פרשני:בבלי:מנחות ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
כל המנחות הטעונות קמיצה, כגון מנחת מרחשת, שנקמצו שלא לשמן, שחשב הכהן בשעת קמיצת המרחשת לשם מנחת מחבת, הרי הן כשרות, ומקטירין את הקומץ, והשיריים נאכלין לכהנים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וצריכים הבעלים להביא מנחה אחרת לשמה, כדי לצאת ידי חובת הנדר.  1 

 1.  בחושב מחשבה שלא לשמה יש לחקור, האם זהו דין שאין קרבן זה עולה לבעלים לחובה, אף על פי שהקרבן בעצמו הוא כשר, או שמחשבה שלא לשמה גורמת פסול בעצם הקרבן, אלא מכיון שזהו פסול מועט, אינו פוסל לחלוטין את הקרבן אלא רק שאינו מרצה. והגרי"מ פינשטיין זצ"ל הוכיח כי זה שלא עלו לבעלים לשם חובה, זהו פסול בקרבן. וסברא זו מוכחת בכמה ראיות, וראה בלשון הרמב"ם (פסולי המוקדשין יח ב) "שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים", ונראה בדבריו שזהו פסול בקרבן.
חוץ ממנחת חוטא, כגון הנשבע לשקר (והיה אותו החוטא דל ביותר, שאין ידו משגת להביא אפילו תורים או בני יונה לחטאתו, ואז דינו להביא מנחת חטאת), ומנחת קנאות שמביאה הסוטה, ונאמר בה "עוון". ובמנחות אלו אם חשב בהן הכהן שלא לשמן, הרי הן פסולות, כמו המחשב בזבח חטאת שלא לשמו, שנפסל הזבח.
ומבארת המשנה את עבודות המנחה, שאם חשב בהן מחשבה שלא לשמה פסלן, וארבעת עבודות הללו הם כנגד ארבעת עבודות הדם שבזבח.
א. מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן הכהן במחשבה שלא לשמן ובדומה לשחיטת זבח החטאת שלא לשמה.  2 

 2.  המשנה בזבחים (ב א) מביאה את דברי התנא יוסי בן חוני, שאומר שגם השוחט קרבן לשם פסח או לשם חטאת פוסל. וכאן במנחות לא הוזכר הדבר כלל. ויש להסתפק במשנתנו, מה הדין אם קומץ מנחה לשם מנחת חטאת, האם לשיטת יוסי בן חוני תהיה המנחה פסולה כמו בזבחים. מנחת אברהם.
ב. ונתן את הקומץ בכלי שרת כדי לקדשו, במחשבת שלא לשמו, ובדומה לקבלת דם זבח החטאת שלא לשמו.
ג. והלך עם הקומץ אל המזבח, במחשבה שלא לשמה, ובדומה להולכת דם זבח החטאת שלא לשמו.
ד. והקטיר את הקומץ שלהן על המזבח במחשבת שלא לשמן ובדומה לזריקת דם זבח החטאת שלא לשמו.
או שאת ארבעת העבודות האלו במנחות חוטא וסוטה חלקם עשה לשמן וחלקם עשה שלא לשמן, או שעשה חלקם במחשבת שלא לשמן וחלקם לשמן - הרי הן פסולות! ואין מקטירין את הקומץ ואין שייריהן נאכלין לכהנים, כי אין צריך לקלקל דווקא בכל ארבעת העבודות, אלא די אפילו בחלקם.  3 

