ראובן שמעון ולוי שכנים בבית משותף ברמת גן. ראובן דר בבנין כשבע שנים והוא נוהג לבנות את סוכתו בחצר הבנין. בכל החצר אין אפשרות לבנות סוכה חוץ מפינה אחת. לטענת ראובן השכן שמכר לו את הדירה נהג אף הוא לעשות את סוכתו בפינה זו. שמעון דר בבנין למעלה מעשר שנים הוא נוהג לבנות את סוכתו בקטע צר שמשמש ככניסה לחניה של רכבו. שטח זה מוגדר כשטח משותף אך הוא מהוה מעבר לחניה של שמעון ואינו מפריע לדיירים האחרים. לוי קנה דירה לפני כשלוש שנים בשנה הראשונה לא בנה סוכה. בשנה השניה בנה סוכה על גג הבנין אך היה לו טורח רב כיון שהוא מתגורר בקומה הראשונה מול ראובן. כעת לפני סוכות תשנ"ו תובע לוי את ראובן ושמעון שיאפשרו לו לבנות סוכה בשטח האפשרי ברוטציה- שנתיים מתוך שלוש יבנה כל אחד את סוכתו בחצר ושנה אחת על הגג. ראובן טוען שהוא מוחזק לעשות את סוכתו במקום זה עוד מכח המוכר שמכר לו את הדירה.שמעון טוען שהמקום שבו הוא בונה את הסוכה אף שהוא שטח משותף כיון שהוא משמש מעבר לחניה של רכבו מצד המציאות הוא שייך לבעל החניה.

התובע והנתבע הינם שותפים בחנות לממכר בגדים. הנתבע פתח את החנות לבדו ולפני שנתיים צירף את התובע כשותף לעסק. התובע השקיע בעסק 30000$ וקיבל מחצית מהזכויות בחנות. בהסכם השותפות נכתב שהצדדים יחלקו את העבודה בחנות ומחוצה לה בשווה. כל אחד מהצדדים יקבל משכורת חודשית של 1500$ וכל הרוחים שבנוסף יושקעו בחנות עד ל 1.8.96. כעת התובע חפץ בפירוק השותפות היות והנתבע כמעט ואינו עובד בחנות והתובע שוהה בחנות כל שעות הפעילות. לטענת התובע ערך החנות עלה כתוצאה מעבודתו המאומצת. התובע מציע שהנתבע יקנה את חלקו או שהוא יקנה את חלקו של הנתבע או שימכרו את החנות. לכל אחת מהאפשרויות יש לו תנאים להסכמתו. בנוסף הוא תובע החזר של תשע משכורות שקיבל הנתבע שלא בצדק. הנתבע מבקש להשאיר את השותפות על כנה הוא מודה שכמעט אינו שוהה בחנות בשנה האחרונה אלא שלטענתו המשכורת החודשית הינה פועל יוצא של השקעה ועבודה לכן יש לקחת בחשבון את השקעתו ואת העובדה שעבד קצת בחנות ואינו צריך להחזיר את המשכורת החודשית בחלקה הגדול. הנתבע מודה שערך העסק עלה אלא שלדבריו זה לא היה בזכות עבודה מאומצת של התובע אלא מקבלת זכיון בלעדי למכירת בגדים של שתי חברות מבוקשות שהמו"מ עמהן החל לפני למעלה משנה. הנתבע מוכן להעביר 5% מחלקו בחנות לתובע, אך אינו מוכן לקנות את חלק התובע או למכור את חלקו וכן אינו מוכן למכור את חלקו בחנות לאחרים.

התובע, אינסטלטור במקצועו נקרא על ידי הנתבע לאתר נזילה בדירה ולתקנה. סוכם על תשלום של 1150 ש"ח. התובע החליף את חלקו העליון של הצנור המפוצץ והשאיר את התחתון שהיה נראה תקין. לאחר כשבוע התגלה פיצוץ נוסף בקטע הצנור שלא הוחלף. הנתבע טוען שכתוצאה מכך נגרם לו נזק כי היה צריך להחליף את כל הקרמיקה באמבטיה, לדבריו התובע היה צריך לגלות גם את הפיצוץ השני ולתקנו לכן מבקש הנתבע לפוטרו מתשלום שכר התובע. התובע טוען שיתכן שהפיצוץ אירע לאחר סיום מלאכתו שזהו דבר שכיח שכשמזיזים צנורות נפתח חור קטן שנסתם בסיד וחול. אם זו המציאות לא ניתן היה לגלות חור זה אלא רק לאחר העבודה ואין להאשימו בנזק. התובע מציין שהציע לנתבע להחליף את כל הצנורות באמבטיה היות והבית ישן אך הנתבע סירב. הנתבע מוחזק בשכר התובע.

