פרשני:בבלי:מנחות יז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות יז א

חברותא[עריכה]

אמרי  חריפי דפומבדיתא: הקטרה מפגלת הקטרה. דהיינו, אם הקטיר את הקומץ על מנת להקטיר לבונה למחר - הרי זה פיגול.
ואפילו לרבנן, דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר, הני מילי היכא דחישב בהו בשיריים, שבשעת הקטרת הקומץ חישב על השיריים לאוכלן למחר, ולבונה במלתא קיימא, שלא חישב בשעת עבודתה מחשבת פיגול ולא חישב עליה להקטירה למחר. אבל הכא, אף שלא חישב בשעת הקטרת הלבונה, מכל מקום, כיון דחישב בה בלבונה, שבשעת הקטרת הקומץ חשב על הלבונה להקטירה למחר, כמה (כמו) דחישב ביה בכוליה  15  מתיר דמי.

 15.  רש"י מקשה, ולא דמי לשוחט את הכבש דהתם לא איקבעו בחד מנא, ומקשה הרש"ש, הרי מבואר ברש"י הלאה דיבור המתחיל כחד דמו שכל זה לרבנן אבל לרבי יוסי באמת אין מתיר מפגל את המתיר. ותירץ היד בנימין שבאמת גם כאן כוונת רש"י לפי רבנן, ומכל מקום היה קשה לו הרי מכבש לכבש גם רבנן מודים שאי אפשר לחשוב, ומתרץ שזה בכלי אחד, ועדיף.
אמר רבא: אף אנן נמי תנינא כך.
דתנן: זה הכלל, כל הקומץ ונותן בכלי, והמוליך והמקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, אם חישב בשעת העבודה לאוכלו או להקטירו חוץ למקומו, הרי הוא פסול ואין בו כרת. ואם חישב בשעת העבודה לאוכלו או להקטירו חוץ לזמנו, הרי הוא פיגול, וחייבין עליו כרת.
מאי לאו, מחשבה המפגלת בשעת הקטרה של הקומץ, היא דומיא דהנך, הקומץ ונותן בכלי - מה הנך, בין חישב בשעת עבודתן לאכול שיריים חוץ לזמנם, ובין חישב להקטיר לבונה חוץ לזמנה - פיגל. אף הקטרה, בין חישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול שיריים חוץ לזמנו ובין להקטיר לבונה חוץ לזמנה, פיגל.
ודחינן: לא. הנך דווקא בין אם חישב לאכול בין להקטיר. אבל הקטרה, רק אם חישב בה לאכול את השיריים חוץ לזמנם, אין, אזי מתפגלת המנחה, אבל אם חישב בשעת הקטרת הקומץ על מנת להקטיר את הלבונה חוץ לזמנה, לא נעשית המנחה פיגול.
יתיב רב מנשיא בר גדא קמיה דאביי, ויתיב וקאמר משמיה דרב חסדא: אין הקטרה של הקומץ מפגלת הקטרה של הלבונה. ואפילו לרבי מאיר דאמר מפגלין בחצי מתיר, הני מילי היכא דחישב בהו בשיריים, דקומץ מתיר דידהו הוא, שהרי הקטרת הקומץ מתרת את השיריים, אבל הכא, דקומץ לאו מתיר דלבונה הוא, שיכול להקטיר הלבונה קודם שהקטיר את הקומץ, לא מצי מפגל ביה.
אמר ליה אביי: עני מרי (ענני אדוני)! האם משמיה דרב אמרה רב חסדא?
אמר ליה: אין.
אתמר נמי, שמשמו של רב נאמרה המימרא, אמר רב חסדא אמר רב: אין הקטרה מפגלת הקטרה.
אמר רב יעקב בר אבא משמיה דאביי: אף אנן נמי תנינא:
שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר, הוא פיגול וחבירו כשר.
שחט על מנת לאכול מחבירו למחר - שניהם כשרים.
מאי טעמא שניהן כשרים? לאו, משום דכיון דהאי כבש לאו מתיר דידיה של הכבש השני הוא, לא מצי מפגל ליה. ודחינן: לא, התם הוא לא נעשה פיגול משום דלא איקבע בחד מנא (כלי אחד) אלו ב' כבשים, אבל הכא דאיקבע בחד מנא, שהקומץ והלבונה בכלי אחד, כי חד דמו, ולכן בזה שייך לומר שהקטרה מפגלת הקטרה.
אמר רב המנונא: הא מלתא אבלע לי (הבליע לי, הטעימני ולימדני, רש"י) רבי חנינא, ותקילא לי (ושקול לי - חשוב לי) ככולי תלמודאי: הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיריים למחר, דהיינו שבשעת הקטרת הקומץ חשב גם להקטיר לבונה למחר וגם לאכול שיריים למחר, פיגול הוא.
ותמהינן: מאי קא משמע לן רבי חנינא בזה? אי דהקטרה מפגלת הקטרה, לימא "הקטיר קומץ להקטיר לבונה", ומדוע הוסיף "לאכול שיריים", הרי גם בלי זה הוא פיגול?
ואי זה בא להשמיענו דמפגלין בחצי מתיר, לימא "הקטיר קומץ לאכול שיריים למחר" שזה הרי חצי מתיר, שחשב רק בהקטרת הקומץ!
ואי תרוויהו קא משמע לן, שהקטרה מפגלת הקטרה ושמפגלים בחצי מתיר, ואו או קאמר, הקטיר קומץ להקטיר לבונה למחר שזה לחדש שהקטרה מפגלת הקטרה, או לאכול שיריים למחר שזה לחדש חצי מתיר, לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שיריים למחר, שלשון זה משמע או או?
אמר רב אדא בר אהבה: לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר, ובאמת בכל אחד מאלו המחשבות - להקטיר לבונה או לאכול שיריים למחר - לא נעשה פיגול, ושאני הכא דכיון שחשב את שתי המחשבות, פשטה  16  ליה מחשבה בכולה מנחה.

