פרשני:בבלי:מנחות ה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות ה ב

חברותא[עריכה]

האיר מזרח - מתיר (ומה שאמרנו שאין שיריה נאכלין עד שיביא מנחת העומר אחרת, הוא משום דמצוה להמתין ולא לאכול חדש אף אחר שהאיר המזרח עד שיביאו מנחת העומר, רש"י).
ואמרינן: והא דריש לקיש שאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, וטעמו משום שסובר האיר מזרח מתיר, לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר שלא בפירוש אמר ריש לקיש לדין זה, אלא כך שמענו מדבריו.
דתנן, אין מביאין מתבואה חדשה מנחות וביכורים ומנחת בהמה דהיינו מנחת נסכים שמביאין עם קרבן בהמה קודם לעומר, ואם הביא - פסול, שהרי עדיין אסור מדין חדש (ולא הוי ממשקה ישראל - מן המותר לישראל, תוס' לקמן סח ב).
קודם לשתי הלחם נמי לא יביא דברים אלו, דכתיב בשתי הלחם "קרבן ראשית" - שיהא ראשית לכל הקרבנות, ואם הביא כשר.
ואמר רבי יצחק אמר ריש לקיש, לא שנו שאם הביא קודם לעומר פסול - אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר בניסן שלא הותר עדיין חדש. אבל בששה עשר בניסן, אם הביא אלו הדברים קודם למנחת העומר, כשר, אלמא קסבר האיר המזרח - מתיר, ולכן בט"ז בניסן כשר.  28 

 28.  צריך ביאור, מה הראיה שסבר ריש לקיש שהאיר המזרח מתיר, והרי יתכן שהמנחה כשירה בששה עשר כיון שסובר שאין מחוסר זמן לבו ביום. (ועיין בשיטה אות א). והעולת שלמה מבאר, שסברת אין מחוסר זמן לבו ביום זה דווקא אם בשעה שעושה את המעשה הזה יכול היה לעשות את המעשה המתירו. וכמו שכשעושה מנחת העומר שלא לשמה, באותו זמן יכול הוא לעשותה לשמה, אז אין הוא נקרא מחוסר זמן, אבל בדבר שלא יכול להתירו כעת הרי הוא מחוסר זמן. ואם כן בדברי ריש לקיש שאמר שאם הביא את מנחת העומר ביום ט"ז כשרה, נאמר כל זמן שבאותו יום, ואפילו קודם הקרבת המוספין אם הביא את המנחה כשר, וקודם מוספין הרי אין זה זמן ראוי להקרבת העומר, וזה מחוסר זמן, ואיך יהיה כשר, אלא מוכרח שסבר ריש לקיש שהאיר המזרח מתיר.
ואמרינן: ורבא פליג אדרב שמעון בן לקיש ואמר, מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה ואף שיריה נאכלין כדינה, ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה אלא כשרה לגמרי, מאי טעמא, דסבירא ליה שאין מחשבה מועלת לפסול אלא בשלוש תנאים: במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.
ומבארינן, במי שראוי לעבודה דווקא - לאפוקי כהן בעל מום או פסול  29  אחר, שהם אינם פוסלין במחשבה, ובדבר הראוי לעבודה דווקא דהיינו שהדבר שהוא מקריב ראוי לקרבן, לאפוקי מנחת העומר שבאה משעורים דלא חזיא לקרבן, שכל המנחות באות מחיטים ורק כאן מביאין משעורים דחידוש הוא במנחת העומר דאינה ראויה לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה דווקא, לאפוקי נפגם המזבח שאז מקום ההקרבה אינו ראוי לעבודה, שאם פיגל אז במחשבתו, אינה פוסלת, ואם יתקן את המזבח בו ביום (שלא יהא נפסל בלינה) - יקטירנו.  30  תנו רבנן, נאמר בענין הקרבנות (ויקרא א, ב - ג), "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו' אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'", ומתחילת הפסוק למדנו "מן הבהמה" להוציא רובע ונרבע, "מן הבקר" להוציא את הנעבד כלומר בהמה שעבדו לה בתור עבודה זרה, "ומן הצאן" להוציא את המוקצה (בהמה שהוקצתה לעבודה זרה), כשהוא אומר "מן הבקר" למטה, בסוף הפסוק ("אם עולה קרבנו, מן הבקר"), שאין תלמוד לומר, שאין צורך לומר זאת, ואם כן, מה בא ללמדנו, אלא להוציא את הטריפה,  1  שפסולה לקרבן.

