פרשני:בבלי:מנחות צא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות צא ב

חברותא[עריכה]

וכאשר מצינו במקום אחר, דאמר מר:
נזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, הרי זה מגלח ומביא אשם, מלבד חטאת ועולת העוף; ונזיר טהור שמלאו ימי נזירותו הרי זה מגלח, ומביא שלש קרבנות בהמה: עולה חטאת ושלמים.
כתיב בפרשת נזיר ביום מלאת ימי נזרו (במדבר ו יח): "וגילח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים"; ואין לי אלא נזיר טהור שהוא נותן את שערו תחת דוד שמבשל בו את השלמים -
תחת החטאת שמביא ביום מלאת ימי נזרו, ותחת האשם שמביא נזיר שנטמא, מנין?
כלומר, מנין שאם שילח נזיר טהור את שער ראש נזרו תחת החטאת, יצא; ומנין לנזיר טמא שהוא משלח את שער גילוחו תחת האשם שהוא מביא -  1 

 1.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד כאן, ועל פי המפרש בנזיר מה ב. ובתוספות פירשו לענין כל חטאת ואשם שייאכלו ליום ולילה, ראה זבחים לו א.
תלמוד לומר "אשר תחת זבח השלמים", ובא תיבת "זבח" לרבות חטאתו ואשמו -
הרי למדנו, שמ"זבח" אנו מרבים חטאת ואשם כאחד, ולמה לי שני ריבויים ליין נסכים בחטאתו ואשמו של מצורע!?
ומשנינן: הני מילי שאפשר לרבות מתיבת "זבח" הן חטאת והם אשם, היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו (כששניהם למטרה אחת הם באים), כי אשם נזיר טמא בא להכשירו למנות נזירות טהרה, וחטאת נזיר טהור באה להכשירו ולהתירו ביין ותגלחת שהנזיר אסור בהם -
אבל היכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר, כלומר, אבל חטאתו של מצורע ואשמו שהאשם בא להכשירו לבוא אל המחנה שהיה אסור להכנס שם בהיותו מצורע, והחטאת באה לכפר על העבירות שהנגעים באים עליהם, בעינן תרי קראי לחטאת לחוד ולאשם לחוד; ולכך לא מרבינן לשניהם מ"זבח".  2 

 2.  ראה בפירוש המשניות להרמב"ם שהובאו בהערה על המשנה.
תו מקשינן על מה ששנינו בברייתא: "זבח" זו חטאת מצורע לרבותה ליין הנסכים:
ואימא: זו חטאת ואשם דנזיר (חטאת של נזיר טהור, ואשם של נזיר טמא), ללמד שהם טעונים יין לנסכים?  3 

 3.  כתבו התוספות: אחטאת ואשם דעלמא לא פריך (שיהיו טעונים יין לנסכים), אלא מהני משום דאית בהו מנחה (והייתי אומר שבא הכתוב להוסיף גם יין לנסכים), וגם דמו לנדבה, דנזירות נדבה היא. ותמה הרש"ש: לא ידעתי מהיכן פסיקא להו דאית בהו מנחה, וכעת לא מצאתי מקור לזה, וצע"ג.
ומשנינן: לא סלקא דעתך שריבה הכתוב נסכים בחטאת ואשם של נזיר, משום דתניא:
כתיב גבי נזיר ביום מלאת ימי נזרו "והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות ומנחתם ונסכיהם", בעולתו ובשלמיו של נזיר טהור הכתוב מדבר שיביא עמם מנחה ונסכים, ולא בחטאתו של נזיר טהור, ולא באשמו של נזיר טמא.
אתה אומר בעולתו ובשלמיו, או אינו אלא אפילו חטאת של נזיר טהור טעונה נסכים?
תלמוד לומר בפרשת נזיר: "ואת האיל יעשה זבח שלמים ומנחתו ונסכו", והרי איל בכלל כל השלמים היה להטעינו נסכים, ולמה יצא איל שלמים של נזיר לפרט בו "ומנחתו ונסכו"?  4  להקיש אליו ולומר לך: מה איל מיוחד שהוא בא בנדר ונדבה - שהרי שלמים הוא - והצריכו הכתוב נסכים, אף כל בא בנדר ונדבה שבנזיר צריך נסכים, יצאו חטאתו ואשמו שאינם באים בנדר ובנדבה שאינם טעונים נסכים.