 16.  הקשה החזון איש הרי אם אין מחשבים מהקטרה להקטרה, אם כן, מחשבתו שחשב בקומץ להקטיר הלבונה אינה מחשבה, וכן המחשבה שחשב על השיריים לאכלם חוץ לזמנו אינה מחשבה כיון שזה חצי מתיר, אם כן, מדוע שחשב שתי מחשבות אלו יחד תפסל המנחה? והרמב"ם כפי המתבאר בליקוטי הלכות מבאר הגמרא שחשב בשעת הקטרת הקומץ להקטיר הלבונה למחר, ובשעת הקטרת הלבונה לאכול השיריים למחר, וסובר שזה עדיף מרש"י, ובזה שחשב בשתי המתירים נחשב שפיגל בכל המתיר, ועדיין קשה, שהרי חשב מהקומץ על הלבונה, ואין מפגלים מהקטרה להקטרה.
תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא: הקטיר קומץ לאכול שיריים, ובשעת הקטרת הלבונה לא חישב - לדברי הכל פיגול.
ותמהינן: והא מיפלג פליגי!? שהרי לרבנן אין מפגלין בחצי מתיר?
ומבארינן: אלא אימא לדברי הכל פסול, שרבנן גם כן מודו בזה.
ומקשינן: ולימא "הרי זה פיגול" ורבי מאיר היא, ולא היינו צריכים לשנות בדבריו של התנא ולומר במקום "פיגול" - "פסול"? ומתרצינן: תנא (ששנה לו לרב יצחק בר אבא), "דברי הכל" אתניוה (שנה לו), הלכך, "פיגול" ב"פסול" שייך לומר שמיחלף ליה ושנה פיגול במקום פסול, אבל לשון "הרי זה" ב"דברי הכל" לא מיחלף ליה, ואם לימדו אותו "הרי זה", לא היה טועה לומר "דברי ה כל ".

מתניתין:

א. הקומץ את המנחה על מנת לאכול ממנה חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו לאכול, וכגון שחשב לאכול את הקומץ או את הלבונה שדינם בהקטרה ולא באכילה.
או שקמץ את המנחה על מנת להקטיר ממנה חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו להקטיר כגון שחשב להקטיר את שיירי המנחה, הנאכלים על ידי הכהנים, הרי קרבן המנחה - כשר!
רבי אליעזר - פוסל!
ב. הקומץ את המנחה על מנת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שדרכו לאכול, או שחשב להקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שדרכו להקטיר, אלא שהיתה מחשבת הפיגול שלו על פחות מכזית הרי הקרבן כשר, שאין מחשבת פיגול פוסלת אלא במחשבה על כזית! ג. ואם חשב במחשבת פיגול לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית הרי הקרבן כשר - שאין מחשבות פיגול אודות אכילה  1  והקטרה מצטרפין לשיעור כזית  2 !