 3.  האחרונים דנו, כיצד תועיל מחשבת שלא לשמה ולשמה, והרי בפיגול יש דין שאין מפגלין בחצי מתיר, והוא הדין, לכאורה, גם בשלא לשמה, באופן כזה שחושב לשמה ושלא לשמה, הוא לכאורה מקלקל רק בחצי המתיר. וכמו כן יש להקשות, אם קומץ את כולה שלא לשמה, הרי עדיין לא עשה במנחה ליקוט לבונה, ואם כן, הוא רק קלקל בחצי מהמתיר. ויש לדון אם הדין של חצי מתיר, נאמר גם במחשבת שלא לשמה, או שנאמר רק בפיגול. ומדברי החזון איש מוכח שסבר שגם במחשבת שלא לשמה נאמר הדין שצריך מתיר שלם. אך באור שמח (פסולי המוקדשין טז) כתב שמחשבת שלא לשמה היא אפילו בחצי מתיר, ואינה כפיגול. ובביאור סברת האור שמח כתב המנחת אברהם, לחלק בין דין פיגול למחשבת שלא לשמה, על פי דברי הגרי"ז שבפיגול יש דין שהפיגול יעשה דווקא במתיר עצמו, כלומר, שהקרבן מתפגל רק על ידי המתירים שלו בעצמו, ולכן גם אינו מתפגל רק על ידי חצי מהמתיר שלו, אלא צריך מתיר שלם. אבל במחשבת שלא לשמה אין את הדין הזה, ואם כן לא שייך לומר בה "חצי מתיר". והגרי"מ פינשטיין זצ"ל ביאר את סברת האור שמח, בחקירת הגרי"ז במחשבה שלא לשמה, האם כשחושב שלא לשמה זה עקירת הלשמה, או שמחשבה זו היא מחשבה הפוסלת בקרבן. ואם נבאר שזה עקירת הלשמה, מובן הדבר שלא צריך לעקור את הלשמה בכל המתיר אלא אפילו אם עקר את חלק מהמתיר מלשמה הרי זה פסול, ואם כן לא שייך כאן לדין חצי מתיר. ועיין מה שהבאנו בתחילת מסכת זבחים לגבי חקירת הגרי"ז.
כיצד הוא עושה את המנחה במחשבה לשמן ובמחשבה שלא לשמן?
אם בתחילה חושב לשם מנחת חוטא ואח"כ חושב לשם מנחת נדבה!
והיאך הוא עושה את המנחה שלא לשמן ולשמן?
אם בתחילה מחשב לשם מנחת נדבה ואח"כ לשם מנחת חוטא!
בכל האופנים הללו הוא פסל את המנחה.  4 

 4.  הגרי"ז בספרו (כלי המקדש ב ח.) מביא ששאלו את הגר"ח, האם קטורת שהוקטרה שלא לשמה, אם שייך בה הדין שלא עלתה לבעלים לחובה כמו בשאר קרבנות. ואמר להם הגר"ח שאין צריך להקטיר עוד קטורת שניה, כיון שכבר נתקיימה המצוה בראשונה. וביאר הגרי"ז, שמצוות הקטורת היא שיוקטר ממנה בכל יום למזבח על ידי הכהנים, אבל אין קיום המצוה כמו בקרבנות ציבור על ידי שמתכפרים בו, אלא רק חובת מעשה הקטרה גרידא. ואולי רק ביחס לדיני הקרבנות לא עולה לבעלים לחובה, אבל מצוות ההקטרה כבר נתקיימה. וכתב במנחת אברהם שאף לביאורו הגרי"ז, נראה שיש איסור לחשוב בקטורת מחשבה שלא לשמה. ובמנחת יחזקאל ציין לדברי התוספות ביומא (מח א) שקטורת נקראת "קרבן", ומפגלין בה. ומשמע שצריכה להעשות לשמה.
גמרא:
והוינן בה: מדקתני "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" משמע שמנחה אשר לא נקמצה לשמה, הרי היא כשירה לכל דיניה, חוץ מענין זה בלבד - שלא עלתה לבעליה לשם חובה! כי למה לי למיתנא באריכות הלשון ולומר "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה", ליתני בקצרה "ולא עלו לבעלים לשם חובה"!? ומזה שהוסיף התנא במשנה את המילה "אלא", נראה דהא קא משמע לן: שדווקא לבעלים הוא דלא עלו המנחות לשום חובה, משום שנעשו לשם מנחה אחרת, הא מנחה גופה כשירה, המנחה עצמה נשארת כשירה על אף שלא חישב בה כהלכתה!
וכיון שלמדנו שהמנחה עצמה נשארת כשרה, לגמרי, הדין הוא שאסור לשנויי בה שינוי נוסף, שגם אם עבד בה עבודה אחת שלא לשמה, אסור להמשיך ולעשות בה עבודה נוספת שלא לשמה.  5 