 4.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: והלא איל בכלל "ומנחתם ונסכיהם" היה, שהרי אף הוא נזכר שם.
תו מפרשינן את אשר שנינו בברייתא: "עולה" זו עולת מצורע:
ואימא: זו עולת יולדת, להצריכה נסכים.  5 

 5.  ראה בהערה לעיל בשם התוספות והרש"ש; והטעם שהוצרכנו לרבות עולת יולדת ואינה כשאר עולה שהיא טעונה נסכים, משום שמחויבת ועומדת היא, וכדאמרינן לעיל בעמוד א "מה הפרט מפורש שאינו מחוייב ועומד".
אמר תירץ אביי: אי אתה יכול לרבות עולת יולדת מפסוק זה, כי עולת יולדת מסיפא דקרא נפקא, דתניא: רבי נתן אומר: "לכבש ("תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד"): זו עולת יולדת.
"לכבש האחד" זה אחד עשר של מעשר, שאם העביר בהמותיו תחת השבט למעשר בהמה, וקרא לעשירי "תשיעי", ולתשיעי "עשירי", ולאחד עשר "עשירי", שלשתן קדושות, והאחד עשר קרב שלמים, והשמיענו הכתוב שהוא טעון נסכים.
שלא מצינו לה בכל התורה כעין זה שיהא טפל חמור מן העיקר, שהרי העיקר אינו טעון נסכים וכמבואר לעיל שמעשר בהמה אינו טעון נסכים, ואילו זה שקראו "עשירי" טעון נסכים.
רבא אמר ליישב על הקושיא: ואימא זו עולת יולדת:  6 

 6.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לרש"י מפרש, שרבא בא ליישב גם את הקושיא: "ואימא זו חטאת ואשם דנזיר", ראה שם.
איזהו דבר שצריך שלשה רבויין - "עולה" "או" לזבח" - הוי אומר זו מצורע, שיש בו שלש קרבנות: חטאת עולה ואשם, ולכן דרשינן את כל הריבויים למצורע.
מוסיפה הגמרא לפרש את הפסוקים בפרשת נסכים:
"או לאיל תעשה מנחה, סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ויין לנסך שלישית ההין תקריב (במדבר טו י) ", למה לי, והרי כבר נאמר בפרשת פנחס (במדבר כח) גבי המוספין, שמביא עם איל שני עשרונים סולת לנסכים!?  7  אמר פירש רב ששת: בא הכתוב לרבות נסכים לאילו של אהרן הנכנס לקודש הקדשים ביום הכפורים, כמאמר הכתוב (ויקרא טז): "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה".

 7.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ואם תאמר: הרי בכל אותה פרשה לא נזכרה אלא מנחת הנסכים, אבל שיעור השמן ושיעור היין לנסכים לא נזכר שם, וסמכה שם התורה על המפורש כאן, כמבואר שם "ונסכיהם כמשפטם"! ? ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: ליכתוב "וכי תעשה מנחה סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין", (וכן יפרש הכתוב את שיעור היין לנסכים), ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים. ובשיטה מקובצת תמה על פירושו של רש"י: הרי כמו כן כתיב בפרשת המוספין דיני פר, ועל כרחך איצטריך משום דהכא איירי בנדר והתם בחובה! ? ונראה, דבעי מאיל דכתיב בתריה (במדבר טו יא): "ככה יעשה לשור האחד, או לאיל האחד".
ומקשינן: והרי אילו של אהרן מ"במועדיכם" נפקא, וכדמרבינן מיניה בברייתא לעיל צ ב כל חובות הבאות מחמת הרגל!?  8 