 1.  מלשון המשנה משמע שחצי זית קומץ וחצי זית שיריים מצד עצמם יכולים להצטרף, והחסרון הוא רק משום שמחשבת אכילה והקטרה אין מצטרפין. ובאמת מוכח כן ממה שאמר רבי ירמיה לעיל (יב ב) שלרבי אליעזר דסבירא ליה שמחשבין מאכילת מזבח לאדם, אם חישב על חצי זית קומץ וחצי זית שירים לאוכלן למחר שמצטרפין, הרי לנו שמאחר ושייך מחשבת אכילה בקומץ (לרבי אליעזר), הרי הוא מצטרף עם שירים שחשב בהם גם כן מחשבת אכילה, ולפי זה יש לומר גם לאידך גיסא, שאם חשב על חצי זית שירים לאכילה וחצי זית שירים להקטרה שלא יצטרפו אפילו לרבי אליעזר, שאף על גב ששניהם שירים הם, מכל מקום שני המחשבות השונות אינן מצטרפין.   2.  הקשה רש"י הרי כבר למדנו דין זה במשנה לעיל (יב ב), ותירץ שהמשנה כאן באה לחדש שגם לרבי אליעזר הסובר שמחשבת אכילה פוסלת אפילו בדבר שאין דרכו לאכול, מכל מקום אין מחשבת אכילה והקטרה מצטרפין, ומשום שהיה מקום לומר שכמו שגזר רבי אליעזר ואסר מדרבנן אפילו בדבר שאין דרכו בכך, כך יגזור ויאמר שמדרבנן מצטרפין מחשבת אכילה והקטרה, עכת"ד, וכן מפורש לעיל שם בדברי רבי ירמיה שלרבי אליעזר אין מחשבת אכילה והקטרה מצטרפין, ומשמע מדברי רש"י שלדעת רבי יוחנן בגמרא הסובר שרבי אליעזר פוסל במשנה מן התורה, ודאי הוא שאין מחשבת אכילה והקטרה מצטרפין, וכן ביאר התוס' יום טוב ועיי"ש.
גמרא:
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי אליעזר שפוסל במחשבת פיגול אפילו כשחשב על דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר - משום דאמר קרא בפרשת פיגול "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" ומכפילות המילים "האכל יאכל" דורשים שבשתי אכילות הכתוב מדבר! אחד אכילת אדם, דהיינו פיגול בדבר שדרכו לאכול, ואחד אכילת מזבח דהיינו פיגול בדבר שדרכו להקטיר. והקישן הכתוב לומר לך: כשם שמחשבין מחשבת פיגול באכילת אדם, כך מחשבין נמי מחשבת פיגול באכילת מזבח. ולומדים מההיקש כשם שמחשבין מאכילת אדם לאכילת אדם, דהיינו שיירי המנחה שהם נאכלים, אם חשב לאכלם חוץ לזמנם - הרי זה פיגול. וכשם שמחשבים מאכילת מזבח לאכילת מזבח, דהיינו, קומץ שהוא נקטר על גבי המזבח, אם חשב להקטיר אותו למחר - הרי זה פיגול, כך מחשבין מאכילת אדם למזבח, שאם חשב על שיירי המנחה שהם נאכלים, להקטירם למחר, הרי זה מחשבת פיגול - ופסול, וכך מחשבים מאכילת מזבח לאדם, שאם חשב על הקומץ העומד להקטרה, לאוכלו מחר, הרי זה מחשבת פיגול - ופסול!  3 

 3.  המקדש דוד (לג א) נסתפק האם כשחישב בבשר קדשים קלים להקטיר למחר הוי פיגול לרבי אליעזר, ומשום שהולכים אחר מחשבת ההקטרה שחישב בהם, והרי כל האימורין הנקטרים נפסלים אז, או שהולכים אחר עיקר זמן האכילה של הבשר שהוא לשני ימים, וכדי לפסול צריך שיחשב להקטיר ליום השלישי, וכמו כן נסתפק לענין דם שחישב לשתותו אחר שקיעת החמה, אם הולכים אחר מחשבת האכילה, והרי כל הנאכלין אינם נפסלים בשקיעת החמה, או שהולכים אחר עיקר זמנו של הדם שהוא נפסל בשקיעת החמה. וכמו כן יש לדון לענין מחשבת המקום, לענין בשר קדשים קלים שחישב להקטירן חוץ לעזרה בירושלים, שמחיצת אכילתן היא ירושלים, אבל כל הנקטרין מחיצתן היא העזרה. ויעויין מנחת אברהם שהביא להוכיח מלשון רש"י לעיל (כח א ד"ה כאליה) שהולכים אחר עיקר זמנו ולא אחר המחשבה, שהרי כתב שם שאם חישב לאכול מאליה של שלמים למחר שהוא פיגול, והרי זמן אכילת שלמים הוא שני ימים, עכ"ד, אולם יש לדון בזה שמכיון והאליה שעולה לגבוה יש בה דין קדשי קדשים כמבואר בזבחים (פט א), והלא זמן אכילת קדשי קדשים הוא ליום אחד, (ויעויין בזבחים נה א בהערות ל"חברותא" הערה 1), אם כן גם אם הולכים אחר המחשבה הרי מחשבתו על למחר נחשבת חוץ לזמנו.
מאי טעמא מהיכן למד רבי אליעזר, שהפסוק בא ללמדינו גם דין זה, שמחשבים מאכילת אדם למזבח, ומאכילת מזבח לאדם?
מדאפקינהו רחמנא מזה שקראה התורה להקטרה בלשון אכילה, וכמו שדרשנו שבשתי "אכילות" הכתוב מדבר, אחד "אכילת" אדם ואחד "אכילת" מזבח, לומדים מזה, שאכילה והקטרה שוים הם לענין זה שמחשבת הקטרה תפסול דבר שעומד לאכילה, ומחשבת אכילה תפסול דבר שדינו בהקטרה.
ורבנן מדוע הם לא דורשים את הפסוק כמו רבי אליעזר?

דרשני המקוצר[עריכה]