פרשני:בבלי:מנחות פח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות פח א

חברותא[עריכה]

ואת מי אביא תחתיו להשלים שבע מדות של לח?
אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול, לוג ומחצה בבוקר, ולוג ומחצה בין הערבים.
אמרו לו חכמים לרבי שמעון:
והרי מידת חצי לוג היתה שם, ואפשר לשער בחצי לוג נוסף על הלוג, ולמה לי מידת לוג ומחצה!?  1  אמר להם, ענה להם רבי שמעון לחכמים:

 1.  א. כתב ה"משנה למלך" (מעשה הקרבנות יג ג): אני תמיה, בין לרבי שמעון ובין לחכמים, לאיזה תכלית אנו צריכים לשער לוג ומחצה! ? והלא עשיית החביתין אחת אחת היתה נעשית (דלא כרש"י שהיה עושה עיסה גדולה), ובכל חלה וחלה היה נותן לה רביעית שמן ולש אותה, וכדאמרינן (לקמן סוף עמוד זה), דרביעית נמשחה שבה היה מודד לחביתין של כהן גדול רביעית שמן לכל חלה, (וכשיטת התוספות, וכן הוא ברמב"ם) ; ואם כן יביא שלשה לוגין בכלי חול, ואחר כך ימדוד ברביעית, רביעית שמן לכל חלה וחלה! ? ואפשר לומר, דסבירא ליה, דצריך שכל השמן הראוי להקריב בבוקר צריך שיהיה כולו קדוש בשעה שמתחיל לעשות החלות, והרי הסולת אף שלא היה מקריב כי אם חצי עשרון, היה צריך לקדש עשרון; ומה שלא הצריכו גבי שמן נמי שיקדש שלשה לוגין דומיא דסולת דמקדיש עשרון, הוא משום דשאני סולת דרחמנא אמר "מחציתה", דמשמע שיביאנה שלמה ויקדשנה שלימה, אבל גבי שמן אין צורך לקדש כי אם מה שצריך להקריב באותה שעה, ומשום הכי מקדש לוג ומחצה, ואחר כך מודד ברביעית לכל חלה וחלה. (הדברים צריכים ביאור: אם דומה לסולת יקדש שלשה לוגין, ואם אינו דומה לסולת יקדש רביעית בלבד; ועוד: הרי בין לדעת הסובר - לעיל מנחות ח א - שהיה מקדש בעשרון כי אי אפשר לקדש לחצאין, ובין לדעת הסובר שלא היה מקדש בעשרון, אלא שהיה מביא מביתו בעשרון, צריך שיעשה הכל במידה אחת, ואיך נאמר גבי שמן "דצריך שכל השמן הראוי להקריב בבוקר צריך שיהיה כולו קדוש בשעה שמתחיל לעשות החלות", והיינו, אפילו כשיעשה כן בשתי מידות וכמבואר בברייתא שיכול לעשות במידת לוג ובחצי לוג, והרי גבי סולת צריך שיעשה הכל במידה אחת, אחרונים) ; וראה עוד בכתבים המיוחסים להגרי"ז. ב. ראה עוד שם שתמה על הרמב"ם שלא הזכיר כלל שהיו מודדים בלוג ומחצה; וב"שפת אמת" כתב בזה: דסבירא ליה להרמב"ם, דבאמת לדידן אין צריך כלל למדוד בלוג ומחצה, רק רבי שמעון סבירא ליה הכי דצריך להיות נמדד ביחד לוג ומחצה; על זה אמרו לו: לדידך נמי אפשר לשער בלוג וחצי לוג, אבל לדידן אין צריך כלל מדה לחביתין, רק רביעית לכל חלה, וכן משמעות הלשון "אפשר היה לשער" משמע דבאמת לא עבדו הכי. ג. בענין המבואר כאן דאפשר למדוד גם במידות שאינן מתאימות, ראה בהערה שעל המשנה הבאה.
והרי אף לדבריכם יש לומר: מידת חצי לוג לא יעשה, כי הרי מידת רביעית הלוג היתה שם, ואפשר לשער חצי לוג במידת רביעית!?
אלא זה הכלל היה במקדש:
כלי שמשמש מדה זו, אינו משמש מדה אחרת; ולכך הצרכו למידה נפרדת של לוג ומחצה לחביתי כהן גדול.  2 

