבע ונוטל), אבל בעדים, לא! וראיה לנידון דידן שאינה נשבעת אם פגמה בעדים.
ודחינן: לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא בעדים, דודאי צריכה שבועה, שהרי העד מעיד שפרעה מחצית, אבל שלא בעדים, אימא (אלמלי המשנה) שתיהוי כ"משיב אבידה", ותשקול בלא שבועה. ולכך קא משמע לן במשנה שאף שלא בעדים נשבעת. ואין לדקדק מכאן שהיכן שיש עדים אינה נשבעת.
עוד הסתפקה הגמרא:
איבעיא להו, הפוגמת כתובתה פחות פחות משוה פרוטה, (היינו שפרטה בפניו את כל מה שפרעה בדיוק, אפילו בפחות משוה פרוטה), מהו?
מי אמרינן, כיון דקא דייקא כולי האי, ודאי קושטא (אמת) קא אמרה.
או דלמא, איערומי קא מערמא לדקדק בדבריה כדי שנאמין לה בלא שבועה.
ומסקינן בתיקו.
עוד הסתפקה הגמרא:
איבעיא להו, פוחתת כתובתה (היינו שאמרה שהיתה כתובתה פחותה מהכתוב בשטר, אלא שהסכימו ביניהם שלא תתבענו על הסכום הכתוב בשטר. ולא על ידי פרעון שפרעה הבעל), מהו?
מי אמרינן, היינו פוגמת. וחייבת שבועה. או דלמא, דוקא פוגמת חייבת שבועה כיון שמודיא במקצת, אבל היא לא קא מודיא במקצת, ולכך אינה צריכה להשבע.
ופשטינן: תא ושמע (בא ושמע) מה ששנינו בברייתא: פוחתת, תפרע שלא בשבועה. כיצד: היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה - התקבלת כתובתיך! והיא אומרת - לא התקבלתי, ואינה אלא מנה. נפרעת שלא בשבועה. הרי מבואר שהפוחתת אינה נשבעת.
ומקשה הגמרא: במאי גביא אפילו את אותו מנה, הרי אינה יכולה לגבותו בהאי שטרא שיש בידה, כיון שמודה היא שהאי שטרא חספא בעלמא הוא, (כיון שנכתב בו שהיתה כתובתה אלף זוז, ואינה אלא מנה)  125 ?

 125.  ואינה יכולה להוציא מהבעל בלא שטר. כיון שהוא מוחזק. ואם תאמר - מדוע אינה נאמנת במיגו שלא היתה פוחתת? יש לומר - מיגו להוציא ממון לא אמרינן. אי נמי - מיגו שתחילתו בשקר לא אמרינן.
ומתרצת הגמרא: אמר רבא בריה דרבה - בברייתא מדובר באומרת אמנה היתה לי ביני לבינו. כלומר - אין השטר מזוייף, ובאמת נכתב ונחתם בכשרות אלא שהיתה אמנה בינינו שלא אתבענו אלא על מנה.:
שנינו במשנה, שאם היה עד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה.
ומפרשת הגמרא מהו המקור לשבועה זו: סבר רמי בר חמא למימר, שבועה דא ורייתא.
משום דכתיב - "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת", ודרשינן: דוקא לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לענין חיוב שבועה. וכן אמר מר - כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה.
דוחה הגמרא: אמר רבא, שתי תשובות בדבר, מדוע שבועה זו אינה שבועה מדאורייתא:
חדא, משום דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואילו היא נשבעת ונוטלת.
ועוד, שהרי מדאורייתא אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, וכאן הרי יש שיעבוד קרקעות בכתובתה.
אלא אמר רבא: על כרחך שבועה זו אינה אלא מדרבנן. כדי להפיס דעתו של בעל.
אמר רב פפא,

דרשני המקוצר[עריכה]