פרשני:בבלי:מנחות מב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות מב ב

חברותא[עריכה]

ומתפילין מוכח להיפך והיא תיובתיה: והרי תפילין דפסולות בעובד כוכבים, דתני רב חיננא בריה דרבא  מפשרניא: ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין, מסור, עובד כוכבים, עבד, אשה וקטן או מומר, הרי אלו פסולין, שנאמר "וקשרתם וכתבתם" ודרשינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, וכל אלו שהוזכרו אינם בקשירה שכולם פטורים מן התפילין (ומסור ומומר על אף שחייבים, נחשבים שאינם בקשירה, שהרי פרקו מעליהן עול. גיטין מה ב). ומאידך בישראל אין צריך לברך על עשיית תפילין, דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן: על הנחת תפילין של יד אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין", ועל הנחת תפילין של ראש אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין", ואילו לעשות תפילין לא מברך בעשייתן  13 , וקשה על רב חסדא שאמר שכל שאין גוי כשר לעשותו מברכים עליו?

 13.  הובא לעיל שהתוס' בסוכה (מו א) דייקו מכאן שאין מברך על עשיית תפילין שהחיינו, ודעת הרמב"ם (ברכות יא ט) שמברך על עשיית ציצית ותפילין. והטור (כב) פסק שיברך שהחיינו בעשיית הציצית והקשה הבית יוסף למה לא פסק כך בעשיית תפילין כהרמב"ם? ותירץ שהטור סובר כבעל העיטור שהברכה היא משום כלים חדשים ומברך על הבגד (אבל תפילין הם רק למצוה ולא ליהנות) וכן פסק בשו"ע, וביאר המגן אברהם שהקונה כלי חדש מברך בשעה שקונה, ובטלית כיון שאינה ראויה ללבישה בלי ציצית לכן יברך בשעה שמטיל בה ציצית. והביאור הלכה כתב שראוי להחמיר שהעושה תפילין לעצמו יפטור את עצמו משהחיינו על ידי פרי חדש כיון שהט"ז והגר"א פסקו כהרמב"ם. והוסיף שהמניח תפילין פעם ראשונה בחייו בודאי ראוי שיברך שהחיינו על פרי או בגד חדש משום שיש פוסקים שכל מצוה כשמקיימה פעם ראשונה יברך שהחיינו. ועוד כתב שאם לא בירך בהטלת הציציות וגם לא בשעת עיטוף ראשון, יברך שהחיינו אחר כך כשלובש את הטלית למצוה.
ומסקינן: אלא לאו היינו טעמא, אלא הכלל הוא: שכל מצוה דבעשייתה גמר את המצוה כגון מילה, אף על גב דכשירה בעובד כוכבים מכל מקום בישראל צריך לברך, וכל מצוה דעשייתה לאו היינו גמר המצוה כגון תפילין, שאין עשייתן גמר המצוה אלא הנחתן, אף על גב דפסולות בעובד כוכבים, מכל מקום בישראל אינו צריך לברך.
ובציצית שנחלקו רב נחמן ורב חסדא  14  אליבא דרב אם צריך לברך על עשייתן בהא קמיפליגי, מר סבר, חובת טלית הוא ואפילו אינו לובשה חייב להטיל בה ציצית, ואם כן הטלת הציצית היינו גמר עשייתה ולכן צריך לברך. ומר סבר, חובת גברא הוא ואין גמר מצותה אלא בלבישתה, ולפיכך אין צריך לברך על עשייתה.

 14.  כך פירש רש"י. והקשו האחרונים שהרי רב חסדא עצמו פירש טעמו משום שעשיית גוי פסולה והגמרא דחתה טעם זה? ולכן פירשו השפת אמת וקרן אורה שכונת הגמרא לפרש את מחלוקת רב נחמן ורב אדא בר אהבה אם מברכים על עשיית ציצית וכן משמע ברי"ף וראה פירוש רבנו גרשום. ובחידושי הרשב"א תירץ שבאמת סברת רב חסדא משום שעשיית הציצית אינה מצוה אלא הכשר והכנה למצוה והוכיח כן ממה שכשר עשיית גוי. והגמרא דחתה את הראיה אבל סברתו לפטור תלוי אם ציצית היא חובת גברא בלבישה או חובת טלית כמסקנת הגמרא.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, אתון הכי מתניתו לה לדין זה, שאמר רב יהודה אמר רב לעיל שציצית שעשאה עובד כוכבים פסולה, ולכן הוקשה לכם מדוע אין צריך לברך על עשייתה. אנן הכי מתנינן לה:
אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצית בעובדי כוכבים שכשירה, שנאמר "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית". ודרשינן, יעשו להם אחרים, שגם אחרים דהיינו גוים כשרים לעשות ציצית  15 .

