פרשני:בבלי:מנחות קב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות קב ב

חברותא[עריכה]

וחכמים אומרים:  ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), ואז ימכר ויפלו דמיו לנדבה.  1  רבי אליעזר אומר:

 1.  היינו שמביא מן הדמים עולות שמקריבים על המזבח כשהמזבח בטל מקרבנות אחרים ; וטעמם של חכמים מבואר בכריתות כג ב: מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש לה.
יקריב את האשם, שאם אינו בא על חטא זה, הרי הוא בא על חטא אחר שאינו ידוע לו.  2 

 2.  ביאר רש"י: רבי אליעזר לשיטתו, שהוא סובר במשנה דכריתות כה א: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום.
ואם משנשחט האשם - ועדיין לא נזרק - נודע לו שלא חטא:
הדם ישפך שהרי חולין הוא, והבשר ישרף כדין חולין שנשחטו בעזרה.  3 

 3.  נתבאר על פי לשון רש"י כאן; וברש"י בכריתות כג ב כתב: ואף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא, האי בשריפה דהוי כזבח פסול. וראה עוד בתוספות בכריתות כג ב מה שביארו לדעת חכמים, למה לא יקריבנו לעולה.
ואם נודע לו משנזרק הדם:
הבשר יאכל כשאר אשמות, ומשום שבשעת הזריקה שהיא המכפרת הרי היה עדיין ספק, ואשם תלוי מתחילתו לכפר על ספק הוא בא.
רבי יוסי אומר:
אפילו אם נודע לו כשהיה הדם עדיין בכוס - יזרק הדם והבשר יאכל.
ואמר רבא לפרש טעמו של רבי יוסי שאינו מחשיבו כחולין:
רבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמר, דאמר רבי שמעון: כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכשם שבנזרק הדם אין זה חולין בעזרה אלא הבשר יאכל, אף אם היה רק עומד ליזרק אין זה חולין, אלא יזרק הדם והבשר יאכל.
ואם כן תיקשי לרב נחמן ולרב אשי הסוברים ד"אי בעי זריק" לא אמרינן!?  4 

 4.  הנה בגמרא לעיל נתבאר, שלענין מעילה באמת אמרינן "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", ורק להשוותו אוכל לענין טומאת אוכלין אין אומרים כן, וכתב רש"י: וקשיא לרב אשי ולרב נחמן, דהא הכא אף על גב דלא זריק שרי ליה למזרקיה ולמיכליה, דאוכלא דהתירא חשיב ליה משנראה לזריקה, אלמא לענין שיוויא אוכלא אמרינן אי בעי זריק.
ומשנינן: מידי הוא טעמא (וכי טעמו של רבי יוסי הוא כטעם שנתבאר)!? והרי:
אמרי במערבא (בארץ ישראל) משמיה דרבי יוסי בר חנינא:
היינו טעמא דרבי יוסי, משום דקסבר כיון שנתן את הדם בכוס כלי שרת, הרי כלי שרת מקדשין את הפסולין - בפסול כעין הנידון כאן -  5  לכתחילה, ליקרב.

 5.  נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: מקדשין את הפסולין שאינן פסולין לגמרי.
אמר תמה ליה רב אשי לרב כהנא לפי סברת רבא דרבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמרה:
לרבי שמעון, מדכל "כל העומד לזרוק כזרוק דמי" (לפי סברת רבא), אם כן יש לנו גם לומר "כל העומד לשרוף כשרוף דמי", ואם כן תיקשי:
נותר ופרה - שאמר בהם רבי שמעון שהם מטמאים טומאת אוכלין, וכמבואר לעיל קב ב - אמאי מטמאין טומאת אוכלין והרי כשרופים הם ועפרא בעלמא נינהו (עפר בעלמא הם)!?
אמר ליה רב כהנא לרב אשי: חיבת הקודש מכשרתן לעשותם אוכל, וכעין שמצינו בעצים ולבונה, שאינם אוכל, ומכל מקום מקבלים הם טומאה משום שחיבת הקודש מכשרתן.  6 