התובע בעל חברה לשרותי קייטרינג והנתבע בעל חברה לארגון ארועים. אגודה למען הזקן של רשות מקומית פנתה לנתבע וביקשה שיארגן נופש פסח. הנתבע פנה לתובע שיספק את הארוחות לאורחים כיון שיש לו הכשר מהודר. הנתבע שלח לתובע הסכם שבו נכתב שהמחיר הוא 960 ש"ח לאדם כולל מע"מ לפי מס' האנשים האוכלים בפועל ועל כל 20 איש אחד חינם. התובע שלח לנתבע השגות על ההסכם שהמינימום לאוכלים תמורת תשלום הוא 80 איש ושהתשלום יהיה חציו עד ל9.4 וחציו עד ל9.5. הנתבע קיבל את הפקס של התובע אך לא הגיב עליו כיון שלא רצה להתעמת עם התובע שבועיים לפני פסח. התובע הבין שהנתבע מסכים לתנאים שבפקס. בפסח קיבל התובע 20000 ש"ח ומאחר ולא קיבל את מחצית דמי העיסקה עד ערב פסח הוא הציב אולטימטום שבעקבותיו הנתבע התחייב בחתימת ידו לאשר תשלום של 75 איש * 320$ בכפוף לאישור העיריה עד לסוף חודש אפריל וזאת לאחר החזרת המטבח וחדר האוכל על כל ציודו לתקינות. לאחר פסח תבע התובע את שארית החוב אולם הנתבע סרב בטענה שנגרמו לו נזקים במטבח בשווי של 9000 ש"ח על ידי משגיחי הכשרות כשהכשירו את המטבח. התובע הגיש תביעה לבית משפט שהעביר את התיק בהסכמת הצדדים לבית הדין. כמו כן, חייב בית המשפט את הנתבע בתשלום של 23000 ש"ח עליהם אין ויכוח. בנוסף לאמור לעיל, התובע תובע 5000 ש"ח עבור הוצאות משפט וכן הצמדה של כל החוב.

התובע שימש כמורה בתלמוד תורה בשנות הלימודים תשנ'-תשנב'. התלמוד תורה היה עד לשנת תשנב' בבעלות המושב ולאחר מכן החל להיות עצמאי. התובע טוען שעם סיום עבודתו נוכו ממשכורתו סכומים לללא הצדקה. כמו כן תובע תוספת של 5% עבור 14 חדשים שהיו צריכים להוסיף על משכורתו כפי שנהגה ההנהלה הקודמת של התלמוד תורה. בנוסף הוא תובע על כך שהעבירו לו לקרנות ההשתלמות רק 10% במקום 12.6%. הנתבעים טוענים שהסכומים שנוכו נוכו משתי סיבות: א. הפרש שכר בין מורה בכיר למורה בעל תואר BA. ב. הפרש שכר בין מורה ששרת שרות סדיר בצה"ל למורה שלא שרת.
ביחס לסיבה הראשונה טוענים הנתבעים שהתובע הציג מסמך שמאשר שהוא בעל תואר BA רק בחשון תשנב' ולכן ניכו לו את הפרש השכר עד ליום האישור בפועל. התובע טוען שהיו לו את כל נקודות הזיכוי הדרושות לBA כבר מהיום בו החל בעבודתו אף שבפועל לא היה בידו אישור ממשרד החינוך. ההנהלה לא ביקשה ממנו להציג אישור ואם היו מבקשים היה ממציאו לאלתר. היות והת"ת הוא פרטי הוא לא נזקק לאישור בפועל והוא הסתפק בהצהרתו. לענין הסיבה השניה הנתבעים טוענים שלא הובטח לתובע להוסיף 5% על שכרו. התובע מאשר שלא הובטח לו אך בפועל ניכו משכרו 5% ולכן היה ברור שיתנו לו תוספת של 5% והדבר מחייב גם את ההנהלה החדשה. הנתבעים טוענים שאף אם הוחזר לו 10% זה לא מחייב אותם, אין מנהג מדינה מחייב להפריש לעובדים תוספת של 5% לקופת גמל. לענין קרן ההשתלמות הנתבעים טוענים שמוסד פרטי אינו יכול להפקיד אלא בקרן השתלמות של 10% שתנאיה שונים.