 15.  כתב הביאור הלכה (יד ב ד"ה לא) שכיון שבגמרא מדובר על גוי שעושה ציצית עבור ישראל ודרשינן ועשו להם אחרים להכשיר עשיית גוי עבור ישראל. אפשר לומר שהלשון הראשון בגמרא שפוסל עשיית גוי (וכך ההלכה) והובא לעיל שהרמב"ם דייק מזה שאין התליה צריכה כונה לשמה והרא"ש ורש"י סוברים שצריך תליה לשמה, המחלוקת היא דוקא כשישראל עושה את הציצית עבור אחרים כמו גוי שעושה לישראל, שהרא"ש סובר שכונתו היא לעשות בקשת חבירו להטיל ציצית בבגדו וזה לא נחשב לשמה, אבל כשעושה ציציות לעצמו גם הרא"ש מודה שסתמא כונתו לשם מצוה וכשר. וסיים שראוי להחמיר לומר בפה לשם מצות ציצית. והרי"ף גורס בלשון הראשון בגמרא (מב א) מנין ללוקח ציצית מן הנכרי והיינו שמדובר על גוי שעשה ציצית כדי למכור ולא ששלחו ישראל, וכתב הביאור הלכה (הנ"ל) שלפי דבריו אפשר לומר שאין מחלוקת בין שני הלשונות בגמרא בשם רב שאם הגוי עשה מעצמו ציציות פסולה אבל כשעושה לצורך ישראל דרשינן מועשו להם אחרים שכשרה, אבל כל הפוסקים סוברים שכל עשיית גוי פסולה.
אמר רב יהודה אמר רב: אם עשאן (את חוטי הציצית) מן הקוצים, דהיינו חוטים התלויים בסוף יריעת הבגד וקוצצים אותם מן הבגד, והוא לא קצצן אלא עשה מהן ציצית לבגד, או שעשאן מן הנימין, כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אימרא במחט, וראשי חוטי התפירה תלויים בה, ומהן גדלו את הציצית, או מן הגרדין, שהם חוטי האריגה שנותרו, שתולים בסוף הבגד, ומהם עשה את הציצית לבגד זה שהם תלויים בו, כל זמן שחוטין אלו מחוברין לבגד פסולה, שתלייתן בבגד לא נעשתה לשם מצות ציצית  16 .

 16.  כך פירש רש"י כאן. והתוס' הביאו בשם רש"י שהפסול משום שהוא "מן העשוי" וחולקים על טעם זה ופירשו משום שאינו עשוי לשמה, וגם לרב צריך תליה לשמה. והשו"ע (יא ה) כתב שהטעם משום ביזוי מצוה, וביאר הט"ז (יא ד) שצריך לטעם זה באופן שטוה חוטים לשם ציצית ואחר כך ארג מהם בגד ובכל זאת שיירי השתי פסולים משום ביזוי מצוה. והמגן אברהם (יא ט) הביא שהבעל המאור בסוכה (ט א) כתב טעם נוסף שפסול אפילו לרב שסובר שאין צריך עשיה לשמה, משום שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מהם לכן פסולים לציצית. ולמד מדבריו המגן אברהם שכל חוט גרוע שאינו ראוי לעשיית בגד פסול לציצית. ובארצות החיים רוצה לומר שהנפקא מינא בין טעם השו"ע לטעם שכתב בעל המאור אם יהא כשר בדיעבד, שביזוי מצוה אינו פוסל בדיעבד, אבל הט"ז (שם ד) ומשנה ברורה (שם כה) פוסלין אפילו בדיעבד גם לפי טעם השו"ע וכן משמע ברמב"ם (א יא).
אבל אם עשאן מן הסיסין (פקעיות כדוריות של חוט, רש"י סוכה ט א), כשרה, הואיל וכשנתלו בבגד לשם ציצית נתלו, ונחשב עשיה לשמה, ואפילו שלא טוו חוטים אלו לשמה.
אמר רב יהודה: כי אמריתה לדינים אלו קמיה דשמואל, אמר: אף אם עשאן מן הסיסין פסולה, שעל אף שנתלו החוטים לשם מצות ציצית, מכל מקום טווית החוטים לא נעשתה לשם ציצית, ובציצית בעינן טויה לשמה  17 .

