התובעת מארגנת מופעי ילדים. הנתבע מנהל בית חב"ד בכפר יונה. הנתבע הזמין אצל התובעת מופע לפורים במחיר של 2100 ש"ח. האומן שהיה אמור לבצע את המופע הודיע כשעה לפני תחילת המופע כי לא יוכל להופיע מחמת התחייבות קודמת. הואיל ולא ניתן היה לבטל את הארוע שכן הצבור כבר החל לבוא, מצאה התובעת כאומן חלופי - להטוטן שיופיע בפני הילדים. מחיר הלהטוטן 1000 ש"ח + מע"מ (1180 ש"ח).
התובעת טוענת שהואיל ולמעשה הנתבע הסכים להופעת הלהטוטן הרי שעליו לשלם את שכר הלהטוטן, שכן ביטול ההופעה היה מחמת אונס של התובעת ולא באשמתה ואין מקום לפיצוי לנתבע. התובעת אינה יכולה לממן מכיסה את מופע הלהטוטן.
הנתבע טוען שמגיע לו פיצוי על הנזק שבביטול ההופעה. הוא חפץ דוקא בהופעה שהזמין שיש בה מסרים יהודיים לימי הפורים בניגוד ללהטוטן שלא היה בהופעתו מסרים ערכיים לימי הפורים. הנתבע מודה כי הסכים בלית ברירה להופעת הלהטוטן אך זה היה מאונס מאחר ולא רצה לאכזב את הקהל, כמו כן טוען לנזקים לשמו עקב ביטול ההופעה.

מר א' בעל החברה מתגורר בארה"ב ולו חברה שעסקה בהעברת ספרים, הנתבע התחיל לעבוד בחברה בעקבות מידע שקיבל מחבר, הוא עסק בהעברת ספרים וגם בהובלתם לשדה התעופה לכיוון ארה"ב, לאחר מכן הוא צירף חבר נוסף - התובע שעבד עבור החברה בהעברת משלוחים לשדה התעופה ובכלל, לאחר זמן מה החברה שבארה"ב הפסיקה לעבוד, ונשאר לחברה חוב כלפי הנתבע, וגם כלפי התובע, לטענת התובע הוא עובד של הנתבע ולא של החברה, ולכן הנתבע צריך לשלם את שכרו. וסך הכל הוא תובע 3500 ₪.

בחוזה שכירות נכתב באחד הסעיפים, כי עכוב במסירת הדירה מחייב את השוכר בתשלום של 200$ לכל יום של עיכוב (סך הכל בתחשיב חודשי 6000$ כאשר השכר דירה הוא 1000$ לחודש). השוכר עיכב את מסירת הדירה בשבועיים. המשכיר תובע על פי החוזה 1400$ בגין העיכוב.
השוכר מוכן לשלם 500$ בלבד.

גב' ל' נכנסה לעבודה כמנהלת בעמותה מסוימת, תוך כניסתה לעבודה, היא הגישה רשימה של חובות שעל העמותה לשלם לה גב' כ' שהיתה האחראית מטעם העמותה הזו אישרה את החובות. כמו כן היא סיכמה איתה שהיא תקבל שכר בזמן חופשת הלידה. לעמותה זו אין פעילות כלכלית, והיא משלמת את המשכורות דרך עמותה אחרת.
התובעת גב' ל' תובעת כל אחד מהם לשלם על החובות שלא שולמו לה. כיון שבחוזה נאמר שהגב' כ' ערבה באופן אישי לחובות העמותה.

תלמיד ניתק מקרר ותכולתו התקלקלקה, השאלה היא האם הוא צריך לשלם וכמה?

בדיון בבית הדין בבית שמש התובע תבע את קיום העיסקה, ואילו הנתבע טען שהעיסקה בטלה והוא רוצה פיצוי על הפרת החוזה, בפסק הדין נפסק שעל התובע לקבל 25,000 ₪ התובע טען שעליו לקבל את הסכומים שאותם הוא תבע.

הוריהם של התובעים כשהיו זוג מאורס רכשו עבורם דירה מהנתבע, החוזה שנחתם כלל לוח תשלומים שהיו בו שיבושים, היו בחוזה שיבושים נוספים בתחום התאריכים. התובעים לא שילמו בזמן שנקבע, וטענו שהם לא הצליחו להשיג משכנתא בגלל התנהלותו של הנתבע, כמו כן עו"ד הנתבע שלחה מכתב שבו היא מודיעה על ביטול המכירה, לאחר מכן נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעים. עו"ד הנתבע העבירה לו 41,000 ₪ כפיצוי על הפרת החוזה, ועל כך שהתובע לא שילם במועד, לטענת התובע מדובר בעמידה דווקנית וחלק מהעיכובים נגרמו מהנתבע. פרט לסכום זה הוא דורש תשלומים שונים הקשורים לקיום החוזה, ולשכירות דירה חלופית וסך הכל הוא תובע שהדירה תרשם על שמו, או את כל הכסף שעוכב בחזרה. הנתבע לעומתו טוען כי הוא ניזוק בעיסקאות רבות ובסכומים רבים בגלל חוסר התשלום של התובע, והוא מכמת את נזקיו בכ- 300 אלף ₪.

התובע מצא דירה להשכרה בעזרת תיווכו של הנתבע. אחרי ששלם לנתבע את דמי התיווך ולפני שנכנס לדירה איים עליו בנה של המשכירה והעסקה בוטלה. הנתבע נתן לתובע צ'ק בסך דמי השכירות ובטלו. התובע תובע את כספו בחזרה ואילו הנתבע טוען שהסכים להחזיר את דמי התיווך מחמת לחץ וכי תוצאות הביטול מוטלות על התובע.

ילדה שניזוקה כתוצאה מנפילה מכסא שבור בגן. הורי הילדה הגישו תביעה כנגד חברת הביטוח שלאחר כשלוש שנות התדיינות חויבה לשלם סכום מסוים. כמקובל בחברות הביטוח קיים מרכיב של השתתפות עצמית בסך של 1000$.
הגננת טוענת שעל הורי הילדה להחזיר לה את אשר שילמה במסגרת ההשתתפות העצמית מאחר ולדבריה על פי ההלכה אינה חייבת בנזק וכל החיוב הוא תוצאה של פוליסת הביטוח, לכן על ההורים להחזיר את אשר גבו שלא על פי ההלכה מהגננת.

אדם עבד בגיוס תלמידים לישיבה, לאחר כחודש המוסד הפסיק את העסקתו, הוא תובע שכר על תשעים אחוז מהחודש, משום שהיה זמן שהוא שהה עם בנו בבית החולים.