פרשני:בבלי:מנחות ס ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות ס ב

חברותא[עריכה]

שהרי נאמר הכא  מנחת חוטא, שהיא חובה, ונאמר נמי הכא מנחת נדבה.
מה מנחת נדבה טעונה הגשה, כדכתיב במנחת מרחשת, אף מנחת חובה של חוטא טעונה הגשה.
וכי תפרוך: מה למנחת נדבה שכן טעונה שמן ולבונה, תאמר במנחת חוטא שאין בה שמן ולבונה!?
מנחת סוטה תוכיח, שאין בה שמן ולבונה, ובכל זאת היא טעונה הגשה, וכדילפינן לה לקמן.
אלא דאכתי איכא למיפרך: מה למנחת סוטה שכן היא טעונה תנופה, ואילו מנחת חוטא ומנחת נדבה אינן טעונות תנופה!?
מנחת נדבה תוכיח שאינה טעונה תנופה ובכל זאת היא טעונה הגשה.
וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן במנחת נדבה ובמנחת סוטה ששוו לקמיצה, ושוו להגשה. אף אני אביא מנחת חוטא, ששוה להן לקמיצה, ולכן היא גם תשוה להן להגשה.
ואכתי איכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן, שכן הם הוכשרו לבא בעשיר כבעני, תאמר במנחת חוטא, שלא הוכשרה לבא בעשיר כבעני, שהרי העשיר מביא קרבן בהמה או עופות!?
הילכך, כיון שלא ניתן ללמוד דין הגשה במנחת חוטא בלימוד של במה מצד, תלמוד לומר ריבויא - "את המנחה", לרבות מנחת חוטא להגשה.
רבי שמעון אומר (ולא בא רבי שמעון לחלוק על תנא קמא, אלא להוסיף לימודים נוספים): נאמר בתחילת הפסוק "והבאת את המנחה" - לרבות מנחת העומר להגשה. והראיה דלישנא ד"הבאה" היא לרבות את מנחת העומר, שהרי וכן הוא, הכתוב, אומר: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל ה כהן". ומכך שנאמר בהמשך הפסוק "והקריבה", יש לנו לרבות מנחת סוטה להגשה. שהרי, וכן הוא אומר בפרשת מנחת סוטה - "והקריב אותה אל המזבח".
אלא שיש לתמוה, אמאי איצטריך להאי ריבויא, והלא דין הוא, שאפשר ללמד בקל וחומר שמנחת סוטה טעונה הגשה מדין מנחת חוטא:
ומה מנחת חוטא, הקלה, שאינה טעונה תנופה, בכל זאת היא טעונה הגשה. מנחת סוטה החמורה ממנה, שטעונה תנופה, אינו דין שטעונה הגשה?!
ואיכא למידחי: מה למנחת חוטא שכן באה חיטין, והרי היא חמורה ממנחת סוטה שאינה באה אלא מן השעורין.
אלא דשוב איכא למיפרך: מנחת העומר שהיא באה מן השעורין תוכיח שהיא טעונה הגשה, וכדילפינן לה לעיל.
ומשנינן: מה למנחת העומר שכן טעונה שמן ולבונה, תאמר במנחת סוטה שאינה טעונה שמן ולבונה.
ואיכא למיפרך: מנחת חוטא תוכיח, שאין בה שמן ולבונה ובכל זאת היא טעונה הגשה. וכי תימא מה למנחת חוטא שכן באה מן החיטין תאמר במנחת סוטה שהיא מן השעורין, מנחת העומר תוכיח. וכי פרכת מה למנחת העומר שכן טעונה שמן ולבונה, מנחת חוטא תוכיח.
וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן, שבמנחת העומר ובמנחת חוטא, ששוו לקמיצה ושוו נמי להגשה, אף אני אביא מנחת סוטה, ששוותה להן לקמיצה, ולפיכך תשוה להן להגשה. ואם כן תיקשי, אמאי איצטריך לריבויא דקרא למנחת סוטה להגשה!?
ומשנינן: משום דאיכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן, שכן לא הוכשרו לבא כשהן קמח אלא סולת (שמנפים את הקמח היטב), תאמר במנחת סוטה שהוכשרה לבא קמח.
הילכך, תלמוד לומר ריבויא למנחת סוטה, שנאמר במנחת מרחשת "והקריבה".
רבי יהודה אומר: מהכא ילפינן, מדכתיב בתחילת הפסוק "והבאת", (דיליף מינה רבי שמעון הגשה במנחת העומר) מכאן למדנו לרבות מנחת סוטה להגשה.  23  וכן הוא אומר בפרשת סוטה "והביא את קרבנה עליה". אבל, מנחת העומר סבר רבי יהודה לא צריכא קרא.