 17.  הובא לעיל שדעת רש"י ותוס' כאן והרא"ש (סימן יד) שאפילו לרב צריך תליית החוטים לשמה ושמואל סובר שגם הטויה צריך לשמה, וכן פסק השו"ע (יד ב). ודעת הרמב"ם (א יא יב) שדוקא טויה צריך לשמה אבל תליית החוטים אינה צריכה כונה לשמה, (וראה לעיל (מב א) בהערות ביאור דבריו) ופסק השו"ע שבשעת הדחק יכול לסמוך על דעת הרמב"ם, אבל לא יברך על ציצית זו. והמרדכי (תתקמט) כתב שצריך לומר בפה לשם ציצית וכן פסק השו"ע (יא א). והמשנה ברורה (שם ד) פסק שאם רק חשב לשמה פסול. ובגליון רע"א (לב ח) ביחס לעיבוד תפילין מסתפק אם מחשבה לשמה כשר בדיעבד, וכן מסתפק בשו"ע הגר"ז וכתב שהוא ספק דאורייתא. (והמשנה ברורה לב כד פסק שעיבוד במחשבה לשמה כשר בדיעבד, ובסימן לב צה ביחס לכתיבת הפרשיות פוסל מחשבה לשמה אפילו בדיעבד). עוד כתב המרדכי: או שיאמר לאשה טוי לי ציצית ותו לא צריך. וכתב הביאור הלכה (יא א) בשם הביאור למרדכי שכונתו שאין צריך יותר דיבור, אבל צריך שתכוין האשה לשם ציצית. (והשו"ע השמיט סיום לשון המרדכי שאין צריך יותר) אבל בביאור הגר"א (יא ה) פירש שעל ידי האמירה לאשה טוי לי ציצית נעשה הסתמא של מעשה האשה לשמה ואינה צריכה כונה נוספת, וכתב שכך מבואר במרדכי. (וראה בביאור הלכה שם שעדיף לומר כל מה שאטוה יהא לשם ציצית).
ואמרינן: מה שנחלקו רב ושמואל אם צריך טויה לשמה כתנאי היא.
דתניא: ציפן לתפילין בזהב, שעשה בתי התפילין מזהב ולא מעור, או שטלה עליהן (לשון טלאי וחיפוי) עור בהמה טמאה, שעשה בתי התפילין מעור בהמה טמאה, הרי בתי התפילין הללו פסולות, לפי שצריך בית של עור  18 .

