פרשני:בבלי:מנחות צא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות צא א

חברותא[עריכה]

הואיל וכתיב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" ולא אמר "מן הצאן" כמו שאמר "מן הבקר",  1  כמאן דכתיב "מן הבקר ומן הצאן יחדיו" דמי.

 1.  פירש רש"י מכתב יד: דכיון דשני קרא בדיבוריה דכתיב "מן הבקר ומן הצאן" ודאי דוקא כתיב, מדגבי בקר כתיב "מן" וגבי צאן כתיב "ומן", משמע דוקא נקט גבי בקר, משום דלפרושי "מן הבהמה" אתא, וגבי צאן לאוסופי אתא כתיב "ומן", והכי קאמר מזה אחד ומזה אחד יביא, וכמאן דכתיב "יחדיו" דמי. ולשון התוספות (על פי גירסת ה"צאן קדשים") הוא: דמדכתיב "מן הבהמה" והדר כתיב "מן הבקר ומן הצאן", ולא כתיב "מן הבקר והצאן", משמע שניהן, ותרוייהו אפירושא דבהמה קאי, דאתא לפרש מאיזה בהמה יקריב: מן הבקר ומן הצאן, מזה אחד ומזה אחד.
ומקשינן לרבי יאשיה דאמר גבי קללת אביו ואמו: אף על גב דלא כתיב "יחדיו" כמאן דכתיב "יחדיו" דמי, ואם כן בלא "או" לא הייתי יודע שאינו צריך להביא בקר וצאן גם יחד, ותיקשי:
ליבעי קרא (יצטרך מקרא), כלומר, הרי נצרך הכתוב כולו כדי לחלק שאינו חייב בבקר וצאן כאחד, ושוב אי אתה יכול לדרוש מפסוק זה למעט עולת העוף!?  2 

 2.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ולפי פשוטו, כוונת קושיית הגמרא היא: מנין יודע רבי יאשיה לחלק בקר מצאן; אלא שעל פירוש זה קשה מה שהקשו הראשונים והאחרונים - הובאב"ידבנימין", ראהשם - הרי יש לומר שהוא דורש מ"או" לחלק, ומעיקר הכתוב למעט עולת העוף, ולפי פירוש רש"י ניחא; ויש להוסיף: דלרבי יונתן הרי באמת הוא כך, שכל הפסוק לא נצרך אלא ל"או" שבא לחלק. אך אכתי קשה, אם כן האיך מקשה הגמרא בהמשך העמוד לרבי יאשיה "או" למה לי, ומשנינן שהוא בא לחלק ולחייב שני נסכים בשתי קרבנות כשהם ממין אחד; והרי תיקשי: שמא לא בא הכתוב אלא לחלק את הנסכים, ומנין למעט עולת העוף, ויש ליישב בקל.
ומשנינן: הכתיב שם בפרשת ויקרא:
"אם עולה קרבנו מן הבקר", וכתיב עוד שם "ואם מן הצאן קרבנו ... ", הרי למדנו שהוא מביא קרבן או מן הבקר או מן הצאן, ואינו צריך להביא את שניהם.
ומפרשת הגמרא: ואידך, היינו רבי יונתן שהוא מצריך את הכתוב בפרשת נסכים ללמד שאינו מביא את שניהם כאחד, ואין די לו בכתובים שבפרשת ויקרא ללמד על זה, היינו משום שהוא סובר:
מכל מקום איצטריך עוד כתוב בפרשת נסכים להפריד ביניהם, כי מהפסוקים שבפרשת ויקרא לבדם, עדיין סלקא דעתך אמינא:
הני מילי - שהוא מביא או מן הצאן או מן הבקר - בדמפרשבפיו בשעת נדרו מה יביא, אבל בסתמא שאמר "הרי עלי עולה", כי אז לייתי מתרוייהו (חייב הוא להביא את שניהם) - קא משמע לן הכתוב בפרשת נסכים, שאף בסתמא מביא הוא או צאן או בקר.
אמר מר בברייתא: תודה מנין שהיא טעונה נסכים, תלמוד לומר "או" זבח:
ומקשינן עלה: אטו תודה לאו "זבח" הוא, ולמה צריך לרבותו מ"או"!?
ומשנינן: איצטריך "או" לרבות את התודה, כי: סלקא דעתך אמינא: הואיל ואיכא לחם בהדה, היות ועם תודה מביא הוא ארבעה מיני לחם, אם כן לא תיבעי נסכים, שהלחם בא במקומם -  3 