 23.  הקשה הרש"ש, הרי בפרשת סוטה נאמר קודם הקמיצה "והקריב אותה אל המזבח". ופירש רש"י שם שזהו הגשה. והביא שכבר הקשה כן המהרש"א בסוטה. והעולת שלמה יישב שאמנם ידענו משם עיקר דין הגשה, אבל עדיין לא ידענו שצריכה קרן מערבית דרומית, ולכן צריך ריבוי כדי לכוללה עם שאר המנחות שנאמר בהם דין מערבית דרומית, וכמו שנדרש לעיל (יט ב) מפסוקים שנאמרו בהם. אולם עדיין יקשה קושית הטהרת הקדש, מאחר שבמנחת סוטה נאמר בפירוש שההגשה נעשית קודם הקמיצה, אם כן למה הוצרכנו לעיל לדרוש מ"מנחה" שכל המנחה טעונה הגשה, ולא רק הקומץ, וצ"ע.
מאי טעמא לא צריכה מנחת העומר קרא? - כי מדינא, מלימוד קא אתיא:
ומה מנחת חוטא, שאינה טעונה תנופה, הרי היא טעונה הגשה. מנחת העומר, שטעונה תנופה, אינו דין שטעונה הגשה!
וכי תפרוך: מה למנחת חוטא שכן באה חיטין - מנחת סוטה שבאה מן השעורין תוכיח!  24 

 24.  לכאורה יש להעיר, מנין לרבי יהודה לרבות מ"והבאת" מנחת סוטה, ושוב ללמוד בקל וחומר מנחת העומר? ומדוע לא נאמר ש"והבאת" מלמד על מנחת העומר, ושוב אין ללמוד קל וחומר על מנחת סוטה, כי מה למנחת חוטא ומנחת העומר, שהן סולת! ? וצריך לומר, שהיה יותר נראה לרבי יהודה ללמוד משם מנחת סוטה, וכמו שכתבו התוס' לרבי שמעון, שהיה נראה לו יותר ללמוד מ"והבאת" על מנחת העומר ולא על מנחת סוטה.
וכי תפרוך: מה למנחת סוטה שהיא חשובה, שכן היא באה לברר עון - מנחת חוטא תוכיח.
וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שכן שוו מנחת חוטא ומנחת סוטה לקמיצה, ושוו להגשה. אף אני הביא מנחת העומר, ששוותה להן לקמיצה, ולפיכך תשוה להן להגשה.
ולימוד זה של מנחת העומר ממנחת סוטה וממנחת חוטא הוא לימוד הגון - ומאי פרכת?! שאין עליו פירכא.
אלא שלימוד זה של רבי יהודה הוא קושיא לרבי שמעון דיליף מ"והבאת" למנחת העומר, ואמאי לא יליף לה מהצד השווה שבסוטה ובחוטא!? ומתרצינן: רבי שמעון פריך הכי: מה להצד השוה שבהן, שכן הם חשובים ממנחת העומר, משום שהם מצויין בכל השנה פעמים רבות, תאמר במנחת העומר שאינה קריבה אלא פעם אחת בשנה!
ורבי יהודה סבר, אדרבה, הא, מנחת העומר, מצויה טפי, שודאי שהיא באה בכל שנה, אבל הנך, זימנין דלא משכחת לה כלל.  25 