 2.  בתוספות ביארו את טעמם של חכמים, כי לדעתם לא דמי, שמידת לוג ומחצה לא צריכה אלא לחביתין, אבל חצי לוג צריך למילי טובא: לסוטה, ולתודה ולמנורה.
בברייתא הובאה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה בצורת פירוט שבע מידות הלח שהיו במקדש, רבי מאיר פורטם מלמעלה למטה, היינו מן המידה הגדולה לקטנה, ואילו רבי יהודה פורטם מלמטה למעלה; ושואלת הגמרא:
מאי איכא נפקא מינה בין רבי מאיר הפורטם מלמעלה למטה, לרבי יהודה הפורטם מלמטה למעלה?
אמר פירש רבי יוחנן: בירוצי מידות (מה שנגדש על הכלי כשממלאים אותו ביותר, ומיד נשפך לצדדין)  3  אם נתקדשו איכא בינייהו:

 3.  בפירוש המיוחס לרש"י לקמן צ א מבואר, שהוא מה שנשפך על דופני הכלי מבחוץ, וברש"י מכתב יד והרע"ב שם מבואר, שהוא גודש של הלח; ומדברי שניהם כאן מתבאר, שבירוצים אלו סופם שנשפכים על דופני הכלי, וראה בהערות על הסוגיא שם; ורבינו גרשום כאן כתב, שהוא קצף שעל גבי היין.
למאן דאמר, רבי יהודה הפורטם ממטה למעלה, קסבר: אף בירוצי המידות נתקדשו, ורביעית יהיב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה למשה: שער בה את שאר המידות, ונמצא דקא עיילי להו בירוצין (נכנסו אף הבירוצין).
כלומר, כשאמר הקב"ה למשה לעשות את המידות האלו, כך אמר לו: עשה מידת רביעית, ושפוך שתי פעמים את תכולתה לכלי שיחזיק אותן, והרי לך מידת חצי לוג; ושפוך שתי פעמים את תכולת מידת חצי הלוג לכלי גדול, והרי לך מידת לוג, וכן הלאה; נמצא שהמידה הגדולה כוללת בתוכה אף את הבירוצין, כי השופך מכלי קטן לגדול, אף בירוציה נשפכים לתוכה, ולמדנו שאף בירוצי המידות נתקדשו.
למאן דאמר, רבי מאיר הפורטם ממעלה למטה, קסבר: בירוצי מידות לא נתקדשו, והין יהיב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה למשה שער בה את שאר המידות דקא נפקי בירוצין (יצאו הבירוצין ונשפכו לארץ).
כלומר, כך אמר לו הקב"ה למשה: עשה לך מידת הין, ושפוך את תכולתה לשני כלים, והרי לך מידת חצי הין, וכן הלאה, ודרך השופך מכלי גדול לכלי קטן שהבירוצין אינן נשפכין אלא לארץ,  4  ולמדנו שאין המידות מקדשות את הבירוצין.