 3.  א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד; ולכאורה היה נראה, שכוונת הגמרא היא למנחת נסכים, אבל יין לנסכים לא הוה סלקא דעתין שלא יביא, כי אין צד לומר שהלחם בא במקומם. ב. בקרן אורה צידד לפרש, שאין כוונת הגמרא משום שהלחם במקום נסכים, אלא על פי מה שהביא מרש"י בחומש בפרשת נזיר (במדבר ל טו), שנאמר שם על עולתו ושלמיו "ומנחתם ונסכיהם", וביאר שם רש"י, שהצרך הכתוב לומר כן, משום שיצאו לידון בדבר החדש להצריכם לחם, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; והיינו דאמרינן כאן, שאם לא ריבוי התורה שהתודה טעונה נסכים, לא הייתי מחזירו לכללו להצריכו נסכים, כיון שיצא לידון בדבר החדש להצריכו לחם.
לפיכך צריך "או" לרבות את התודה לנסכים.
ומקשינן עלה: האיך הייתי אומר שהלחם בא במקום הנסכים, ומאי שנא מאיל (שלמים של) נזיר (שהוא מביא במלאת ימי נזרו) דאיכא בהדיה לחם ובעי נסכים, (שהוא מביא לחם עמו, ומכל מקום צריך הוא גם נסכים), וכמאמר הכתוב (במדבר ו יז): "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו"!?
ומשנינן: מכל מקום סלקא דעתך אמינא דתודה לא בעי נסכים ואינו דומה לאיל נזיר, ומשום, דהתם - גבי איל נזיר - שני מינין של לחם בלבד הוא מביא (חלות ורקיקין של מצה), ואילו הכא - גבי תודה - ארבעה מינין הוא מביא, (חלות רקיקין ורבוכה של מצה, ועוד מביא חלות חמץ), ולפיכך הייתי אומר שהם באים במקום נסכים -  4 

 4.  (לפי מה שביאר ב"קרן אורה" את כוונת הגמרא, ראה הערה 2, שהוא משום שתודה יצאה לידון בדבר החדש, צריך ביאור הן קושיית הגמרא מאיל נזיר, שהרי באיל נזיר החזירו הכתוב לכללו בפירוש, וצריכים אנו גם שיחזיר הכתוב את התודה לכללה; וכן צריך ביאור תירוץ הגמרא, כי מה לי יצא לידון בשני מיני לחם, מה לי יצא לידון בארבעה מיני לחם).
קא משמע לן "או" שאף תודה טעונה נסכים.
תו מקשינן אברייתא ששנינו בה: יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים, אפילו מנחה, תלמוד לומר "עולה". יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם, תלמוד לומר "לפלא נדר או בנדבה", בא בנדר ונדבה טעון נסכים, שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים:
ולכתוב רחמנא "לפלא נדר או בנדבה", ולא בעי "עולה" שאף היא בכלל נדר או נדבה!?  5 

 5.  לכאורה אינו מובן, שהרי מ"עולה" למדנו למעט את המנחה, ואי אתה יכול למעט את המנחה, מ"לפלא נדר או בנדבה" שהרי אף היא באה בנדר ונדבה! ? ורש"י מכתב יד פירש: דאי משום למעוטי מנחה, הא מ"זבח" נפקא, דמנחה לאו זבח הוא. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: ולא ליכתוב לא "עולה" ולא "זבח", דכל שבא בנדר ובנדבה היינו עולה תודה ושלמים, ומנחה דאין טעונה נסכים נמי מימעיט מ"מן הבקר או מן הצאן", (וכשם שנתמעט עולת העוף מפסוק זה, כדלעיל).
ומשנינן: אי לא כתב רחמנא "עולה", לא הייתי יודע ללמוד מ"לפלא נדר או נדבה" למעט בכור ומעשר ופסח שאינם באים בנדר ונדבה, וכמבואר בברייתא; כי:
הוה אמינא: כיון דכתיב "ועשיתם אשה לה' (עולה או זבח) לפלא נדר או בנדבה (או במועדיכם), לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן", אם כן: "ועשיתם אשה לה'" הרי "כלל" -
"לפלא נדר או בנדבה" הרי "פרט" -
"לעשות  6  ריח ניחוח" הרי חזר וכלל. "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט", והיינו, שהכתוב בא לרבות אף מה שאינו בא בנדר ובנדבה, ולא הייתי ממעט מ"לפלא נדר או בנדבה" בכור מעשר ופסח, אלא כך הייתי אומר:

 6.  כן צריך לומר, וראה "שיטה מקובצת".
מה הפרט מפורש דבר שאינו בא על חטא, אף כל שאין בא על חטא -
ואוציא רק חטאת ואשם שהן באין על חטא, אבל אביא - על ידי הכלל - בכור ומעשר ופסח שאין באין על חטא -
לפיכך תלמוד לומר: "עולה", שהוא מיותר, כדי ללמד שמידת "כלל ופרט וכלל" נדרשת: בא בנדר ונדבה טעון נסכים, שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים, וללמד שבכור מעשר ופסח פטורים מהבאת נסכים.
ומקשינן: השתא דכתיב "עולה", ונתמעטו אף הבכור הפסח והמעשר מהבאת נסכים, אם כן "כלל ופרט וכלל" מה מרבית ביה, מה "כעין הפרט" נתרבה במידה זו לחייבו נסכים, שלא נכתב במפורש או מדרשה אחרת!?
ומשנינן: באה המידה לומר:
מה הפרט מפורש שאינו מחוייב בו ועומד, אף כל שאינו מחוייב בו ועומד, להביא:
ולדות קדשים של שלמים הבאים מן הנקבה.
ותמורתן של שלמים.
ועולה הבאה מן התמורה,  7  כלומר, תמורת עולה.

 7.  א. גירסת הגמרא ופירושה, על פי "שיטה מקובצת" ורש"י מכתב יד; ועוד הביא כגירסא שלפנינו "עולה הבאה מן המותרות", ופירשה על כל אלו שאמרו "יפלו דמיו לנדבה" דהיינו עולה לקיץ המזבח, וכן א"מותר נסכים" שהם לקיץ המזבח, כדלעיל צ א, וכן גרס ופירש בפירוש המיוחס לרש"י. ב. בקרן אורה בתוך דבריו על התוספות כתב, שהצרכנו לריבוי מיוחד בכל אלו, משום דהוה אמינא: הני דבאין שלא בחובה אלא מכח קדשים הם באים:. דכל הני לאו עיקר קדשים הם אלא מותר קדשים, והוה אמינא דאינם טעונים נסכים; ומטעם זה צידד לומר, שאף זבחים שנזבחו שלא לשמן מטעם זה הצרכנו ללומדם, כי מאחר שלא עלו לבעלים לשם חובה, הוי כבא מן המותר; ראה בהערה הבאה; ובמנחת אריאל צידד לפרש באופן אחר, ראה שם.
ועולה הבאה מאשם שניתק לרעיה (כגון אשם שנתכפרו בעליו באחר, שדינו: ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה לקיץ המזבח), וכגון שמסרוהו כבר לרועה ושחטוהו סתם שהוא כשר לעולה, כדלעיל ד א.
וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, שהם טעונים נסכים.  8 