 29.  הגרי"מ פינשטיין זצ"ל מקשה שהרי מחשבה פוסלת רק בשעת העבודה, ואם כן מה ההוה אמינא שמחשבת בעל מום פוסלת, והרי אין עבודתו עבודה כלל. אלא נראה להוכיח מכאן, שגם פסול לעבודה שעובד נחשבת עבודתו "תורת עבודה", ולכן היתה הוה אמינא לומר כי כשעובד תהא מחשבתו פוסלת. ועוד ראיה לדבר מקמיצת זר שפוסלת, ואפילו שלכאורה אין כאן עבודה כלל, אלא למדנו שיש כאן תורת עבודה שנעשתה בפסול.   30.  רש"י מפרש שאם מפגל בקומץ בזמן שהמזבח פגום אינו פיגול, ואם יתקן את המזבח באותו היום יקטירנו. ויש להקשות מדוע אין במנחה זו דין דיחוי כמו בזבחים, מכיון שעתה אי אפשר להקטיר את הקומץ, והרי היא דחויה מהמזבח. והגרי"מ פינשטיין זצ"ל ביאר את יסוד דין דיחוי, שהוא רק כשיש פסול אשר בגללו אי אפשר להקריב, אבל כשהמזבח נפגם אין כאן פסול בהקרבה, אלא רק חסרה כאן האפשרות וההיכי תימצי היכן להקריב, ואין דבר זה נקרא דיחוי. ומה שבזבחים נפגם המזבח פוסל, הוא מגזירת הכתוב, שכתוב "וזבחת עליו" וזה גורם דין עיכוב בהקרבה, ולכן נקרא דיחוי, אבל במנחות אין דין דיחוי.   1.  הקרן אורה מקשה, מדוע צריך פסוק "מן הבקר" לפסול טריפה לקרבנות, הרי הגמרא בזבחים דף קטז א דורשת מן הפסוק "תביא אל התבה להחיות אתך", שטריפה פסולה לקרבן בקרבנות שמביאים גויים. וממילא, לפי כלל הגמרא בסנהדרין דף נט א שלא יתכן שיהיה דבר שאסור לגויים ומותר ליהודים, ואם אסור לגויים ודאי שאסור גם ליהודים. הרי כיון שטריפה פסולה בקרבנות גויים, ודאי שפסולה גם בקרבנות ישראל! ? ותירץ נזר הקודש, שאם היינו פוסלים טריפה רק מחמת שנאסרה בקרבנות גויים, היינו מכשירים בהמה שנולדה מבהמה טריפה. אולם אחר שנכתב פסוק לפסול טריפה, גם בהמה שנולדה מבהמה טריפה פסולה, כמבואר בחולין דף נח א.
והוינן בה: מדוע צריך פסוק לזה? והלא דין הוא! הרי אפשר ללמוד דבר זה מקל וחומר, ומה בהמה בעל מום, שמותרת להדיוט באכילה, אסורה בהקרבה לגבוה. טריפה, שאסורה באכילה להדיוט, אינו דין שאסורה להקריב לגבוה!?  2 

 2.  השאגת אריה (סי' צו) מקשה מכל עשה שדוחה לא תעשה נוכיח שאע"פ שאסור להדיוט מותר לגבוה. ומתרץ החזו"א (קמא כז, ט) כיון שבעשה דוחה לא תעשה לא הותר הלא תעשה, אלא העשה דוחה אותו, אם כן, בסוגייתינו אין זה נחשב הוכחה, מפני שכאן הנדון האם בהמה טריפה כשירה לקרבן או פסולה, ואין פה נידון של "תבוא מצות קרבן ותדחה לאו של טריפה". ומקשה לפ"ז מה מוכיחה הגמרא מכלאים בבגדי כהונה לדעת הרמב"ם שההיתר של כלאים בבגדי כהונה זה מדין דחיה. וכן דן המנחת אריאל גבי שעטנז בציצית שתלוי במחלוקת הראשונים לקמן בתוס' דבור המתחיל תכלת דף מ ב אם הוא בגדר הותרה, כלומר, שלא נאמר כלל איסור שעטנז בציצית, או בגדר דחויה, שמצות ציצית דוחה איסור השעטנז. ואם נאמר כראשונים שזה מדין דחויה, קשה כנ"ל, מה הסוגיא דוחה מציצית שהותר לגבוה, הרי זה לא הותר אלא דחיה, וזה אין לומר אחרי שטריפה פסולה לקרבן, שאם יקרה מקרה שאין בהמה אחרת יבוא עשה של קרבן, וידחה לאו של טריפה, מפני שאיסור טריפה למזבח אין זה רק בגדר 'איסור' אלא הוא פסול בקרבן, כמו בעל מום, ובפסולים לא שייך יבא עשה וידחה לא תעשה.
איכא למפרך, חלב ודם יוכיחו, שאסורין להדיוט באכילה, ומותרים להקריב לגבוה.
ודחינן לפירכא, שהרי שונה חלב ודם מטריפה: מה לחלב ודם, שכן באין מכלל היתר, שהרי הבהמה כולה מותרת באכילה, ורק החלב והדם אסורים. תאמר בטריפה, שכולה אסורה להדיוט. ואם כן, עדיין אפשר ללמוד מקל וחומר? ומתרצת הגמרא: אפשר להקשות קושיא אחרת על הקל וחומר, כי מליקה  3  תוכיח, שהרי כולה איסור, ואסורה להדיוט, שאם מלק עוף חולין כולה אסורה, לפי שהיא נבילה, שמליקה איננה שחיטה, ומותרת לגבוה לקרבן!