 4.  נתבאר על פי לשון רש"י מכתב יד, שכתב: כשמודדין יין וממלא כלי ביותר, יש בו בירוצין, ואם מיד מערה בכלי גדול, נמצאו בירוצין בתוכו, ואם לאו, נופל לארץ מאליהן; וכן כתב לקמן: דבסתמא הכי הוא, שהמערה כלי קטן של רביעית לתוך כלי גדול כגון חצי לוג, בירוציה נופלין לתוכה, ואינן נשפכין לארץ:. וכן הדרך שהמערה כלי גדול כגון הין למלאות כלי קטן כגון חצי ההין, בירוציהן נשפכין לארץ; וראה עוד בפירוש המיוחס לרש"י. ולשון רבינו גרשום הוא: רביעית יהב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה שיכנסו ברביעית בירוציה, וממנה שער חצי לוג ולוג עד ההין, וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם, יכול לשפוך לאלתר בגדול הכל עם הבירוצים בלי המתנה, וכן השני, הלכך צריך הגדול שיהיה גדול כדי לקבל השנים עם בירוציהן ; ולמאן דאמר:. כיון דצריך לשפוך ממידה גדולה בשתי מדות, אינו יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצין, לפי שזה כלי גדול וזה קטן, וצריך לשפוך בנחת בהמתנה ולא היו שם בירוצין ; (יתכן בביאור כוונתו, שאותן בירוצין שהוא הקצף שעל המידה אינו דבר קיים, והממתין מעט לא ימצא גודש כלל על הכלי, ולכן יש חילוק בין אם הוא ממלא ושופך מיד, או שצריך לשפוך במתינות, כי בינתיים סר הגודש מעל הכלי). (ולכאורה היה אפשר לפרש עוד, שכמות הבירוצין הלוא תלויה היא ברוחב של המידה, ומידה כפולה אינה כפולה במידת רחבה מהמידה המכילה את מחציתה, כי גודלה של זו אינו רק מחמת רוחבה אלא אף מחמת עומקה; נמצא, שכאשר שופך מהמידה הגדולה לשתי קטנות, אין להם בירוצין יותר מכמות הבירוצין שהיה בגדולה, אך אין המידה הקטנה כוללת את כל בירוציה, ולמדנו שאכן אין המידה מקדשת את בירוציה, אחרונים).
אביי אמר לפרש אף הוא, שהמפרט מלמעלה למטה סובר שאמר לו הקב"ה למשה לשער ממידת ההין את שאר המידות, ולדעת המפרט ממטה למעלה, מרביעית היו משערים את שאר המידות, ומיהו:
דכולי עלמא בירוצי המדות איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו, והכא במלאים קא מיפלגי, במה שאמרה תורה ("קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת", ומהם למדנו לכל המדות שיהיו מלאים,  5  אך נחלקו: אם הקפידה תורה רק שלא תחסר המדה אבל יכול להותיר או לא.

 5.  על פי רש"י מכתב יד. וכתבו רבינו גרשום ובפירוש המיוחס לרש"י "דבמזרק קאמר דהיינו כלי לח", (ויש לעיין, שהרי לא בלח היה מלא אלא בסולת, גם לא היתה זו מידת לח אלא כלי ללח).
מאן דאמר מלמעלה למטה, קא סבר "מלאים" בא ללמד שלא יחסר את המידה ושלא יותיר על המידה.
ומאן דאמר ממטה למעלה, סובר "מלאים" לא בא למעט אלא שלא יחסר -
אבל אם יותיר עדיין "מלאים" קרינא ביה; כי היות ומן המידה הקטנה הוא משער את הגדולה, בהכרח שיהיו המידות הקטנות יתירות במשהו באופן יחסי למידה הגדולה, הרי שאם מותיר, לית לן בה.  6 

 6.  א. לשון רש"י מכתב יד הוא: מאן דחשיב הין ברישא, קסבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר, הלכך יעשה הין מצומצם, וממנו יכוין שאר המידות למידת הין, דאי אפשר לעולם שלא יהיו שתי מדות קטנות - כשמודדו לתוך אחתגדולה - יתרות עליה, מפני האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד. ולשון הפירוש המיוחס לרש"י הוא: בשני חצאין יש בו יותר כל שהוא מבשלם, כדאמרינן לענין שני שותפין ששוקלים שקל שלם ביניהן, שחייבין בקלבון משום הכרע דשני חצאי שקל; וכעין זה ברבינו גרשום. והתוספות פירשו: דלמאן דאמר מלמעלה למטה, הוי סימן, דכמו שהולך ומחסר ואינו הולך ומוסיף כך לא יותיר, ומאן דאמר ממטה ממעלה הוי סימן דכמו שהולך ומוסיף כך יכול להותיר הבירוצין. ב. לפי פשוטו, למדנו מכאן שאף מידה יתירה כשירה, וכדמשמע גם מלשון רש"י מכתב יד: אבל אם הותיר "מלאים" קרינן ביה. וב"קרן אורה" נתקשה: אטו מותר להוסיף על מדה האמורה בתורה! ? ומדברי התוספות ז"ל נראה, דבבירוצין פליגי, למאן דאמר שלא יותיר אפילו נתקדשו הבירוצין היינו בדיעבד, אבל לכתחילה לא יותיר הבירוצין; והוא הקשה על זה, וכתב: ויותר נראה, דפלוגתייהו היא, אי צריך שתהא המידה מצומצמת דוקא, או אפילו אינה מצומצמת כל כך, ויש בה מותר שאינו ניכר, גם כן מותר, וראה עוד שם. ומלשון רבינו גרשום נראה פירוש מחודש, שכתב: מאן דאמר ממטה למעלה, סבר, מלאים לא יחסיר אבל יותיר, שיעשה הגדול יתר כמעט, כדי שיחזיק שני הקטנים, דבשני חצאין יש בהן במעט יותר מהשלם, כדאמרינן גבי שני שותפין:.
אמר מר בברייתא:
רבי שמעון אומר: לא היה שם הין, וכי מה היה הין משמש:
ומקשינן: הרי שפיר קאמר להו (הקה להם) רבי שמעון לרבנן!?
ומפרשת הגמרא: ורבנן סברי: הוה הין שמן דעבד משה לשמן המשחה, דכתיב (שמות ל כג): "ואתה קח לך בשמים ראש ... ושמן זית הין", ולזה הצרכו למידת הין; ויסוד מחלוקתם הוא:
מר - רבי שמעון - סבר: כיון דלדורות לא הוה צריך, שהרי לא עשו אלא פעם אחת שמן המשחה, לפי שעה הוא דעבדיה למידת הין, ואיגנז אותה מידה.
ואידך, חכמים סוברים: כיון דהוה הוה.  7 