 8.  א. הקשו התוספות: למה לי קרא, והרי כיון דדרשינן בריש מכילתין מ"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה":. אם כמה שנדרת עשית יהא נדר, ואם לאו יהא נדבה, אם כן ליבעי נסכים כנדבה! ? וכי תימא, דלגבי נסכים לא הוה מוקי ליה לקרא, הא על כרחיך צריך לאוקומי הכי, שאם אי אתה אומר כן פסלתו, כדאמר רבי יוחנן לעיל (פט ב) גבי אשם מצורע! ? ונראה, דכדי נסביה, משום דאי לאו קרא ד"מוצא שפתיך" מהכא הוה נפקא ליה, ועיקר קרא לאחריני אתא. ב. ובקרן אורה כתב ליישב: דזבחים שנזבחו שלא לשמן אינם עיקר קדשים, וכמו מותרות שהצרכנו לרבותם מטעם זה (כפי שהובא בהערה קודמת), ולא שייך לומר "שאם אי אתה אומר כן פסלתו" אלא באשם שלא לשמו, שאם לא יביא נסכים היינו משום דלאו במילתיה קאי, ואם כן אתה פוסלו; אבל אם נאמר דכל שאין עיקר חובה אינו טעון נסכים, אין אתה פוסלו בזה, אלא כל קרבנות הבאין מן המותרות אינם טעונים נסכים, להכי איצטריך כלל ופרט לרבות. ג. והנה הרמב"ם (פסולי המוקדשין יב ו) אחר שהביא את המבואר לעיל עט א, בענין נסכים אם נתקדשו כשנפסל הזבח, כתב שם בהלכה ז: "וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם", והכסף משנה לא הערה מקורו, אבל המשנה למלך ציין לברייתא דידן, וכן בעין משפט כאן ציין את דברי הרמב"ם על הגמרא שלפנינו; והיינו - כפי שפירש בספר ושב הכהן בתחילת זבחים - שהדין המבואר כאן אינו כפי שהבינוהו התוספות, אלא באה הברייתא לומר שאותם נסכים שבאו עם הזבח שנזבח שלא לשמו יקרבו עמו, כי קדשו הנסכים ליקרב אף ששחטו שלא לשמו. וראה בחידושי רבי ארי' לייב חלק ב סימן א, שהאריך לבאר למה הייתי סובר שלא קדשו; (ולכאורה היה מקום לדמות דין זה ללחמי תודה, שאם שחטן שלא לשמן לא נתקדש הלחם, כמבואר לעיל עח ב, והייתי משוה דין הנסכים ללחמי תודה, וקא משמע לן הברייתא שקדשו).
תו מפרשינן את הברייתא: והשתא דאמרת "או (זבח) " לדרשא הוא בא (כדי לרבות את התודה) -
"לפלא נדר או בנדבה", למה לי, מה תדרוש ב"או" זה?
ומשנינן: "או" בא לחלקם את הנדר והנדבה -
ואיצטריך לחלקם, כי סלקא דעתך אמינא: עד דמייתי נדר ונדבה לא לייתי נסכים, עד שאינו מביא גם נדר וגם נדבה אינו טעון נסכים -
קא משמע לן "או":
דאייתי נדר לחודיה ליבעי נסכים, ואי אייתי נדבה לחודיה לייתי נסכים.
ומקשינן: הניחאלרבייאשיה - המובא לעיל צ ב גבי מקלל אביו ואמו - שהוא סובר: אם לא "או" איני יודע לחלקם - אלא לרבי יונתן - הסובר: עד שלא פירט לך הכתוב "יחדיו" ממילא משמע לחלק - למה לי "או"!?
ומשנינן: מכל מקום סלקא דעתך אמינא:
אכן, אי אייתי נדר לחודיה ליבעי נסכים, ואי אייתי נדבה לחודיה ליבעי נסכים, אך מכל מקום:
אי אייתי נדר ונדבה כלומר שתי קרבנות, תיסגי בנסכים דחד (די בהבאת נסכים לזה או לזה ואין צריך שני נסכים) -
קא משמע לן "או" לחלק שני נסכים לשתי קרבנות.
תו מפרשינן: "או במועדיכם" למה לי "או"?
ומשנינן: אם לא שאמר הכתוב "או", סלקא דעתך אמינא: הני מילי ששתי קרבנות מחייבות שני נסכים, רק היכא דקא מייתי עולה בנדר ושלמים בנדבה אי נמי איפכא, היינו דוקא כשהם חלוקים הן בסוג הקרבנות והן בחיובם שזה נדר וזה נדבה -  9 