 8.  (מכאן קשה על דברי הגר"א הידועים, שכל הנאמר בפרשה אינו דוקא ביום הכפורים, ובכל עת שיבוא אהרן אל הקודש עושה כסדר המבואר בפרשה. אך יש לומר, שאילו של אהרן כשנכנס אל הקודש ברצונו, אינו חשוב "מחויב ועומד" כיון שאינו חייב להכנס, ואין צריך לרבותו אלא ביום הכפורים שהוא מחויב להכנס).
ומשנינן: אם לא פסוק זה סלקא דעתך אמינא: הני מילי, לא ריבתה תורה את קרבנות המועדים - ואף שמחויב ועומד הוא בהם ונתמעטו מהבאת נסכים, כמבואר לעיל צא א, דבר שהוא מחוייב ועומד - אלא קרבנות דצבור -
אבלקרבנות דיחיד - כאילו של אהרן - לא; וקא משמע לן "או לאיל" לרבות את אילו של אהרן.
ומקשינן: מכל מקום, למה לי קרא לאילו של אהרן: ומאי שנא אילו של אהרן מעולת יולדת ששל יחיד היא ומחויבת ועומדת היא בה, ונתרבתה לנסכים לעיל מ"לכבש"!?  9 

 9.  לכאורה צריך לפרש, שאם כי מבואר לעיל בעמוד א שממעטינן מכלל ופרט וכלל מה שהוא מחוייב ועומד בו, מכל מקום כיון שנתרבתה עולת יולדת, למדנו שהמיעוט הוא דוקא לבכור מעשר ופסח שיש להם שם בפני עצמם; (אלא שעדיין צ"ב: למה לי ריבוי לעולת מצורע ולעולת יולדת, והרי שתיהן אין להן שם בפני עצמן, וצריך תלמוד).
ומשנינן: מכל מקום הוצרך הכתוב לרבות את אילו של אהרן, כי סלקא דעתך אמינא:
הני מילי דבר שאין קבוע לו זמן כעולת יולדת, אבל דבר שקבוע לו זמן והוא מחויב ועומד בו, אימא לא יביא נסכים - קאמשמע לן "או לאיל תעשה מנחה", לרבותו.
מוסיפה הגמרא לפרש "או לאיל", כלומר, תיבת "או" למה לי?
ומפרשינן: לרבות את הפלגס (הוא כבש בחודש השלש עשרה שלו, שיצא מכלל כבש בסוף שנתו, ולא נכנס לכלל איל עד שלש עשרה חדשים ויום אחד, שכבר נכנס חודש בשנתו השניה), לחייבו בנכסי איל.
ומקשינן: הניחא לרבי יוחנן דאמר: פלגס בריה בפני עצמו הוא (לא כבש ולא איל), הרי שפיר הצרך הכתוב ללמד את דינו לענין נסכים שהוא כאיל.  10  דתנן במסכת פרה א ג: הקריבו (לפלגס) מי שנתחייב כבש או שנתחייב איל:  11  הרי זה מביא עליו נסכי איל, ואינו עולה לו מזבחו,  12  כלומר, לא יצא ידי חובתו.