 7.  היה אפשר לפרש, שאותה מידה שהיתה בימי משה היא זו שהיתה במקדש, כי לא נגנזה; אך מלשון הרמב"ם (כלי המקדש א יח) משמע יותר לפרש: היות והיתה מידה זו בימי משה, שוב לא פסקו מלעשות מידה זו, ואף שלא היתה משמשת לכלום.
אמר מר בברייתא בדברי רבי שמעון שחיסר את מידת ההין:
ואת מי אביא תחתיו, אלא מידה יתירה של לוג ומחצה היתה שם ... :
ומקשינן: וכי לא סגיא דלא מעייל (וכי מוכרח הוא להביא מידה אחרת במקום המידה של חכמים), עד שמוכרח הוא מכח זה לומר שהיתה שם מידה נוספת של לוג ומחצה!?
ומשנינן: הרי זה כעין מה דאמר רבינא בענין אחר: גמירי מהלכה למשה מסיני: שתי סמיכות בציבור.  8 

 8.  דברי רבינא נאמרו לקמן צב א על קושיא דומה לענין סמיכות בציבור, שהוציא רבי יהודה אחד והביא אחר תחתיו, והקשתה הגמרא כמו שהיא מקשה כאן, ומיישב רבינא "גמירי שתי סמיכות בציבור".
הכא נמי גמירי מהלכה למשה מסיני, דשבע מדות של לח היו במקדש, ואם אין הין מכלל השבע, בהכרח שהיתה שם מידה אחרת להשלים המנין.
שנינו במשנה: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שנתות היו בהין, עד כאן לפר ועד כאן לאיל ... :
ומקשינן: וכי לית ליה לרבי אלעזר בר צדוק, שהיו שבע מדות במקדש!?
ומשנינן: אכן לית ליה.
ואיבעית אימא: מאי "שבע מדות היו במקדש" שקיבלו חז"ל, היינו: שבע מדידות שנעשו בכלי מידה אחת.  9 

 9.  כן פירש רש"י מכתב יד; ומבואר מדבריו כשיטה המבוארת לעיל בהערות במשנה, שלא היתה אלא מידה אחת בלבד; ואולם הובא שם מדברי התוספות, שהם סוברים: ארבע מידות היו, כי לא היו שנתות אלא לאלו שנשנו במשנה.
מתניתין:
משנתנו ממשיכה לפרש את מידות הלח:
מידת רביעית מה היתה משמשת:
כדי למדוד בה רביעית מים למים חיים של טהרת המצורע, כדכתיב (ויקרא יד כה): ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים", ורביעית שמן ללחמי נזיר.
חצי לוג מה היה משמש:
כדי למדוד בה חצי לוג מים לסוטה כדי להשקותה, כדכתיב (במדבר ה יז): "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש", וחצי לוג שמן ללחמי תודה.
ובמידת לוג היה מודד לכל המנחות, ואפילו מנחה של ששים עשרון  10  - שהיא זקוקה לוג לכל עשרון - נותן להששים במידת לוג, ולא היה משתמש במידה גדולה.  11 