 18.  רש"י, ולמד את זה מרצועות התפילין. ובסנהדרין (מח ב) פירש רש"י שהוא הלכה למשה מסיני, אבל במגילה (כד ב) כתב שילפינן מתורת ה' בפיך שכל התפילין יהיו עשויות מבהמה טהורה ולכן זהב פסול. והנה לשון רש"י שטלה עליהם היינו שעשה את הבתים עצמם מעור בהמה טמאה והבית יוסף (לב) הביא שהמרדכי פירש כך ציפן זהב שעשה את הבתים מזהב, ודייק מדבריו שאם יעשה הבתים מעור בהמה טהורה ויצפה הבית בזהב או עור בהמה טמאה יהיה כשר, וסיים שהמרדכי חזר בו ופוסל גם אם ציפה או עשה טלאי מזהב או עור בהמה טמאה על בית כשר, וכתב שכך פירש הרמב"ם את הברייתא. והנודע ביהודה (או"ח א א) תמה עליו וכתב שכל הראשונים פירשו את הברייתא שעשה את הבתים עצמם מזהב או עור טמא, וציפן וטלה עליהן הכונה היא על הפרשיות וכן משמע לשון הרמב"ם (תפילין ג טו). והוכיח כן מהטעם שפירש כאן רש"י שזהב פסול כיון שצריך בית מעור כמו הרצועות. ותמה על הטעם שכתב רש"י במגילה וכי זהב אינו מותר בפיך? ועל כל פנים מהטעם ברש"י מוכח שמדובר על עשיית הבתים עצמם. ופסק שם להלכה שמותר לצפות הבתים בטיח וצבע עבה אפילו שאינו עור, אבל ציפוי וטלאי מדבר טמא פסול כמו שפסק השו"ע (לב מח).
וכן צריך דוקא עור בהמה טהורה, שלמדנו מהפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך" שכתיבת ספר תורה וכן דברים שבקדושה צריך שיעשו מן המותר בפיך, ועור בהמה טמאה אסור הוא בפיך. אבל, אם עשאן מעור בהמה טהורה כשרות, ואף על פי שלא עיבדן לשמן, לשם מצות תפילין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן.
וכמו שנחלקו רבנן ורבן שמעון בן גמליאל בהכנת העור לעשיית בתי התפילין אם צריך שיעשה לשמה, כמו כן נחלקו רב ושמואל בטווית חוטי הציצית שהיא הכנת החוטין לתלייתן אם צריך שיטוו לשמן. נמצא שנחלקו רב ושמואל במחלוקת רבנן ורבן שמעון בן גמליאל  19 .

 19.  הקשו התוס' איך הגמרא מדמה ציצית לתפילין לדין עשיה לשמה, הרי בגמרא סוכה (ט א) יש דרשא שציצית צריכה לשמה ובתפילין לא מצינו דרשא? ולכאורה מוכח מהגמ' כאן שהמחלוקת אם צריך עיבוד לשמה אינה בדיני עשיית תפילין אלא כמו שמפרשת הגמרא בסנהדרין (מח ב) שנחלקו אם הזמנה מילתא היא או לא. והיא מחלוקת בכל המצוות בדין הזמנה ולכן דימו ציצית לתפילין. אלא שעדיין קשה מנין לנו שנחלקו אם הזמנה מילתא הרי אפשר לומר שנחלקו בחיוב עשיה לשמה בתפילין ? ובאמת הרמב"ן במלחמות בסוכה (ט א) והראב"ד בהשגות על הרי"ף שם כתבו שהיא מחלוקת הסוגיות. והגמרא כאן היא כהסוגיא בסנהדרין, אבל לפי מסקנת הסוגיא בסוכה שיש דרשא שציצית צריכה לשמה אין ראיה לדמות ציצית לתפילין וכן לתלות המחלוקת בדין הזמנה מילתא. (וראה חידושי רבנו חיים הלוי תפילין א). והביא הרמב"ן שם ירושלמי ביומא שבמחלוקת זו אם הזמנה מילתא תלוי דין לשמה בכל חפץ של מצוה וקדושה, כגון אבני הקדש ובגדי כהונה אם צריכים חציבה ואריגה לשמה. ולפי הסוגיא כאן ובסנהדרין לרב אין דין לשמה כלל בתפילין אפילו בכתיבת הפרשיות, וכן בציצית רב חולק על דין לשמה אפילו בתליית החוטים. ולפי פירוש רש"י ותוס' לעיל שרב פוסל מן הנימין והגרדין משום לשמה קשה למה הגמרא מפרשת שנחלקו בדין לשמה מצד הזמנה והרי נחלקו דוקא בטויה? וביאר הגאון רבי אלעזר משה הורביץ שלפי דעה זו צריך לפרש שהדמיון למחלוקת תנאים בתפילין הוא רק ביחס לדין לשמה בהכשר למצוה כמו עיבוד העור שדימו לטווית חוטים, אבל עשיית המצוה עצמה ודאי צריכה לשמה. (ובהשגות הראב"ד על הרי"ף בסוכה שם כתב כעין זה. וראה ביאור הגר"א או"ח סוף סימן מב).
אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא, חוטי התכלת שבציצית, היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מיתינן (מביאים אנו) דם חלזון וסממנין, ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה (משליכים את הדם והסממנין ליורה ומרתיחין אותם), ושקילנא פורתא בביעתא (לוקח מעט מן הצבע בקליפת ביצה כדי לנסות את הצבע), וטעמינן להו באודרא (צובע עם מוך בתוך אותה קליפה לידע אם תכלת זו יפה היא), ואחר כך שדינן ליה לההוא ביעתא, וקלינן ליה לאודרא, זורקים את הצבע שבקליפת הביצה ושורפים את המוך שצבעו בו.
וממימרא זו שמע מינה תלת דיני: א. שמע מינה ממה ששורפין את הצמר הנסיון שלא יעשה ממנה ציצית, שטעימה פסולה, והיינו שאותו צמר שצובעין לשם נסיון פסול לציצית  20 .

