התובע עבד אצל הנתבעים כמורה בשנה"ל תשנ"ו. בסוף שנה"ל הודיעו לו הנתבעים כי אין בדעתם להעסיקו, אולם כעבור יומיים הודיעו לו שיעסיקו אותו בכיתה גבוהה יותר. התובע הסכים לתנאי הנתבעים וסוכם בין הצדדים שיהיו בקשר לקראת תחילת שנה"ל. על סמך דברים אלו לא חיפש התובע עבודה במקום אחר. שבוע לפני תחילת הלימודים הודיעו הנתבעים לתובע כי אין להם אפשרות לשבצו ואין בדעתם להעסיקו.
התובע תובע מהנתבעים לשבצו בבית הספר בשנה"ל הנוכחית או לחילופין לשלם לו את שכרו עד שימצא עבודת הוראה חילופית בתנאים דומים. לדבריו, בסיום שנה"ל הוצעה לו עבודת הוראה אך הוא העדיף להמשיך במקום בו עבד. הואיל וההודעה על אי העסקתו הגיע שבוע לפני תחילת שנה"ל לא היה באפשרותו למצוא עבודה חילופית. מה עוד שקשה למצוא עבודה בסוף השנה.
הנתבעים מודים שאמרו לו בסוף השנה שברצונם להמשיך ולהעסיקו אך הואיל ובמהלך החופשה השיגו מורה בעל נסיון העדיפו אותו על פני התובע. לדבריהם, כל עוד לא נחתם חוזה עם התובע הם רשאים שלא להעסיקו .
התובע משיב שאף שבחוזה שחתם נאמר שההעסקה היא עד לסוף שנה"ל הוא לא ראה בזה גורם מעכב משלוש סיבות. א- גם החוזה הראשון נחתם עמו רק כחודש לאחר תחילת שנה"ל ב- בהודעה שהודיעו לו שיעסיקו אותו הוא הבין שהאריכו את החוזה הקיים ג- יש מורים רבים בבית הספר שאין להם חוזה עבודה מסודר.

התובע הגיש תביעה בבית המשפט בירושלים, ולא ניתן שם פסק דין, אך כעת הוא רוצה לעבור לדון בבית הדין השאלה האם כעת הוא יכול להכריח את הנתבע כעת לדון בבית הדין.
לטענת התובע הוא מהתחלה רצה לדון בבית הדין, אך הוא פחד שהדבר לא יתנהל כיאות.
לטענת הנתבעת אם מלכתחילה היו תובעים בבית הדין הוא היה מגיע, אלא שעכשו הם הוציאו כבר הוצאות הקשורות להיות הדיון בבית המשפט.

הנתבע קיבל דו"ח מהמנהל לבטיחות שע"י משרד העבודה שעליו להסדיר מספר ליקויים בטיחותיים במפעל האריגה שלו תוך 45 יום ולא תוגש נגדו תביעה לבית המשפט. מדובר בעבודות בטון ומסגרות. הנתבע סיכם עם התובע (קבלן שיפוצים) על תיקון הליקויים תמורת 8500$+מע"מ. הנתבע שילם לתובע 1350$ על חשבון העבודה. התובע החל בעבודה עם חמשה פועלים. אך לאחר 5 ימים הופיעה במקום יחידת פיקוח ולאחר שהתברר שאין לפועלים רשות שהיה בישראל הופסקה העבודה. לאחר עשרה ימים שלא הגיע התובע להשלים מלאכתו ניהל הנתבע מו"מ עם מספר קבלנים ולאור העובדה שביקש שהעבודה תסתיים תוך זמן קצר הנתבע נאלץ לסכם עם לוי על השלמת העבודה תוך שבועיים בסכום של 9000$+מע"מ.
התובע תובע מהנתבע 1500$ בנוסף לדמי הקדימה על העבודה שביצע כבר. לטענתו העובדה שאישורי השהיה של הפועלים פג תוקפם לא היתה ידועה לו ותוך שבוע הוא סידר להם אישורי שהיה לתקופה נוספת. התובע טוען שהיה אנוס באי השלמת המלאכה אך בהחלט היה יכול לסיים את העבודה תוך פרק הזמן הקצוב, לדבריו זו "מכת מדינה".
מנגד הנתבע טוען שבמשך כשבוע תבע מהתובע לבוא עם פועלים ולהשלים המלאכה אך הזמן שהקציב משרד העבודה הלך ואזל. מה עוד שהפסקת העבודה באמצעה הפכה את הפעילות במפעל לבלתי נסבלת ולמסוכנת. רק שלושה ימים לאחר שהחל לוי במלאכה הופיע התובע עם הפועלים. הנתבע תובע מהתובע את החזר דמי הקדימה בסך 1350$ כי מחוסר ברירה ולחץ זמן נאלץ להסכים לדרישות של לוי.