 10.  הלשון אינו בדקדוק כל כך, שלא מצאנו לרבי יוחנן שיאמר בריה בפני עצמה היא, אלא שהוא אומר כמבואר כאן שהפלגס מן הפסוק נתרבה, וממילא נשמע מדבריו שבריה בפני עצמה היא.   11.  הקשה בקרן אורה: למה ראוי הוא להקרבה כלל, הרי לא מצינו בקרבנות אלא או כבש או איל; ולצאת ידי חובה ודאי אינו ראוי, אלא אפילו בנדבה ופירש "הרי עלי פילגס", מנין שיקריבנו, כיון דלא מצינו כיוצא בו בקרבנות; ודימה את זה למבואר בחולין כב א "תחילת הציהוב שבזה ובזה פסול", והיינו, שלא הכשירה תורה אלא או תורים או בני יונה, וכשהם בתחילת הציהוב אינם לא תורים ולא בני יונה, ופסולים ; (ויש לעיין: בשלמא בעולת העוף שאמרה תורה (ויקרא א יד): "ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו", לכן תחילת הציהוב שאינו לא זה ולא זה פסול; אבל גבי בהמה אמרה תורה (ויקרא א ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם:. ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה:. ", והרי ודאי שבכלל כשבים גם האילים הגדולים שמין כבשים הם, והוא הדין פלגס). וצידד לומר, שמפסוק זה "או לאיל" הבא לרבות את הפלגס למדנו לרבות פלגס גם לעצם ההקרבה ; אך הקשה: הרי בר פדא - הסובר שהוא ספק איל ספק כבש - אינו דורש מקרא זה (ראה המשך הסוגיא), ובחולין כג ב מצדדת הגמרא לומר שלשיטתו פלגס הוא גם ספק בריה, ואם בריה הוא, איך יכול להקריבו! ?   12.  בקרן אורה הביא מדברי הפירוש המיוחס לרש"י לפרש, שאם נדר כבש או איל אינו יוצא ידי נדרו עד שיביא איל ודאי או ודאי כבש, והקשה: לבר פדא דאמר ספק הוא (כמבואר בהמשך הסוגיא), התינח אם נדר איל שאינו יכול להביא פלגס, אבל אם נדר כבש אמאי אינו יוצא ידי נדרו אפילו אם איל הוא, והרי הוי כמו נדר להביא קטן והביא גדול, דיצא! ? וצידד לפרש, דהא דאין עולה לו מזבחו היינו אם חייב כבש של חובה, דבזה אינו יוצא באיל; (ובאמת לשון רש"י בחולין כג א ד"ה ואין עולה, הוא: "אם היה מחוייב איל לבדו או כבש לבדו", ולא הזכיר נדר) ; וראה עוד שם מה שכתב בזה.
ואמר רבי יוחנן לפרש:
הרי זה מביא נסכי איל בלבד ואין צריך להתנות, ומשום דכתיב בפרשת נסכים "או לאיל" לרבות את הפלגס; "ולא עלה לו מזבחו" שהרי נתחייב כבש או איל ולא פלגס שבריה בפני עצמה היא.
אלא לבר פדא דאמר זו ששנינו: "מביא עליו נכסי איל", היינו:
מייתי ומתני (מביא נסכים מרובים של איל, ומתנה: אם איל הוא הרי אלו נסכיו, ואם כבש הוא, הרי הנסכים שיעור כבש יהיו נסכיו, והשאר לנדבה),  13  ומשום דספיקא הוא אם איל או כבש הוא -