 3.  מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה והקשה בספר פירות תאנה הרי חטאת העוף נאכלת לכהנים ואם כן, אין להוכיח מכאן שאע"פ שאסור להדיוט מותר לגבוה, שהרי מותרת גם להדיוט. ותירץ שכבר עכשיו ידעה הגמרא את הסברא המוזכרת בסוף הסוגיא שאכילת כהנים "משלחן גבוה זכו" ונחשב בכלל היתר לגבוה ולא בכלל היתר להדיוט.
ודחינן לפירכא, מה למליקה, שכן מעשה קדושתה לגבוה, דהיינו המליקה, שהיא מכשרתה לגבוה, היא עצמה אוסרתה להדיוט. מה שאין כן בטריפה, שאין קדושתה אוסרתה, אין קדושתה גורמת לאיסור הטריפות, ואם כן, אפשר ללמוד טריפה מקל וחומר מבעל מום, ומדוע צריך פסוק לכך?
ואם השבתה, אם תמצא דחייה לקל וחומר, אזי נחזור ללימוד מהפסוק, כשהוא אומר "מן הבקר" למטה, שאין תלמוד לומר - להוציא את הטריפה.
ותמהינן: מאי "אם השבתה", מה היה אפשר להקשות?
אמר רב, משום דאיכא למימר: מנחת העומר תוכיח, שאסורה להדיוט, שהרי היא מן התבואה החדשה, שעדיין לא הותרה להדיוט, ומותרת לגבוה!
ומקשינן על הקושיה: מה למנחת העומר, שהיא עדיפה, שכן מתרת חדש,  4  מה שאין כן בטריפה, שאינה מתרת כלום, ולכן תהיה אסורה לגבוה.

 4.  הקשה בספר שו"ת שאגת אריה החדשות סימן ס"ו על דברי הגמרא "מה למנחת העומר שכן מתרת חדש", שזה נכון לפי רבי יהודה שסובר לקמן דף סח א שבעצם איסור חדש נמשך עד סוף יום ט"ז ניסן, ורק אם הקריבו קרבן העומר במהלך היום הותר האיסור משעת ההקרבה, אם כן, לדבריו אכן הקרבן בא להתיר, אבל לתנאים החולקים שם וסוברים שבזמן שאין בית המקדש ולא עתידים להקריב קרבן העומר, מיד מן הבוקר הותר איסור חדש, ורק אם מקריבים קרבן העומר, נמשך איסור חדש עד זמן ההקרבה, יוצא שקרבן העומר אינו מתיר איסור חדש, אלא להיפך גורם שימשך זמן האיסור עד שעת הקרבת הקרבן, ואפילו אם נאמר שגם זה נקרא 'מתיר' כיון שעד עכשיו היה איסור ועכשיו בהקרבה נפסק האיסור, אבל עדיין קשה, שהרי כל סיבת איסור חדש היתה מחמת הקרבן ולכן ברגע שמקריבים את הקרבן, אין סיבה שימשך האיסור ומדוע זה נחשב מתיר איסורים, וכן הקשה הקרן אורה, מה ראיית הגמרא מפיטום הקטרת שאסור להדיוט ומותר לגבוה, הרי זה בדיוק להיפך, שכל האיסור להדיוט זה מחמת שמצוה לגבוה. ובצפנת פענח מיישב הקושיות, ומבאר שזו עצמה דחיית הגמרא "שכן מצוותו בכך". והכוונה, שמכח המצוה חל האיסור. וקצת קשה הדבר, מפני שגם לגבי מילה בשבת אומרת הגמרא "מה לשבת, שכן מצוותה בכך" ושם הפירוש כפשוטו.
ומבארת הגמרא: כך אמר רב, מנחת העומר בשביעית  5  תוכיח,  6  שהרי אין תבואה חדשה בשביעית, ואינה מתרת כלום.