בית הדין הוציא צו עיקול לבקשת התובע. ב"כ של הנתבעים טען כי אינו מעוניין להמשיך לדון בפני הרכב זה כיוון שצו העיקול ניתן במעמד צד אחד בלבד. בית הדין פסק כי אין פסול בהרכב. לאחר שניתן פסק הדין פנה ב"כ של הנתבעים לערכאות על מנת לבטל את תוקף פסק הדין.

עמותה שעקב השקעות נקלעה לקשיים תקציביים גדולים מינה לה בית המשפט את ראובן לגזבר (עם סמכויות של כונס נכסים) וזאת ללא שכר עד לתשלום כל החובות. אמנם בית המשפט רצה לקצוב את שכרו של ראובן, אך ראובן סרב והסכים לקבל את התפקיד ללא שכר. עם זאת הוסכם בין ראובן לעמותה שיש לראובן רשות להלוות כספים של העמותה עד לפרעונם לחייבים במסגרת הגמ"ח של ראובן ובתנאי שראובן ידאג לשמירת ערכם,שהעמותה לא תינזק מאי החזרת חובות ושכל ההלואות יהיו במסגרת הגמ"ח.
לפני כחודש נמכרו מניות של העמותה וחשבון העמותה זוכה בסכום של 700000 ש"ח. תאריך הפרעון של החוב לבעלי החובות היה כשבועיים שלושה לאחר מועד מכירת המניות על כן סגר ראובן את רוב הסכום בפק"מ ואת הנותר (80000 ש"ח) הלוה ראובן במסגרת הגמ"ח שמנהל. כשבוע לאחר מכירת המניות אירע פיחות בדולאר בשעור של 4%.
אנשי העמותה טוענים שמדובר בנזק של 25000 ש"ח אילו ראובן היה משקיע את הכסף במט"ח במקום להשקיע בפק"מ ומאחר ולא עשה כן הרי זו פשיעה ועליו לשאת בנזק. עוד טוענים שהיה על ראובן לשלם מיד את החובות ולא להמתין לזמן הפורמאלי.
ראובן טוען ששיקול דעתו היה סביר. שכן הפיחות היה במפתיע ובדרך כלל לא כדאי לקנות ולמכור דולארים לתקופה קצרה עקב העמלה שבקניה ובמכירה. לדבריו, אם לא היה מוכר את המניות היתה העמותה מפסידה כ60000 ש"ח. באשר לטענה מדוע לא פרע את החובות מיד כשהתקבל הכסף, טוען ראובן שלא ראה סיבה לשלם לפני הזמן כיון שיכל להרויח בפק"מ וכן לעשות חסד עם חלק מהסכום. כך הוא הנהג במשך חדשים והפיחות היה באונס בלתי צפוי. עוד טוען, שכל בעלי החובות מחזיקים בשיקים של העמותה לתאריך מועד הפרעון הקבוע והפרעון נעשה באמצעות הבנק ומעולם לא הלך לבעלי החוב לבקש להמיר את השיק שבידם לשיק עם תאריך מוקדם יותר.
לשאלה מדוע לא הלוה את הסכום שבגמ"ח (80000 ש"ח) צמוד לשער היציג, השיב ראובן שכך הוא נוהג בגמ"ח שלו רק בהלואות לתקופה של עד חודש מאחר ומנסיונו היו מקרים שהלוה צמוד לשער היציג ושעורו ביום הפרעון היה נמוך מביום ההלואה ובכך נגרם הפסד לגמ"ח.

באסיפת חברים של בית הכנסת אמר הנתבע לתובע שהוא 'מתעסק עם קטינים' התובע תבע אותו בבית הדין של הרב קרליץ, אך, הנתבע לא רצה להגיע לדיון, הוא שלח בדואר, והודעתו הגיעה לאחר מועד הדיון, כתוצאה מכך התובע פרסם שהנתבע לא מציית לדין תורה.
לאחר זמן הוא התנצל על הפרסום שנבע מטעות, אך טען שאין לדמות את דברי הנתבע שיש לו קשרים אסורים עם קטינים, לבין פגיעת התובע בנתבע.
התובע תובע התנצלות של הנתבע ברבים, פרסום התנצלות בכתב בלוח המודעות, ופיצוי כספי בסך 10,000 ₪.
לטענת הנתבע אין הכוונה לקשרים אסורים עם קטינים אלא רק לכך שלא ראוי שהוא ידבר יותר מדי עם קטינים. הנתבע דורש 50,000 ₪ על הפרסום של התובע בקהילה. כמו כן לטענתו לתובע אין כלל שם טוב בקהילה, ולכן הוא לא נפגע מהפרסום.