 6.  כנזכר לעיל קא א.
אמר ליה רבינא לרב אשי:
נהי דמהניא להו - ללבונה ולעצים, וכן לנותר ולפרה - חיבת הקודש לפסולה דגופיה, היינו שהם עצמם טמאים כשנגעו בטומאה, אבל ליקרויי טמא נמי למימני ביה ראשון ושני נמי מי מהניא ליה!? כלומר, וכי מועילה חיבת הקודש להיותם טמאים ומטמאים את האחרים, ואם נגעו אלו באב הטומאה יהיו ראשון לטומאה שאם יגעו באוכל אחר ייעשה אותו אוכל שני לטומאה כשאר ראשון לטומאה!?
והרי אם כן תפשוט הא דבעי ריש לקיש:
צריד  7  של מנחות (הוא סולת יבש שלא נבלל בשמן, ועדיין לא הכשר לקבל טומאה על ידי משקה, וטומאתו משום חיבת הקודש היא) מונין בו ראשון לטומאה ושני לטומאה, או אין מונין בו ראשון ושני; ואם כדבריך, דמה ששנינו "מטמא טומאת אוכלין" גבי נותר ופרה הוא משום חיבת הקודש, אם כן משמע שהוא טמא ומטמא את אחרים!?

 7.  לשון יובש הוא.
ומשנינן: לעולם מה ששנינו "מטמא טומאת אוכלין" היינו משום חיבת הקודש, ואכן אין זה רק פסול בעלמא אלא טומאה לטמאות את אחרים, ומכל מקום לא תפשוט את בעיית ריש לקיש, משום -
דכי מיבעיא ליה לריש לקיש - אם טמא הוא משום חיבת הקודש או פסול בלבד הוא - דאורייתא, וכי קאמרינן בנותר ופרה שהם טמאים ומטמאים מדרבנן.  8 

 8.  ותולין את השני אם קודש הוא, דאין שורפין קודש על טומאה דרבנן, רש"י.
מתניתין:
האומר "הרי עלי להביא מנחה במחבת", והביא במרחשת -
או שאמר "הרי עלי במרחשת" והביא במחבת -
בין בזה ובין בזה מה שהביא הביא, כי אנו אומרים: לא לשם נדרו הביאה אלא מנחת נדבה אחרת היא, וידי חובתו לא יצא.
היה עשרון סולת מונח לפניו, ואמר "זו - עשרון זה - עלי להביא במחבת", והביא את העשרון במרחשת -
או שאמר "זו להביא במרחשת" והביא אותו במחבת -
בין בזה ובין בזה הרי זו פסולה, שהרי קבע את העשרון הזה להביאו בכלי אחר.
האומר "הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד", שהיא מנחה אחת גדולה וקומץ אחד, והביא את שני העשרונות בשני כלים שהן שתי מנחות ושני קמצים -
או שאמר "הרי עלי שני עשרונות בשני כלים", והביא אותם בכלי אחד -
מה שהביא הביא כי לשם נדבה אחרת הביא, וידי חובתו לא יצא.  9 