 20.  כתבו התוס' שאפילו עשה לשם ציצית וגם לשם נסיון פסולה כמו מנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה. והקשה הקרן אורה שלשם זבח אחר או מנחה שקמצה שלא לשמה יש כאן מחשבה סותרת אבל לשם נסיון אינה סתירה לכונה לשם ציצית ומנין שהיא פסולה? ובקובץ שיעורים (ח"ב כב) הביא שהגר"ח הקשה שמחשבת שלא לשמה בקדשים פסולה לא משום שלא כוון לשמה, אלא היא מחשבת פסול ולכן לשמה ושלא לשמה פסול אבל בציצית שהחיסרון משום שצריך כונה לשמה מסתבר שלשם ציצית וגם לנסיון נחשב לשמה? וכן תמה במנחת ברוך (או"ח ג) ונקטו שאין כלל דין כונה לשמה בקדשים. והקובץ שיעורים הנ"ל דן בזה והביא ראיות לשני הצדדים. (וידוע שהגרי"ז בהל' מעשה הקרבנות (ד) כתב שיש דין לשמה בקדשים אלא שסתמא לשמה, וזהו חלות דין בגוף הקרבן שסתמו לשמו ואפילו אם יחשוב לשם חולין לא נפקע הסתמא לשמה, אלא שאם חשב שלא לשמו זו מחשבת פסול. ועל כל פנים אינו דומה לדין לשמה בציצית). ותירץ באבי עזרי (ציצית ב ג) שהביאור הנ"ל במחשבת שלא לשמה בקדשים שהיא מחשבת פסול הוא דוקא בכל הקדשים לגבי שלא יעלו לבעלים לשם חובה, אבל חטאת ופסח שאם שחטן שלא לשמן פסולין לגמרי הפסול הוא מצד חסרון כונה לשמה ולכן אם שחטן לשם חולין כשר ואינו מרצה, ומדין זה למדו התוס' לפסול ציצית שנעשו גם לנסיון. ועל קושיית הקרן אורה מגמרא בפסחים שאם חשב לשמה וגם לשם דבר נוסף שאינו סותר הלשמה כשר, תירץ האור שמח (גירושין א) שאם חושב לנסיון כונתו היא שמא אין הצבע טוב ואינו ראוי למצות תכלת, וכונה זו נחשבת סתירה למחשבה לשם ציצית.
ב. ושמע מינה גם כן דבעינן צביעה לשמה (לשם מצות ציצית) ומשום כך פסול מה שנצבע לנסיון.
ג. ושמע מינה ממה שצריך לזרוק את הצבע שבביצה ואינו רשאי להשליך הביצה לתוך יורת הצבע, דטעימה פסלה, והיינו שאם שפך לתוך היורה את הצבע שהשתמשו בו לנסיון, פוסל את כל היורה  21 .