 25.  כתב הרש"ש, מכאן יש ללמוד גם כן הלכה לענין דין תדיר ושאינו תדיר, באופן שיש לפניו קריאת שמע וברכת המזון, שקריאת שמע קודמת, כי אף על גב שבברכת המזון יכול להתחייב כמה פעמים ביום, מה שאין כן בקריאת שמע, שהיא רק שתי פעמים ביום, מכל מקום, קריאת שמע נחשבת תדירה יותר, משום שבה הוא מתחייב על כל פנים, ואינה תלויה במעשה כל שהו כמו ברכת המזון, שחיובה תלוי באכילתו, שהרי קיימא לן כרבי יהודה נגד רבי שמעון. ולר"י העומר נחשב תדיר יותר ממנחת חוטא וסוטה, מטעם שבו מתחייבים על כל פנים, וכן דן הקרן אורה לענין תקיעת שופר ומילה, שלכאורה השופר נחשב תדיר יותר מהמילה מהטעם הנ"ל, ועיי"ש.
והשתא מביאה הגמרא את המשך הברייתא, דקאמר התנא: או אינו אומר "והבאת" אלא לענין אחר לגמרי, ללמד שיחיד מתנדב ומביא סוג של מנחה אחרת, חוץ מאלה שבענין (דהיינו, חוץ מחמשת המנחות הכתובות באותה פרשה, שהן מנחת סולת, מחבת, מרחשת ורקיקין וחלות של מאפה תנור) שכל אלו הכתובות בענין באות מן החיטין, ובא הכתוב ללמדך שיחיד יכול להתנדב גם מנחה מן השעורין!?
ודין הוא שיהיה היחיד מביא מנחה מן השעורין כשם שמצינו אצל מנחת ציבור - ציבור מביא מנחה מן החיטין חובה, ומביא מנחה מן השעורין חובה, ואם כן, אף יחיד שמביא מנחה מן החיטין נדבה, יביא נמי מנחה מן השעורין נדבה. תלמוד לומר "אלה" - אין לי אלא אלה החמשה שבענין, ותו לא.
או אינו אומר הכתוב "אלה" אלא ביחס לאומר "הרי עלי מנחה" סתם שמביא חמישתן, משום שלא פירט בנדרו איזה מהן נדר!?  26 

 26.  רש"י מעמיד דין זה באומר הרי עלי מנחה סתם. ולכאורה צריך ביאור, שאם כן, נמצא למסקנא דגמרא, שאם ירצה, יכול להביא חמשתן יחד. והרי עד כאן לא נחלקו רבי יהודה ורבנן לקמן (קד ב), אלא שלרבי יהודה מביא מנחת סולת בדוקא, ולרבנן איזה שירצה יביא, אבל שיוכל להביא את כל ה' מיני מנחות, כשאמר הרי עלי מנחה, בלשון יחיד, זה לא שמענו.
תלמוד לומר "מאלה" ללמדך, רצה אחת מאלה מביא, רצה חמישתן מביא.
רבי שמעון אומר, "את המנחה" שלמדנו מהכתוב הזה לרבות שאר מנחות, כגון מנחה של חוטא להגשה,  27  יכול שאני מרבה מכאן אף שתי הלחם ולחם הפנים שיהיו טעונין הגשה?

 27.  לפי גירסא אחת בגמרא, רבי שמעון לומד מכאן לרבות מנחת נכרים ומנחת נשים להגשה. והקשה החשק שלמה (סא ב), שהרי מבואר לקמן (עג), שרבי שמעון יכול לסבור כרבי עקיבא הסובר שנכרי אינו מביא אלא קרבן עולה, (שאינה נאכלת), ולדבריו גם אין העכו"ם מביא מנחה הנאכלת, כמבואר שם בגמרא, ואם כן אינו מביא אלא מנחת נסכים, והרי לרבי שמעון ודאי אין בה הגשה, שהיא כולה כליל. והניח בצ"ע.
תלמוד לומר "מאלה", דמשמע מיעוטא, שאין טעון הגשה אלא דבר הדומה לאלו.  28 

 28.  יש להעיר, שהרי לעיל כבר למדנו מ"אלה", שאין היחיד מביא מנחת נדבה משעורין, וצ"ע.
ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא שתי הלחם ולחם הפנים? מרבה אני שאר מנחות, שיש מהן הקרבה לאישים, ומוציא אני שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאישים.
והלא מנחת נסכים כולה לאישים, ואם כן, יכול יהא טעונה הגשה?
תלמוד לומר "והקריבה", דהווי מיעוטא, דמשמע: אותה האמורה בפרשה אתה מגיש ולא אחרת - למעט מנחת נסכים.
ופרכינן: והא אפיקתיה, הרי כבר דרשנו מ"והקריבה", וילפת ממנה לעיל לרבות מנחת סוטה!?
ומשנינן: הא מצי למיכתב "והקריב", וכתב "והקריבה". ומיתור האות ה"א ילפינן למעט מנחת נסכים.
ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא מנחת נסכים?

דרשני המקוצר[עריכה]