 9.  מן הסוגיא נראה, שדרשת "או" אינה מתיחסת לאותו ענין בו הוא נאמר, וכגון "בנדר או בנדבה" אינו מלמד שנדר מתחלק מנדבה, אלא עיקרו לחלק שני נסכים לשתי קרבנות, ואם לא היה אלא "או" אחד, הייתי מעמידו לאופן המנוגד ביותר בין שתי הקרבנות; ובזה יתיישבו כמה דקדוקים בדרשות הגמרא.
אבל היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר שחלוקים הם רק בסוג הקרבנות ולא בסוג החיוב, אי נמי עולה ושלמים בנדבה, כי אז הייתי אומר:
שם "נדר" אחד, ושם "נדבה" אחת היא, ותיסגי ליה בנסכים דחד, שיביא רק לעולה או לשלמים נסכים, וייפטר על שניהם -
קא משמע לן "או" האמור גבי "במועדיכם" לחלק.  10 

 10.  אין כוונת הגמרא לומר, שאינו חייב בשני נסכים אלא כשמביא שני סוגי קרבנות, אבל אם הביא שתי עולות בנדר או נדבה או שני שלמים בנדר או נדבה אין צריך שני נסכים, כי בהמשך מבואר שלעולם חייב הוא בשני נסכים, ואפילו כשאין חילוק לא בסוג הקרבנות ולא בחיובם; אלא שמ"או" זה, הייתי לומד רק באופן שעל כל פנים חלוקים הם בשמותיהם, אבל לפי האמת כתבה התורה ריבויים נוספים לחלק, שבכל אופן מביא הוא שני נסכים, כמבואר בהמשך הסוגיא.
תו מפרשינן: "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח", למה לי "או"?
ומשנינן: איצטריך "או", כי סלקא דעתך אמינא:
הני מילי היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר, אי נמי עולה ושלמים בנדבה, כלומר, אין הוא חייב בשני נסכים, אלא באופן שחלוקים הקרבנות בשמותיהם, שזה עולה וזה שלמים -
אבל היכא דקא מייתי שתי עולות: חדא בנדר וחדא בנדבה, אי נמי שני שלמים אחד בנדר ואחד בנדבה, כלומר, שאין הקרבנות חלוקים בשמותיהם אלא שזה נדר וזה נדבה, אימא:
שם "שלמים" אחת היא, שם "עולה" אחת היא, ותיסגי ליה בנסכים דחד -  11  קא משמע לן "או" לחלק.  12 

 11.  לכאורה יש לעיין: והרי כיון דמרבינן מ"או במועדיכם" כשהם חלוקים בסוג הקרבנות ואף שאינם חלוקים בנדר ונדבה, אם כן מ"לפלא נדר או בנדבה" יש לנו ללמוד על חילוק נסכים מחמת שזה נדר וזה נדבה ואפילו כשהם מסוג אחד, כי בשני סוגים כבר ידענו מ"או במועדיכם ". ולמתבאר לעיל בהערה 10, שאין ה"או" נדרש לפי הענין בו הוא כתוב, הרי ניחא; כי מ"או" ראשון ידענו חילוק מנוגד לחלוטין הן בסוג הקרבנות והן בסוג חיובם, ומ"או" שני למדנו שסוגי הקרבנות לבדם הם סיבה לחלק, ומ"או" זה אנו באים ללמוד ששני סוגי חיוב הם סיבה לחלק.   12.  אף המבואר כאן אינו לפי האמת, כי לקמן מרבינן לחלק אפילו שתי עולות בנדר שהוא מביא שני נסכים, אלא שמ"או" זה לבד הייתי אומר, שאין חילוק אלא כשזה בנדר וזה בנדבה.
תו מפרשינן: "לפלא נדר או שלמים" למה לי "או"?
ומשנינן: אם לא שאמר הכתוב "או", סלקא דעתך אמינא:
הני מילי שהוא מביא שני נסכים:
היכא דמייתי שתי עולות, חדא בנדר וחדא בנדבה; אי נמי שני שלמים, חדא בנדר וחדא בנדבה, כיון שחלוקים הם בסוג חיובם; וכן ידענו גם שחילוק סוגי הקרבנות הם סיבה לחלק -  13 