 21.  כך פירש רש"י. ותמה בליקוטי הלכות זבח תודה (מהחפץ חיים) למה לא יתבטל ברוב הצבע הכשר? ובמרומי שדה פירש שרש"י סובר שמין במינו לא בטל מן התורה. והרמב"ם סובר שבטל מן התורה ורק מדרבנן לא בטל ולכן פירש באופן אחר. והאור שמח (ציצית א יא) תירץ שביטול ברוב נחשב המיעוט כמי שאינו כלל ובטל האיסור אבל לא נהפך המיעוט להיות כמו הרוב לחדש בו דינים, ולכן המיעוט של הצבע לנסיון לא יכול להחשב כמו שנעשה לשמה וממילא הכל נפסל. והאחרונים דנו בסברא זו באופן שנתערבו חוטים כשרים בחוטים שנעשו שלא לשמה ראה שו"ת עונג יו"ט (או"ח ד). וכתבו שהרמב"ם (ב ג) פירש טעימה שהכניס מעט צמר לתוך היורה כדי לבדוק את הצבע והנסיון פוסל את היורה כולה. (ומה ששופך את צבע הנסיון הוא משום שאין מבטלין לכתחילה, ואם ישפוך את הנסיון ליורה דינו כדיני ביטול).
ומקשינן: איך אמרת שלמדנו מכאן שלשה דינים נפרדים, הרי היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה, ששניהם דין אחד הוא, שטעימה פסולה משום שבעינן צביעה לשמה?
ומשנינן: אמר רב אשי, שבאמת אין אלו שני דינים שונים אלא מה טעם הדבר קאמר. מה טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה.
ואמרינן: דין זה שטעימה פסולה לציצית כתנאי היא.
דתניא: טעימה פסולה משום שנאמר בעשיית מעיל לכהן גדול "כליל תכלת"  22  ומשמע שצריך שיהא כל עיקר מראה החלזון צבוע בצמר הציצית, ולא יהא צבוע בתכלת שביורה זו צבעו דבר אחר קודם לכך, דברי רבי חנינא בן גמליאל.

 22.  כך פירש רש"י. והקשו התוס' שלעיל אמרינן שפסול טעימה הוא משום לשמה וכאן מבואר שיש דרשא שצריך צבע ראשון? ולכן פירשו שהדרשא היא שלא יצבע מקודם שלא לשם ציצית שאינו צבע ראוי לתכלת משום שצריך צביעה לשמה. ובפירוש ארגמן למסכת ציצית (להגר"ח קניבסקי עמוד כד) תירץ שרש"י סובר שיש פסול לשמה בצמר הצבוע לנסיון בעצמו וכולי עלמא מודו שפסול, ומחלוקת התנאים כאן היא על הדין הנוסף שאם שופך צבע נסיון ליורה נפסל כל היורה שרבי חנינא דרש שכל היורה צריך להיות צבע כשר לתכלת ורבי יוחנן בן דהבאי חולק. ורבנו גרשום כתב: כלומר כל הצמר שביורה בעינן שיהא לשם תכלת. והיינו לפי פירוש הרמב"ם שהובא לעיל שטעמה פסלה הכונה היא שאם הכניס צמר לתוך היורה כדי לנסות את הצבע נפסל כל היורה, דרשו "כליל תכלת" שיהיה כל הצבע רק לצביעת מצוה וראה קרן אורה. וגם לפירושו, כתנאי היינו בדין טעמה פסלה ולא על דין טעימה פסולה וכנראה גרסו כך בגמרא.
רבי יוחנן בן דהבאי אומר: אפילו מראה שני שבה, שכבר צבעו ביורה זו צמר אחר, כשר השאר לצביעת צמר לציצית, משום שנאמר "ושני תולעת", ומשמע שאפילו מראה שני של זהורית קרוי עדיין תולעת. ואם כן הוא הדין לתכלת המוזכרת באותו פסוק דמראה שני שלה קרוי תכלת  23 .