 9.  א. ביאר רש"י (והעמיד דבריו על המשך המשנה כשנדר על עשרונות מסוימים, אך עיקר דבריו שייך גם ברישא), כי אם נדר בכלי אחד הרי היה עליו לקמוץ פעם אחת, ומשהביא בשני כלים וקמץ שני קמצים, נמצא שייתר קומץ, ועוד, שמנחה חסירה היא בכל כלי וכלי; וכשנדר בשני כלים והביא בכלי אחד, הרי יש בכלי מנחה יתירה, וגם מיעט בקמצים. ובמנחת אריאל העיר, שאם כי לשון רש"י הוא "והביא בשני כלים והפריש שני קמצים" ומשמע שהפסול הוא משום שבפועל קמץ שני קמצים, זה אינו, כי מה פסול יש במנחה אם קמץ והקטיר מה שלא היה צריך לקמוץ ולהקטיר, אלא כוונת רש"י היא, שהיות ויש חילוק בין מנחה הבאה בכלי אחד למנחה הבאה בשני כלים, שזו צריכה קומץ אחד וזו צריכה שני קמצים, לכן אם שינה הרי זה פסול; (ומיהו יש לעיין בזה, כי בשלמא כשנדר להביא מנחה בכלי אחד והביא בשני כלים, שפיר יש לומר ששינוי זה גורם שלא יצא ידי חובתו, אבל כשאמר על עשרון מסוים שיביאנו בכלי אחד וכמנחה אחת, הרי אין יכול לשנותה לשתי מנחות, ומן הדין שהוא צריך להביא קומץ אחד שאין כאן אלא מנחה אחת, ומה פסול יש במה שחילקו לשני כלים, אם לא משום שבפועל קמץ שני קמצים וכלשון רש"י). אך בזבח תודה הבין דברי רש"י כפשוטם, וכתב על זה: לכאורה לפי מאי דמסיק הגמרא דקידשום כלי שרת ליפסל, אם כן אפילו לא הפריש עדיין, מכיון שהניחם בשני כלים כל כלי מקדש מה שמונח בתוכו על כל פנים ליפסל; וראה עוד בחזון איש סימן כט סקי"ח בד"ה ומה שפרש"י, שהבין אף הוא דברי רש"י כפשוטם, וראה מה שכתב בזה על הערת הזבח תודה. ב. בשפת אמת כתב: אם אמר להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, כי אז לא יצא כל נדרו, וצריך להביא עוד עשרון אחד, אבל על כל פנים מידי אחד יצא, לדידן דקיימא לן לקמן - קז א - קטן והביא גדול יצא; (ומיהו לכאורה מפורש בדברי רש"י לא כן, שהרי כתב "והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד הוי מנחה יתירה ומיעט בקמצים", הרי שהחסרון הוא גם משום מנחה יתירה שבכל כלי, ולמה יצא ידי חובת האחד).
ואם היו לפניו שני עשרונות ואמר "הרי עלי אלו להביאם בכלי אחד", והביא אותם בשני כלים -
או שאמר "הרי עלי אלו להביאם בשני כלים" והביא אותם בכלי אחד -
בין בזה ובין בזה הרי אלו פסולין.
ואם אמר "הרי עלי שני עשרונין להביא בכלי אחד", והביא בשני כלים, ואמרו לו: הרי בכלי אחד נדרת, ולא השיבם: לשם מנחה אחרת אני מביא, והקריבן  10  בשני כלים -

 10.  בחזון איש דקדק מלשון המשנה ששנינו כאן "והקריבן" ובכל המשנה שנינו "והביא", שבכל מקום המנחה פסולה מיד כשקידשה בשני כלים, והיינו "והביא בשני כלים" ששנינו לעיל שהמנחה פסולה, אבל כאן אם קידש את המנחה בשני כלים ואמרו לו "בכלי אחד נדרת" ושמע בקולם והחזירם לכלי אחד לא תיפסל המנחה כי הקידוש הראשון היה בטעות ועקירה בטעות לאו שמה עקירה, ורק משום שהקריבם בשני כלים מיפסלא, ראה שם בסימן כט סקי"ח וסקי"ט.
הרי אלו פסולין, שהרי לא נתכוין למנחה אחרת אלא למנחה שנדר, והביאה שלא כדין והרי היא פסולה.
ואם שמע והקריב בכלי אחד הרי אלו כשרין.
ואם אמר "הרי עלי שני עשרונין להביא בשני כלים", והביא בכלי אחד, ואמרו לו: הרי בשני כלים נדרת -
וחילקם והקריבן בשני כלים הרי אלו כשרין.
אבל אם נתנו לכלי אחד, הרי הן כשתי מנחות שנתערבו, שאם יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה הרי אלו כשרות, ואם לאו הרי הן פסולות.  11 