 13.  כן נראה לבאר את כוונת הגמרא.
אבל היכא דקא מייתי שתי עולות בנדר, ושתי עולות בנדבה; אי נמי שני שלמים בנדר, ושני שלמים בנדבה, שאין ביניהם חילוק לא בסוג הקרבן ולא בסוג החיוב, כי אז לא יביא שני נסכים, כי:
שם עולה או שלמים אחד הוא, ושם נדר או נדבה אחד הוא. כלומר, הרי שוים הם הן בסוג הקרבן והן בגדר חיובם, ואם כן תיסגי ליה בנסכים דחד - קא משמע לן "או" לחלק.
לעיל צ ב נתבאר, שרבי יאשיה דרש "מן הבקר או מן הצאן" למעט עולת העוף, ורבי יונתן דרש את הכתוב כולו כדי ללמוד מן ה"או" לחלק, ואילו רבי יאשיה אינו צריך לחילוקו של רבי יונתן מן ה"או".
מוסיפה הגמרא לבאר "או" אחר מה הוא בא ללמד:
ורבי יאשיה, דדריש לקרא ד"מן הבקר ומן הצאן" למעט עולת העוף, ולא נצרך לו "או" כדלרב יונתן, האי "מן הבקר או מן הצאן", למה לי שהוסיף הכתוב "או"?
ומפרשינן: אף "או" זה לחלק נסכים לשתי קרבנות הוא בא, כי סלקא דעתך אמינא:
הני מילי שהוא מביא שני נסכים לשתי קרבנות, בתרי מיני (שני מיני בהמה, שהאחד צאן והשני בקר)
אבל בחד מינא, כשמביא שתי קרבנות ממין אחד, שניהם מן הצאן או שניהם מן הבקר, הייתי אומר: תיסגי ליה בנסכים דחד -
קא משמע לן "או" לחלק.  14 

 14.  (יש לעיין: לרבינו יונתן מנין ידענו חילוק זה).
מוסיפה הגמרא לבאר את המשך הפסוקים:
"ככה תעשו לאחד כמספרם" למה לי?
ומפרשינן דהאי קרא נמי בא לחייב שני נסכים לשתי קרבנות, כי סלקא דעתך אמינא:
הני מילי שהוא מביא שני נסכים לשתי קרבנות רק באופן שהקדיש את שתי הקרבנות בזהאחרזה, ואף שהביאם כאחד -
אבל אם הקדישם בבת אחת והביאם בבת אחת תיסגי ליה בנסכים דחד -
קא משמע לן "ככה תעשו לאחד - דמשמע לכל אחד - כמספרם".
שנינו במשנה: אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעון נסכים:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי, שחטאת ואשם של מצורע שונים משאר חטאות ואשמות להצריכם נסכים?
דתנו רבנן: כתיב גבי מצורע (ויקרא יד י): "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים (לעולה ואשם) וכבשה אחת בת שנתה תמימה (לחטאת) ושלשה עשרונים סלת מנחה", במנחה הבאה עם הזבח  15  הכתוב מדבר, כלומר במנחת נסכים הכתוב מדבר, עשרון לכל כבש; הרי למדנו שאף חטאתו של מצורע ואשמו טעונים נסכים.

 15.  פשטות הכוונה היא, מנחה שהזבח מחייבו, והיינו מנחת נסכים, וכעין שכתב רש"י מכתב יד בד"ה את העולה ואת המנחה "מנחה הבאה בגלל עולה". ולשון הפירוש המיוחס לרש"י הוא: כלומר, שזקוקה לזבח ליקרב עמו, וברש"ש הבין בכוונתו, שצריך להקריב את הנסכים עם הזבח, ותמה עליו: הרי קיימא לן מביא אדם את זבחו היום, ונסכיו אפילו לאחר כמה ימים, ראה כל דבריו שם.
אתה אומר: במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר, או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה הכתוב מדבר, ואין זו מנחת נסכים?  16 