 10.  לכך נקטה המשנה ששים עשרון, כי הוא שיעור המנחה הגדולה ביותר שיכול להביא בכלי אחד, ולא יותר מזה משום שאינה ראויה לבלילה, רש"י מכתב יד.   11.  א. ב"שפת אמת" נתקשה, זו מנין, הרי בעשרונות הפר הכבש והאיל שהיה מודדם בעשרון מן הכתוב הוא נלמד כמבואר בברייתא לעיל פז ב, ואם כן לענין שמן בשאר מנחות שהיה מודד במידת לוג ולא במידה תואמת, מנין ידענו זאת! ? ב. הנה לעיל בהערות שבמשנה, הובאה קושיית ה"מקדש דוד" האיך היו מודדים עשרון עשרון למאן דאמר מידות יבש נתקדשו, והרי אין כלי שרת מקדשים אלא מלאים; ויישב שם, על פי מה שכתב רש"י בזבחים פח א את הטעם דהוא משום שאינו ראוי לכלי, ואם כן זה הוא דוקא בשאר כלים שצריך להיות שם המנחה כשהיא שלמה, וכשיש שם פחות אינו ראוי לכלי, אבל כיון דצריך למדוד עשרונות דמפקינן לה מקרא שלא ימדוד בשל שלשה לפר, אם כן ראוי הוא לאותו כלי; ובתוך דבריו הוסיף שם לבאר גם את המבואר כאן שהלוג היה מקדש לכל המנחות (כי מידת לח היו מקדשות לכולי עלמא), דהיינו נמי משום דליכא מידה אחרת למנחות; (אך צ"ע מהמשא ומתן שבין רבי עקיבא לחכמים בתחילת העמוד, שהרי מבואר שם שהיה אפשר למדוד במידות שאינן מתאימות).
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה, בלוג אחד בלבד היה בולל את כל ששים העשרונות, שנאמר (ויקרא יד כא) "למנחה ולוג שמן".  12 

 12.  א. בברייתא בגמרא מתבאר, שמקורם של חכמים ומקורו של רבי אליעזר בן יעקב הוא ממקרא זה, ושם מתבאר כיצד למדו, וראה בהערה שם. ב. הרמב"ם פסק כחכמים, והסמ"ג פסק כרבי אליעזר בן יעקב; וב"זבח תודה" נתקשה בטעם הרמב"ם, שהרי קיימא לן "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי"! ? וראה מה שכתב בזה.
ששה לוגים (חצי ההין) שמן  13  למנחת נסכי הפר, וארבעה לוגים (שלישית ההין) שמן למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים (רביעית ההין) שמן למנחת נסכי הכבש, ולמדוד את כל אלו היו שם המידות: חצי ההין, שלישית ההין ורביעית ההין.

 13.  מידה זו שוה לשמן שבמנחות הנסכים וליין של הנסכים, ומכל מקום לשון משנתנו משמע שהיא עוסקת בשמן ולא ביין, וכן נראה מלשון רש"י בכתב יד; אך ראה מה שנתבאר בהערות שבגמרא על בבא זו לקמן פט א.
עוד מוסיפה המשנה לפרש, מה שאינו נוגע לענין המידות, ואגב גררא נקט לה:  14 

 14.  ראה "שיטה מקובצת" ו"זבח תודה".
שלשה לוג ומחצה שמן היו נצרכים למנורה, חצי לוג שמן לכל נר.
גמרא:
יתיב רבי וקא קשיא ליה (ישב רבי והקשה):
מידת רביעית למה נמשחה בשמן המשחה? כלומר, מה היה צריך לקדש במידת רביעית עד שהוצרכו למושחה ולעשותה כלי שרת שהוא מקדש את הבא לתוכו בקדושת הגוף!?  15  שהרי:

 15.  כתב ב"זבח תודה": לפי מאי דקיימא לן, דכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, לא היה עוד משיחה כלל, אלא שרבי אכלים שעשה משה קאי, דגם בימי משה היו אלו הכלים, כדאמר הגמרא לעיל ד"רביעית יהיב ליה רחמנא למשה " ::
אי עשאוה כלי שרת בשביל מי מצורע שהיו מודדים בה וכמבואר במשנה, כך אי אפשר לומר, שהרי:

דרשני המקוצר[עריכה]