 5.  מבואר בסוגיא שקרבן העומר לא התיר חדש בשביעית. והקשה הנתיבות הקודש, מדוע כך, הרי כל התבואה החדשה שצמחה בשמיטה, צריך קרבן עומר כדי להתירה באכילה. ותירץ בספר טהרת הקדש שאמנם כל מה שצמח בשמיטה אסור באיסור חדש, וצריך קרבן עומר להתירו, אבל במציאות, כיון שלא זרעו, לא צמח כלום, ולא היה בפועל מה להתיר.   6.  שיטת הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד' הלכה כ"ט שיבולי נכרי אינם אסורים באיסור שביעית ואין בהם איסור ספיחים. ומקשה הישועות יעקב (או"ח תפ"ט) אם כן, מה מתרצת הגמרא 'בשביעית', הרי גם בשביעית היתה מנחת העומר מתירה חדש ביבולי גויים ורוצה להוכיח מזה שאין איסור חדש נוהג ביבולי גויים, ודוחה ראייתו שהרי כאן הסוגיא הולכת בשיטת רבי עקיבא שספיחים שעלו מאליהם אסורים מן התורה, ואם כן, ספיחים שזרעם גוי ג"כ אסורים, שאין זה עדיף מצמח מאליו, ולכן לא שייך לתרץ ביבולי גויים. והרמב"ם פוסק שספיחים מותרים מן התורה. ועוד תירץ, שסוגייתנו הרי סוברת שאין איסור חדש נוהג בחוץ לארץ, ולדעה זו באמת אין איסור חדש ביבולי גויים, אבל לפי מה שפוסקים שיש איסור חדש בחו"ל, אם כן, אפשר לומר שיש גם איסור חדש ביבולי גויים.
ומקשינן: בשביעית נמי, עדיפה מנחת העומר, שכן מתרת ספיחין שגדלו מאליהן בשביעית?
ואמרינן: קושייתו של רב הולכת כרבי עקיבא, דאמר ספיחין אסורין  7  בשביעית משעת הביעור ואילך. ולפי רבי עקיבא, שיש דחייה לקל וחומר, למדנו מהפסוק של "מן הבקר" להוציא טריפה.

 7.  רש"י מפרש ספיחין אסורין מחמת שעבר זמן הביעור שהוא באמצע החורף שאז נגמר בשדות התבואה משנה שעברה, "וכל שכלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית" כלומר נאסר באכילה. והקשה תוספות הרי מדובר בספיחים שצמחו בחורף של שנת שמיטה וזמן ביעורם הוא בחורף של השנה שאחרי השמיטה. ותירצו הטהרת הקדש והצאן קדשים, כיון שספיחים אלו לא נזרעו אלא צמחו מאליהם מהחיטים שנפלו מהקציר של השנה השישית, נחשבים לגבי דין ביעור כיבול השנה השישית וכשנגמר בשדה יבולי שנה שישית זהו זמן ביעורם של הספיחים.
ומקשינן: לרבי עקיבא נמי, לפרוך השאלה ממנחת העומר: מה למנחת העומר, שכן מתרת בשביעית חדש בחוצה לארץ, שאין נוהגת שם שביעית, ויש תבואה חדשה, וצריכה מנחת העומר להתירה.
ואפילו למאן דאמר איסור חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא, ואי אפשר להקשות קושיא זו, אפשר להקשות קושיא אחרת, מה למנחת העומר, שכן באה להתיר לאו של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" שבתוכה של המנחה עצמה, כדי שאם יאכל משיירי המנחה לא יעבור איסור חדש אלא רק איסור אכילת ספיחים בשביעית, מה שאין כן בטריפה, שאינה מתרת כלום!?
ומתרצינן: אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא, אולי לכן צריך את הפסוק של "מן הבקר", לפי שהיינו חושבים שטריפה נמי תקריב, ותתיר לאו של טריפה שבתוכה, שהאוכלה לא יעבור על לאו של טריפה.
ואמרינן: אלא לרבי עקיבא נמי יש דחייה על הקושיא: מה למנחת העומר, שכן מצוותה דווקא בכך להביא מן החדש, שדווקא מנחה מן החדש מתירה את החדש, מה שאין כן בקרבן, שאפשר להביא כשרה, ואין מצוותו דווקא בטריפה, ואם כן חזר הקל וחומר למקומו, וקרא למה לי?
ומתרצינן: ריש לקיש אמר, אפשר לדחות הקל וחומר כך, משום דאיכא למימר, מפטם הקטורת יוכיח, שאסור להדיוט ומותר לגבוה.
ותמהינן: מפטם הקטורת!? הרי גברא הוא, ומה שייך בו מותר לגבוה?
ומבארינן: אלא, פיטום הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט לפטם קטורת לצורך הדיוט, ומותר לצורך גבוה.
ודחינן לפירכא, מה לפיטום הקטורת, שכן מצוותו בכך דווקא, תאמר בקרבן שאין חייב להביא דווקא טריפה! מר בריה דרבינא אמר: כך אפשר להקשות על הקל וחומר, משום דאיכא למימר שבת תוכיח, שאסורה להדיוט ומותרת  8  לגבוה, שהרי מקריבין קרבנות בשבת!