 5.  רש"י מפרש שאסור לשנות בה שינוי אחר. כגון, אם קמץ שלא לשמה, אסור לו ליתן קומץ בכלי שלא לשמה. ויש להוכיח מדבריו, שדווקא עבודה אחרת אסור לו לעשות שלא לשמה, אבל בעבודה זו עצמה שכבר חשב בה שלא לשמה, מותר לו להוסיף ולחשוב בה שלא לשמה. ויש לדון אם מותר להשלים את אותה העבודה ממש שלא לשמה, או שיכול אפילו לעבוד עוד עבודה כמותה שלא לשמה. ובמנחת אריאל הביא לדון במחלוקת האחרונים, אם כל פסיעה ופסיעה בהולכת הדם היא מתיר שלם בפני עצמו, או שזה חצי מתיר, ואם נאמר כהמנחת חינוך שסובר כי כל פסיעה היא מתיר שלם, יש לעיין אם לרש"י יוכל להוסיף ולפסוע עוד פסיעות שלא לשמה.
ודין זה, שגם לאחר שחישב באחת מעבודותיה שלא לשמה בכל זאת אסור לעשות בה שינוי נוסף, הוא כדאמר רבא לענין זבחים.
דאמר רבא: עולה ששינה בה כששחטה במחשבה שלא לשמה, שאינה עולה לבעלים לשם חובה, אסור להמשיך ולזרוק את דמה שלא לשמה!  6 

 6.  אף שאסור לשנות במנחה בעבודה נוספת שלא לשמה, דנו האחרונים האם כיון שממילא לא עלו לבעלים לשם חובה, יהא מותר לחשוב בה שלא לשם הבעלים. וביאור הספק הוא, האם מחשבה לשם הבעלים זהו דין בקרבן עצמו, או שזה רק בכדי שיעלה לבעלים לחובתם, ומכיון שממילא לא עולה לחובתם, בגלל שחשב שלא לשמה, הרי יכול גם להמשיך ולחשוב שלא לשם בעלים. והחפץ חיים בליקוטי הלכות כתב שאסור לחשוב שלא לשם בעלים. וראה גם בחזון איש שדן בזה.
ואת טעם הדין הזה ניתן ללמוד בשני אופנים:
איבעית אימא - מסברא, ואיבעית אימא קרא - ישנו מקרא שמלמדנו!
ומבארת הגמרא איבעית אימא סברא: וכי משום דמשני בה ששינה כשחשב שלא לשמה באחת העבודות, האם כל הני עבודות נוספות לישני בה וניזיל? ימשיך לשנות בהם? והרי מנחה כשירה היא וחייב להשלים את עבודותיה במחשבת לשמה המחוייבת בה!?
ואיבעית אימא קרא: דכתיב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה". ויש לדייק בלשון הכתוב: נדבה? וכי קרבן נדבה הוא (שאין עליו חיוב אחריות) והרי בתחילת הפסוק נאמר שנדר הוא!? (וחייב באחריותו).
אלא, בא הכתוב ללמדנו, אם כמה שנדרת עשית, שחשבת בו לשמו כהלכתו - יהא בהקרבתו כהלכתו קיום הנדר שנדרת. ואם לאו, שחשבת בו מחשבת שלא לשמו - יהא אותו קרבן כשר וקרב בתורת נדבה, אך לא תצא בו ידי חובת נדרך.

דרשני המקוצר[עריכה]