יזם חיפש משקיע להקמת מפעל נייר. התובע ששימש כרו"ח של היזם חיפש משקיע עבורו. הוא פגש את עו"ד ל' שהציע את הנתבע. בין היזם למשקיע התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד ל' שבה נכח גם התובע ובה חתמו הנתבע והיזם על חוזה שותפות. התובע טוען שבשלב האמצע והסוף של העיסקה הוא היה המתווך הבלעדי ועל כן הוא זכאי לשני שליש מדמי התיווך. הנתבע טוען שהתובע סיפק לו אינפורמציה בלבד וזה היה בשליחות של היזם. כל נושא העיסקה היה במשא ומתן ישיר בינו ליזם. המתווך היחיד מצדו היה עו"ד ל' שכבר קיבל את דמי התיווך. כמו כן, טוען הנתבע שאם כדברי התובע מדוע תובע את דמי התיווך רק לאחר כשבע שנים.

התובע והנתבע באו לעזור באחת הגבעות, ברשות התובע היה רכב שבבעלות קרן סיוע שהקים, הנתבע ביקש לנהוג על הרכב, והסתבר לתובע שהנתבע נוהג ללא רשיון, וגם אינו מיומן בנהיגה, אך הוא הרשה לו להמשיך לסוע.
הנהג גרם לתאונה ולנזקים לרכב בסך 3000 שח מתוכם הוא שילם כבר 2000, אך לאחר מכן חזר בו וסבר שהאחריות על הנזק היא על התובע.

התובע בעל חברה קבלנית לחפירות עפר הוזמן על ידי הנתבע לבצע אצלו חפירות במגרש על מנת להכשיר את הקרקע לבנייה עתידית, הנתבע שהיה הקבלן של עצמו, רצה להשתמש בשיטה מסויימת ולצורך כך הוא ביקש מהתובע שיחפור עבורו, לא הוזמן מודד לפני החפירה, והתובע חפר כמטר וחצי יותר מהמתבקש, והנתבע סירב לשלם לתובע בטענה שהוא חפר עמוק מהרצוי, וכתוצאה מכך נגרמו לנתבע נזקים, שכן הוא לא יכל לבנות לפי שיטת הבנייה שהוא רצה.
התובע טוען שהיה נכון לתקן את החפירה ולהחזיר את החומר שנחפר ולכן הוא תובע 53,000 ₪ בתוספת מע"מ הצמדה ריבית והוצאות משפט וסך הכל 94,644 ש"ח.
הנתבע תבע תביעה נגדית וטען שעל התובע לפצותו גם עבור שינוי תוכניות, ובניית קיר תמך, וסך הכל הוא תובע 338,250 ₪ לא כולל הוצאות משפט ועגמת נפש.

הנתבע העסיק את התובע כקבלן משנה בהכנות למזגנים באתר בנייה, הנתבע היה מודיע לתובע שעליו להתייצב מספר ימים לפני, אך, בשלב מסויים הנתבע החליט להביא פועלים אחרים לסיים את המלאכה, לטענת התובע יש בכך הפרת חוזה, והנתבע צריך להשלים את מלוא התשלום למרות שהם לא עבדו באופן מלא.
בין הצדדים ישנה מחלוקת על השכר המובטח לתובע. וכמו כן על כל מיני תוספות שהובטחו להם לטענתם.
לטענת הנתבע הוא ניסה להשיג את התובע מספר פעמים והוא לא ענה לו.

התובע השכיר דירה לנתבעים לשנה וחצי, כשלושה חודשים לפני סיום החוזה, השוכרים עזבו את הדירה, לטענת התובע על פי החוזה זכותם להודיע מראש על עזיבתם 60 יום לפני, ולכן עליהם לשלם 60 יום לאחר ההודעה את סכומי השכירות והארנונה לפי החוזה.
לטענת הנתבעים הם עזבו את הדירה משום שקירות הדירה התמלאו בעובש שהתפשט לחפצים שהיו בדירה באותה העת, ולמחלות לאשה שהיתה בהריון באותה העת. זאת למרות שהם ניסו לטפל בעובש באקונמיקה ובחומץ ועל ידי הפעלת מזגן נוסף בדירה. בעל הבית ראה את העובש ולא תיקן ודבר זה מהווה הפרה יסודית.
הסיבה שהם עזבו רק בשנה השנייה היא משום שהחורף היה חזק יותר והבעייה היתה חריפה יותר.
לטענת התובע הוא ידע על בעיית העובש, אך חשב שהיא נפתרת עם אוורור מתאים.