 8.  שבת תוכיח שמותרת לגבוה. ומפרש רש"י להקריב תמידין ומוספין. וכתב הגרי"ז, מזה שמותר להקריב מוספים של ר"ח וחגים בשבת, אין להביא ראיה שאסור להדיוט ומותר לגבוה, מפני שזה מדין עשה דוחה לא תעשה, ואילו בסוגייתנו הנדון שיהיה כשר ולא מדין דחיה כמבואר בהערה. אלא, כל הוכחת הגמרא היא ממוסף של שבת שזוהי צורת מצוותו להביאו בשבת. והגמרא דוחה 'שכן מצוותו בכך". והעיר המנחת אריאל שלפי זה קצת קשה לשון רש"י "להקריב תמידין ומוספין", ותמידין לכאורה זה גם כן מדין עשה דוחה לא תעשה, אם לא שנאמר שמכיון שזה קרבן קבוע שחל בשבת, נחשב ל'הותרה', משא"כ מוספי חגים שבמקרה יוצאים בשבת זה מדין עשה דוחה לא תעשה.
ודחינן: מה לשבת, שכן הותרה מכללה, האיסור הכללי הותר אצל הדיוט, במילה, שהרי מלים בשבת.
ותמהינן: אטו וכי מילה צורך הדיוט היא שאמרת הותרה אצל הדיוט? הרי מילה מצוה היא, והיא גם כן צורך גבוה.
אלא, כך תדחה את הקושיא, מה לשבת, שכן מצוותה בכך, שהרי זמן תמידים ומוספים הוא דווקא בו ביום, ואי אפשר לקיים המצוה ביום אחר, מה שאין כן בטריפה, שהרי אפשר להביא כשרה!
רב אדא בר אבא אמר: כך תדחה את הקל וחומר, משום דאיכא למימר כלאיים, שעטנז בבגד, תוכיח, שאסורין להדיוט ומותרין  9  לגבוה, בבגדי כהונה באבנט של כהן גדול (כך גירסת השטמ"ק ברש"י, ועיין ברכת הזבח שלא גרס "גדול", שאם בכהן גדול, הרי יש לו כלאיים גם באפוד וחושן).

 9.  הצאן קדשים מתקשה בדברי הגמרא שכלאים הותרו לגבוה בבגדי כהונה והרי בגדי כהונה היו קשים כמבואר ביומא דף סט א ואין בהם איסור דאורייתא של שעטנז. ותירץ הקרן אורה שכל ההיתר מדאורייתא בקשים זה רק אם מציע אותם תחתיו ויושב עליהם או שוכב עליהם, אבל בדרך לבישה, גם בקשים עובר איסור דאורייתא אולם בספר יד דוד נשאר בקושיה על שיטת רש"י המובאת בתוספות מסכת יומא (סט.) שבגדים קשים מכלאיים מותרים בין בשכיבה עליהם ובין בלבישה וחזרה הקושיה למקומה.
ודחינן: מה לכלאיים, שכן הותר מכללו אצל הדיוט בציצית, שלצורך מצוות ציצית הותר איסור כלאיים!

דרשני המקוצר[עריכה]