 13.  שהרי מתנדב אדם נסכים בלי זבח, רש"י מכתב יד. ובתוספות הביאו מדבריו בחולין כג א, שאם כי אין אדם מתנדב יין אלא שיעור נסכי כבש, או שיעור נכסי איל או פר, (כמבואר לקמן קד א), ואם כן כשמביא ארבעה לוגין כנסכי איל, והוא באמת אינו צריך אלא לשלשה לוגין כנסכי כבש, נמצא שהוא מתנדב לוג אחד, שאין בו אפילו כנסכי כבש, מכל מקום "הכא כי האי גוונא, בהדי אחריני קרבי". ובשם הגרי"ז כתבו לבאר דבריו: שיעור הלוגין בנסכי יין, אינו שיעור בחפצא של הקרבן, שאין נחשב קרבן אם אינו כשיעור, אלא הוא שיעור במעשה הניסוך, שצריך לנסך רביעית ההין או שלישית ההין, אבל לעצם חובת הקרבן אפשר לנדב אפילו לוג אחד; ולכן, היות והניסוך הוא עם עוד שלשה לוגין, הרי יש כאן ניסוך של ארבעה לוגין יין, שהוא שיעור ניסוך; וכעין זה בקצרה במקדש דוד סימן י אות ב ד"ה ומה, וראה עוד שם מקור ליסוד זה של רש"י. ב. הקשו התוספות בחולין כג ב ד"ה דאמר (וכאן קיצרו): במנחה היכי מתני, הא אין בלילתן שוה, דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון, ושל איל בלילתו עבה שני לוגין לעשרון, ותנן פרק קמא דמנחות (יא א): ריבה שמנה או שחיסר פסולה, ותנן נמי (לעיל פט ב): אין מערבין מנחת כבשים בשל אילים ופרים. (והנה לשונם שכתבו "אין בלילתן שוה דשל כבש:. ושל איל:. ", צריך ביאור, שאין כאן עירוב מנחת כבש בשל איל, כי אם כבש הוא אינו איל; והעירוב הוא של כבש בשל נדבה; וכך היה להם לומר: דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון, ושל נדבה בלילתו עבה לוג לעשרון, (לפי סברתם בקושייתם שמנחת הנדבה אינה מנחת נסכים). ומה שהזכירו כאן "ריבה שמנה וחיסר שמנה", הנה לעיל פט ב גבי מנחת כבשים שנתערבה בשל אילים, מבואר, שאם נתערבו לאחר שבלל כל אחת בפני עצמה הרי הן כשרות, ואם נתערבו קודם שבלל, פסולם הוא רק משום שאינם ראויים לבילה, והיינו שתימצא בלילת כל אחד שלא כדינה, שזו תהא רכה מדי, וזו תהא עבה מדי, כמבואר בתוספות שם; ומבואר מזה, שמשום "ריבה שמנה וחיסר שמנה" אין כאן חסרון, כי השמן מתיחס למנחתו, כפי שנתבאר בהערות שם בשם המקדש דוד; ואם כן אף כאן אין לדון משום "ריבה שמנה וחיסר שמנה", כיון שבסך הכל יש כאן לוג למנחת הנדבה כדינה, ושלשה לוגין למנחת הכבש כדינה, וכל החסרון כאן הוא משום שאינה ראויה לבילה, כי תימצא מנחת הכבש עבה מדינה ומנחת הנדבה רכה מדינה; אך ראה בכתבים המיוחסים לגרי"ז שם על דברי התוספות. ובעיקר קושייתם יש לדון, למה לא ייחד מקום, ויאמר: אם כבש הוא, הרי מנחת נסכיו בצפון, ומנחת הנדבה בדרום, (ואף שאינו יכול לבלול את כולה כאחת משום ספק שמא איל הוא, מכל מקום הרי בילה אינה מעכבת) ; ואף משום חסרון ראוי לבילה אין כאן, שהרי אילו היה יודע שכבש הוא, היה בולל את הסולת שבצפון עם שלשה לוגים, ואת הסולת שבדרום עם לוג אחד; על פי אחרונים). והוסיפו התוספות: וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד, ושיעור מנחת איל בכלי אחד ומתנה שהאחד מהן יהא נדבה, אי אפשר לעשות כן, דמנחת נדבה נקמצת, ומנחת נסכים כולה כליל, כדתניא בהדיא בפרק אלו מנחות (עד ב)! ? (תמה הרש"ש: אף אם לא משום קמיצה האיך יעשה כן, והרי מנחת נדבה אינה טעונה אלא לוג שמן לכל עשרון ואין להרבות, ואילו כאן מנחת הנדבה יש בה יותר מלוג שמן לעשרון ; ועוד יש להעיר, שקושייתם מקמיצה תיקשי, אף אם היה נותן מנחת נסכי איל בכלי אחד ומתנה, כי האיך יקמוץ, והרי את הנותר אסור להקטיר, ואם איל הוא, הרי צריך להקטיר את הכל על המזבח). ותירץ ריב"א, דודאי כשמתנדב מנחה סתם אז היא נקמצת, אבל אם מפרש מנחת נסכים הויא כולה כליל, ואמרינן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, והשתא יכול להתנות שפיר (כשיביא בשני כלים, וכמו שכתבו בתוספות כאן) ; ואף שלשון המשנה הוא "מביא עליו נסכי איל", הפירוש הוא, שצריך להביא נסכי איל מספיקא, וממילא משמע דמביא תרוייהו, כיון דאי אפשר בענין אחר; שפת אמת. (ויש להעיר, דמסתימת דברי רש"י כאן משמע, שאף את המנחה והשמן אינו מביא אלא כשיעור נסכי איל, ומתנה כשם שמתנה ביין). ג. מוכח מדברי תוספות אלו, דהא דמתנדב אדם מנחת נסכים היינו אפילו בלא יין, (שהרי אינו מביא למנחת נדבה שלו אלא לוג אחד יין, כי מן היין אינו מביא אלא ארבעה לוגין כנכסי איל בלבד) ; שפת אמת. ובמקדש דוד סימן י אות ב העיר בזה מדברי רש"י לקמן קד ב, שנראה מדבריו שאין מתנדבין מנחת נסכים בלי יין, ראה דבריו.
ואם כן תיקשי: וכי איצטריךקרא - "או" - לרבויי ספיקא, לרבות את הפלגס שיביא
מספק נסכי איל!?  14 