 11.  א. מרש"י נראה שהוא מפרש מה ששנינו "נתנו לכלי אחד" דהיינו שלא שמע בקולם והשאירם בכלי אחד; והיינו נמי מה שהוקשה לרש"י, אם כן למה ברישא שנינו שהוא פסול, ופירש, דרישא מיירי באופן שאינו יכול לקמוץ מכל אחד בפני עצמו; ובתוספות פירשו, ש"נתנו בכלי אחד" אחר שהעבירם לשני כלים, ראה דבריהם, וראה עוד בחזון איש סימן כט סק"כ. ב. (יש לעיין לפירוש רש"י: הרי הוא לא סיים את העשרונות, אלא קיבל עליו להביא שני עשרונות כשתי מנחות והביאם בכלי אחד כמנחה אחת, ומה שייך שיכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה, והרי אין כאן שתי מנחות אלא מנחה אחת).
גמרא:
שנינו במשנה: הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת ... ידי חובתו לא יצא; הרי עלי שני עשרונין להביא בכלי אחד והביא בשני כלים בשני כלים והביא בכלי אחד ... ידי חובתו לא יצא:
מפרשת הגמרא וצריכא המשנה להשמיענו בשתי בבות שאם קבע בשעת נדרו גם את הכלי (היינו: סוג הכלי גודלו ומספרו), הרי קביעותו קביעות ואינו יכול לשנות, משום:
דאי אשמעינן הך קמייתא (את הרישא) כששינה בסוג הכלי, הייתי אומר דוקא באופן זה לא יצא ידי חובתו, משום דהרי אמר במחבת וקא מייתי במרחשת שהוא שינוי כלי -
אבל הכא בסיפא דאידי ואידי במחבת ואידי ואידי במרחשת (שבין קביעותו ובין אופן הבאתו היו באותו סוג כלי) והשינוי הוא במספר הכלים -
אימא (הייתי אומר) אף ידי נדרו נמי יצא.
ואי אשמועינן התנא רק הך (את הסיפא), הייתי אומר רק משום דקא פליג להו (שחילק מנחה אחת לשתי מנחות) לכן לא יצא ידי חובתו, אבל התם ברישא - כששינה את סוג הכלי - דלאפליגלהו אלא שינה בכלי -  12 

 12.  בגמרא לא נתבאר צריכותא בין נדר להביא בשני כלים והביא בכלי אחד לבין שינוי סוג הכלי.
אימא: לא יעכב השינוי ויצא ידי חובתו -
לפיכך צריכא להשמיענו את שני הדינים.
תנו רבנן:
המשנה את הכלי או את מספר הכלים: מה שהביא הביא, וידי נדרו לא יצא וכמבואר במשנה.
רבי שמעון אומר: בין אם שינה את הכלי ובין אם שינה את מספר הכלים אף ידי נדרו נמי יצא, כי לדעתו אינו יכול לקבוע באיזה כלי או בכמה כלים יביא את המנחה, ומביא כרצונו.  13 

 13.  משמע, ששינוי הכלים ומספר הכלים דין אחד הוא, שהרי רבי שמעון נחלק בשניהם, ופירש רש"י: "קביעותא דמנא לאו כלום הוא"; וכן נראה מן הצריכותא של הגמרא לעיל; והנה בתחילת הפרק הבא נחלקו חכמים ורבי אם קביעותא דמנא לענין מספר הכלים קביעותא הוא, ראה שם, ואם אכן ענין אחד הוא, נמצא שרבי החולק על קביעותא דמנא לענין מספר הכלים חולק גם על קביעותא דמנא לענין סוג המנחה, ובפשוטו אין נראה כן בסוגיא שם, וצריך תלמוד.
שנינו במשנה: זו להביא במחבת והביא במרחשת ... הרי זו פסולה: ומקשינן על המבואר במשנה שהיא מנחה פסולה, והא תניא: "זו להביא במחבת" והביא במרחשת, לא קידשום למנחות הכלי שרת  14  שנתן בהם לקדשם, וחולין הם ולא מנחה פסולה, ודלא כמשנתנו!?

 14.  לפי פשוטו אין הכוונה דוקא למחבת ולמרחשת, אלא לאותם כלים שקידשו בהם את המנחה, ראה בזה בחזון איש סימן כט סקי"ח, ודקדק כן גם מלשון המשנה "והביא" במחבת דמשמע משעת הבאה, ומלשון הברייתא "קידשום" דמשמע דקאי על שעת הקידוש, אלא שנתקשה שם בלשון רש"י כאן דלא משמע כן.
אמר תירץ אביי:
לא קידשום כלי השרת ליקרב בשינוי כלי, אבל קידשום כלי השרת כדי ליפסל.
ואמר עוד אביי:
לא שנו שאם קבע להביא במחבת אינו יכול לשנות למרחשת  15  ולהיפוך -

 15.  כן פירש רש"י, אך לכאורה היה נראה דלאו דוקא, והוא הדין שקביעות מספר הכלים הוא דוקא בשעת הנדר, וכאשר נראה מהסוגיא לעיל ש"קביעות מנא" הוא דין אחד המחייב את שני הדינים שבמשנתנו; וברמב"ם מעשה הקרבנות יז ג מובא דין זה לענין מספר הכלים, ראה שם.

דרשני המקוצר[עריכה]