 23.  בליקוטי הלכות הקשה שמבואר מהדרשא שיש דין צביעה לשמה בבגדי כהונה ולא מצינו דין זה, ומפורש בתורה שהביאו לתרומת המשכן תכלת צבוע והרי צריך צביעה לשמה? ועוד שלא מצינו עשיה לשמה בבגדי כהונה ודוקא בציצית שדרשו שיש דין עשיה וטויה לשמה, למדו גם לצביעה שצריכה לשמה. (לעיל הובא רמב"ן במלחמות סוכה (ט א) שיש דין אריגה לשם בגדי כהונה). והקרן אורה הקשה איך נחלקו רב ושמואל אם צריך עשיית ציצית לשמה הרי כאן בברייתא לכולי עלמא יש דין לשמה ותירץ שאפשר לפרש דין טעימה פסלה בבגדי כהונה בשאר פסולים ולא בפסול שלא לשמה, שכל צביעה פסולה שאינו ראוי למצוה גורם שאחר כך נחשבת הצביעה לצבע שני.
תנו רבנן: תכלת אין לה בדיקה (וסברה הגמרא שכוונת הברייתא שתכלת אי אפשר לבודקו אם תכלת הוא או שמא צבע קלא אילן שהוא הדומה ביותר לתכלת של דם החלזון).
וכיון שאין לה בדיקה, אינה ניקחת (אין לקנות תכלת) אלא מן המומחה שיודע שקלא אילן אסור לציצית  24 .

 24.  כך פירשו רש"י ותוס', אבל הרמב"ם (ב ד) פירש שחוששים שמא צבעה שלא לשמה. וכתב בחידושי הרשב"א שלפירוש רש"י ותוס' יכול לקנות מכל אדם ולבדוק אם הוא קלא אילן על ידי הבדיקה שבגמרא להלן, אבל הרמב"ם פירש שאם קנה מאינו מומחה פסולה ולא יועיל לבדוק. ובתהלה לדוד כתב שלפירוש הרמב"ם גם חוטי לבן ניקח רק ממומחה, אבל לשון הברייתא הוא "תכלת", וגם ברמב"ם משמע שהחשש רק שלא ידעו שצריך צביעה לשמה אבל לטויה שלא לשמה לא חששו.
אבל תפילין יש להן בדיקה, שאדם יכול לבדוק את פרשיות התפילין אם דקדק הכותב בחסרות ויתרות או לא, ואף על פי כן אין נקחין אלא מן המומחה היודע שצריך לעבד הקלף לשם תפילין.
ספרים (ספרי תורה) ומזוזות יש להן בדיקה, שאפשר לבדוק הכתב אם נעשה כהלכתו ואף ניקחין הם מכל אדם משום שאין צורך לעבדן לשמן  25 .

 25.  כך היא גירסת רש"י ותוס' כאן. אבל הרי"ף גורס להיפך שתפילין ומזוזות אין ניקחין אלא מן המומחה וספרים ניקחין מכל אדם שאינם צריכים עיבוד לשמה. והרמב"ן במלחמות (סוכה ט א) הביא גירסא שתפילין ומזוזות ניקחין מכל אדם כיון שאינם צריכים עיבוד לשמה וספרים ניקחין דוקא מן המומחה שצריך עיבוד לשם ספר תורה וביאר שאין דרשא להצריך לשמה בתפילין ומזוזה, אבל בספר תורה דרשינן "כתבו לכם" לשם חובתכם וכמו הדרשא בציצית. ודעת הרמב"ם (תפילין א יא) שספרים ותפילין צריכים עיבוד לשמה ומזוזה אין צריכה עיבוד לשמה ותמהו על טעמו וכתבו התוס' כאן שמא למד כך מהגמרא כאן. ואם כן גירסתו כאן ספרים ותפילין דין אחד, ומזוזה ניקחת מכל אדם. ולפי גירסת רש"י עדיין קשה למה לוקחין תפילין מכל אדם הרי לדעת רש"י ובעל המאור בסוכה (שם) הכתיבה ודאי צריכה להיות לשמה ונחשוש שנכתבו שלא לשמה וכן הקשה הרמב"ן במלחמות שם, וצריך לומר שלא חששו לזה שכל הכותב תפילין יודע ועושה לשם תפילין ורק לעיבוד חששו שיעשה על עור מוכן.
ומקשינן על הדין הראשון: ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה לצבע לידע אם תכלת הוא או קלא אילן הכי
(סימן בגשם):
מייתי מביא מגביא גילא (מין צבע) ומיא דשבלילתא מים היוצאין מן התלתן,

דרשני המקוצר[עריכה]