 14.  ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: והלא לפני המקום הכל גלוי ואין ספיקא לפניו, ולא אשכחן קרא דכתיב משום ספיקא. ורש"י בחולין כג א בתוך ד"ה וא"ר יוחנן, פירש: אי ספיקא הוא, לא מרבייה קרא, דכיון דשמא איל הוא, פשיטא דבעי אתויי נסכי איל ואתנויי; ויש לדון בפירוש זה לפי שיטת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן.
ומסיקה הגמרא: ודאי  15  דלבר פדא קשיא: "או" למה לי.

 15.  א. תיבה זו שנוספה במוסגר, אין ידוע מה טיבה. ב. נתקשו המפרשים בשיטת הרמב"ם, שנראה מדבריו, שמביא נסכי איל ואינו צריך להתנות, ראה לשונו בפרק ב ממעשה הקרבנות הלכה ו; ומאידך פסק שם בפרק טז הלכה ב, שהנודר עולה מן הכבשים או מן האילים הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וזה הוא כשיטת בר פדא, כי לדעת רבי יוחנן ודאי לא יצא, שאין זה לא איל ולא כבש; ראה בזה בנושאי כלי הרמב"ם וב"ספר המפתח".
מוסיפה הגמרא לפרש את הפסוקים בפרשת נסכים:
"ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים", וכולו מיותר, שכבר נתבארו דיניהם בגוף הפרשה:
"לשור האחד" מה תלמוד לומר? לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי איל (שהוא כבש בשנתו השניה) לנסכי כבש, יכול שכמו כן נחלק בין נסכי פר (שהוא עגל בשנתו השלישית) לנסכי עגל -
תלמוד לומר "לשור האחד", ללמד שאין חילוק בנכסי שור, ואינו מביא אלא נסכים אחד,  16  בין כשהוא עגל ובין כשהוא פר.

 16.  כן משמע, וראה לשון רש"י בכתב יד שהוא בא לחלק, וצריך ביאור; ובתוספות כתבו ד"שור בן יומו קרוי שור".
"או לאיל האחד", מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נכסי בן שנה (כבש) לנכסי בן שתים (איל), יכול שנחלק גם בין נכסי בן שתים לנכסי בן שלש, תלמוד לומר "או לאיל האחד", ללמד שאין באיל חילוק בשניו.  17 

 17.  מלשון רש"י בכתב יד נראה, שהלימוד הוא מ"או"; ולכאורה תיפוק ליה מ"האחד" כמו בשור.
"או לשה בכבשים" מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, כלומר חילק בכבשים הזכרים בשנותיהם, יכול שנחלק גם בין נסכי כבשה (בת שנה) לנסכי רחלה (בת שתים) -
תלמוד לומר "או לשה בכבשים".
"או בעיזים" מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שחילק הכתוב בכבשים בין נסכי כבש לנכסי איל -
יכול נחלק גם בעיזים בין נסכי גדי (עז צעיר) לנסכי שעיר -
תלמוד לומר "או בעזים".
אמר רב פפא: בדיק לן רבא (מנסה היה רבא אותנו):

דרשני המקוצר[עריכה]