 16.  א. פשטות הכוונה היא, שמא תאמר: אין זו מנחת נסכים, אלא מנחה אחרת שחייבה התורה להביאה, וכן נראה ממפרשי התורת כהנים, ומרש"י בכתב יד; ונפקא מינה, שאם מנחת נסכים היא הרי היא עולה כליל, ואם מנחה בפני עצמה היא, הרי היא נקמצת; וכן נפקא מינה למידת השמן, שאם מנחה בפני עצמה היא, הרי דינה כשאר מנחות שכל עשרון בלול בלוג שמן, ואילו אם מנחת נסכים היא, הרי שכל עשרון בלול בשלש לוגין שמן, כדין מנחת נסכי כבש; ואפשר גם, דאם מנחה בפני עצמה היא, הרי היא מנחה אחת, ואם מנחת נסכים היא הרי אלו שלש מנחות, כמבואר בגמרא. והרש"ש מבין, שאף אם מנחה בפני עצמה היא, מנחת נסכים היא אלא שאינה כמנחת נסכים דעלמא שהיא קשורה בזבח, אלא כמנחת נסכים בפני עצמה; ונפקא מינה כתב שם, לענין שקרבן אחד הוא, ואילו אם מנחת נסכים היא, שלש קרבנות המה, ונפקא מינה שאסור לערבן; (ראה לעיל פט ב בהערות, בשם מהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם, שמנחת כבשים עם כבשים מותר להקריבם כאחד, ואין בזה משום "שלא יערב חלבים בחלבים") ; ונפקא מינה גם, שדינו כמי שמתנדב מנחת נסכים של פר שהיא שלשה עשרונים, ומביא חצי ההין שמן כמנחת נסכים של פר; וראה עוד שם. ב. כתב רבינו גרשום: דכתיבא גבי מצורע עני, דכתיב (שם פסוק לא): "את אשר תשיג ידו (שני תורים או שני בני יונה) את האחד חטאת ואת האחד עולה על המנחה"; ומשמע לכאורה בכוונתו: לכך הייתי סובר שאין זו מנחת נסכים, משום שהייתי אומר מצורע עשיר חייב במנחה כמו מצורע עני, שמנחתו אינה מנחת נסכים, וחידוש הוא.
כשהוא אומר שם (פסוק כ): "והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה", דמשמע מנחה שבאה בגלל העולה,  17  הוי אומר: במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.

 17.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ובקרבן אהרן פירש: משמע יעלה את המנחה כליל כשם שמעלה את העולה, והיינו מנחת נסכים שהיא עולה כליל; (וניחא מאד, לפי מה שנתבאר שהנפקא מינה אם מנחת נסכים היא או לא, היינו לענין הקמיצה).
ועדיין איני יודע: אם טעונה  18  גם יין לנסכים, ואם לאו -

 18.  בפירוש המיוחס לרש"י גרס: "טעונים", כי הנידון הוא הן על החטאת והן על האשם; והיה מקום לבאר את הגירסא שלפנינו, שהכוונה היא למנחה, והיינו דראה במקדש דוד סימן י, שהביא מדברי רש"י שהמתנדב מנחת נסכים צריך להביא גם יין, ולכאורה הכוונה היא שהמנחה מחייבת את נסכי היין, והיינו דאמרינן "טעונה".
תלמוד לומר בפרשת נסכים: "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד", ולדרשה הוא בא, כי כבר נזכרו כל אלו בתחילת הפרשה:
"עולה": זו עולת מצורע לרבותה ליין הנסכים.  19 

 19.  ואם לא ריבוי זה לא הייתי מחייבה ביין לנסכים כשאר עולה, היות ומחויב ועומד הוא, וכדלעיל "מה הפרט מפורש שאינו מחוייב ועומד" ; כן נראה לכאורה, וראה עוד בעמוד ב דבעינן ריבוי לעולת יולדת ולאילו של אהרן, שגם באלו לכאורה מטעם זה צריך לרבותם; אך ראה בטהרת הקודש כאן.
"זבח": זו חטאת מצורע להטעינה יין לנסכים.
"או" לזבח: זו אשם מצורע, להטעינו יין לנסכים.
ומקשינן: למה לי "או" לרבות אשם מצורע, ותיפוק ליה תרוייהו (את שניהם, חטאתו וגם אשמו של מצורע) מ"זבח"!?

דרשני המקוצר[עריכה]