התובע ואשתו בעלים של דירה בראשון לציון אותה הם משכירים, בזמן מסוים אירעה דליפת גשם מהגג והם הזמינו את הנתבע לתקן תיקונים בדירה, הם שילמו לו סך של 750 ₪ עבור טיפול נקודתי, אך התקלה לא תוקנה, התובע גבה מהשכנות בבניין סך של 1,200 ₪ נוספים, והנתבע ביצע מריחה של פוליגג, על שטח הגג כולו. למרות האיטום הרטיבות המשיכה להתפשט בקירות הדירה.
התובעים הזמינו איש מקצוע שיבצע איטום על ידי יריעות ושילמו לו 5,000 ₪ ועוד 800 ₪ הם שילמו על צביעת התקרה, סכום זה הם תובעים מהנתבע. בתוספת 2,000 ₪ פיצויים ועוד 200 ₪ הוצאות משפט.
בין התובע לנתבע נבעו מחלוקות בשאלה באופי העבודה, בזמן האחריות שאליה הוא התחייב, וכן האם היה איחור בזמן העבודה.

התובע- סוחר יודאיקה מכר סחורה בסך 30,700 ש"ח לסוחר נוצרי מקליפורניה. התובע חשש לקבל מהקונה שיק מחשבון הבנק שלו שכן לא הכירו לכן נתן לו הקונה שיק שקיבל מהנתבע על סך 27,870 ש"ח ואת היתרה קיבל במזומנים. באותו יום, התובע איבד את השיק. בתחילה הוא לא זכר מי הוא בעל חשבון הבנק וגם כשנזכר בשם מסוים שכתובתו ברמת גן הוא חיפש במדריך הטלפון ולא מצא וכמעט התייאש כלשונו. לאחר שבועיים הוא הגיע לכתובת שזכר , התברר לו שמדובר בחנות למוצרי חשמל וכך הוא הגיע לנתבע. הנתבע הודה שנתן שיק לסוחר מקליפורניה. בתחילה הסכים הנתבע להחליף את השיק אולם כשבא התובע לקבל את השיק התחמק הנתבע ולאחר זמן הודיע לו שהחליט שאינו צריך לתת לתובע שיק. הנתבע טוען שהשיק נרשם לפקודת אותו סוחר וחושש שמא התובע ראה את השיק אצל הקונה. הוא אינו מכיר את הסוחר ואין לו קשר עמו אך הוא חושש שמא השיק ברשותו של הקונה או שמא העבירו לסוחר אחר. על שאלת התובע איך יתכן שקנה סחורה מאדם לא מוכר ענה הנתבע שבעסק כשלו לפעמין קונים סחורה מוכרת מאדם לא מוכר. התובע טוען שאלו טענות סרק וכל עניינו של הנתבע הוא להרויח את הסכום הנ"ל . כמו כן,קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי תאריך השיק, התובע טוען שהשיק היה ליום נתינתו ואילו הנתבע טוען שתאריכו היה 15.7.97.

במכללה לצילום משאילים לתלמידים ציוד לצילום ובכללו מצלמות. תלמיד שאל מצלמה מהמכללה. התלמיד העמיד את המצלמה על הסטנד שלה ותוך כדי כיוונה המצלמה נפלה ונשברה. עלות הנזק 3500 ש"ח אולם המכללה מבוטחת על נזקים מעין אלו ועלות ההשתתפות העצמית היא 1000 ש"ח. לטענת הנהלת המכללה על התלמיד להשתתף לפחות בעלות ההשתתפות העצמית שזה הנזק הישיר למכללה. התלמיד טוען שהמצלמה נפלה שלא בפשיעתו שכן מלכתחילה היתה בעיה בחיבור המצלמה לסטנד כיוון שהסטנד היה פגום וזו הסיבה שגרמה לנפילת המצלמה. התלמיד מציין גם שנודע לו, לאחר המקרה, על תלונה של תלמיד אחר על אי תקינות הסטנד. הנהלת המכללה טוענת שהנפילה נבעה מחוסר זהירות של התלמיד, לטענתה אם התלמיד רואה שהסטנד אינו תקין אל לו לחבר את המצלמה לסטנד. התלמיד טוען שאת אי תקינות הסטנד ניתן לגלות רק לאחר נסיון החיבור של המצלמה אליו ובנסיון זה נפלה המצלמה ונשברה.

חברה תובעת עובד שלה לשעבר שלטענתה גרם לנזקים לחברה בזדון. העובד מכחיש את כל הטענות מכל וכל.