פרשני:בבלי:מנחות נה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות נה ב

חברותא[עריכה]

והרי האי קרא מיבעי ליה לכדתניא: "לא  תאפה חמץ" האמור בפרשת צו, מה תלמוד לומר?
והלא כבר נאמר בפרשת ויקרא "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ"?
אלא בא הכתוב ללמדנו: יכול לא יהא חייב אלא מלקות אחת על כולם, דהיינו על כל מעשי המנחה שעשה בחימוץ, תלמוד לומר "לא תאפה חמץ".
שהרי אפייה בכלל שאר מעשי המנחה היתה, ופשיטא שהיה חייב גם על אפיית המנחה בחימוץ, ואם כן, למה יצאת אפייה מכלל העשיות להכתב במיוחד?
להקיש אליה את שאר העשיות שבמנחה, וללמדנו: מה אפייה, שהיא עשייה מיוחדת, שהיא מעשה יחידי, והיינו מעשה חשוב בפני עצמו, וחייבין עליה חיוב מלקות על עשייתה בחימוץ בפני עצמה. אף אני אביא לישתה ועריכתה של עיסת המנחה, וכל מעשה יחידי שבה, לאיתויי "קיטוף", שמחליק במים את פניה של העיסה, לאחר שערך את צורתה, שהוא מעשה יחידי בפני עצמו, אף על פי שאינו "מעשה" כל כך, וחייבין עליה חיוב מלקות בפני עצמה.
ואם כן, דלהכי הוא דאתא, מנא לן שאפילו על חימוץ השיריים חייבים?
ומתרצינן: אנן, לא מ"לא תאפה" כשלעצמו ילפינן, דההוא מיבעי ליה לכדתניא. אלא מסמיכות הכתוב "חלקם" אל "לא תאפה" קאמרינן, שיש ללמוד מסמיכות זאת שגם על השיריים, שהם חלקם של הכהנים, לוקים משום חימוץ.
ופרכינן: ואימא כוליה סמיכות של "חלקם" ל"לא תאפה" להכי הוא דאתא, ללמד שאפילו על חימוץ השיריים חייבים, ומנין לך לומר שגם בשיריים יהיה חייב שלשה חיובי מלקות נפרדות על לישתם ועריכתם ואפייתם בחימוץ?
ומשנינן: אם כן, לכתוב רחמנא "חלקם - לא תאפה חמץ", ומכאן היינו לומדים שחייב על שיירי המנחה משום חימוץ, מאי "לא תאפה חמץ - חלקם"?
שמעת מיניה תרתי, שלוקה על חימוץ השיריים, ולוקה על כל עשיה ועשיה לחוד.
והוינן בה: ואימא: אפייה, דפרט בה רחמנא, ליחייב עליה חדא חיוב מלקות, ואילו אינך, לישה ועריכה, שלא נכתבו בפרט, ליחייב חדא בלבד אכולהו?
ומשנינן: גם על לישה ועריכה צריך להתחייב על כל חדא וחדא, משום דהוה מעשה האפיה דבר שהיה בכלל עשיות המנחה, ויצא מן הכלל להכתב בפני עצמו, ללמד.
הילכך, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שחייב על כל עשיה ועשיה בפני עצמה.
והוינן בה: ואימא: "לא תעשה" כלל, "לא תאפה" פרט, ואם כן, הווי כלל ופרט, ולפי כללי המידות שהתורה נדרשת בהן, הרי אין בכלל אלא מה שבפרט, אפייה - אין, מידי אחרינא - לא!
ומשנינן: אמר רבי אפטוריקי: משום דהוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, ש"לא תעשה חמץ" נכתב בפרשת ויקרא ו"לא תאפה חמץ" נכתב בפרשת צו, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה - אין דנין אותן בכלל ופרט.
מתיב רב אדא בר אהבה, ואמרי לה, מתיב כדי, שם חכם: וכי כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותן בכלל ופרט?
והתניא: נאמר בשעיר חטאת הנשיא "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה". היכן עולה נשחטת? בצפון, דכתיב בה צפון בהדיא. אף זה שעיר הנשיא נשחט בצפון.
וכי אנו מכאן למידים לשחיטת שעיר החטאת של נשיא? והלא כבר נאמר "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת". ומכאן למדנו ששחיטת החטאת היא בצפון כשם ששחיטת העולה בצפון, ובלימוד זה נכלל גם שחיטת שעיר הנשיא, שגם הוא קרבן חטאת!?
הא למה זה יצא שעיר הנשיא - לקובעו, ששנה עליו הכתוב לעכב, שאם לא שחט אותו בצפון - פסלו.
אתה אומר: לכך, שתהיה שחיטתו בצפון לעיכובא, יצאת הא דכתיב צפון בחטאת הנשיא, או אינו ללמד עיכובא יצאת, אלא כדי לומר, שזה, שעיר הנשיא, טעון צפון לשחיטתו, ואין קרבן חטאת אחר טעון צפון לשחיטתו. והפסוק האומר "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" כוונתו היא לחטאת הנשיא בלבד!?
תלמוד לומר פסוק שלישי - "ושחט את החטאת במקום העולה". ופסוק שלישי זה, בנה אב לכל חטאות, ללמד עליהן שכולן טעונות שחיטת צפון.
והשתא מסיק רב אדא בר אהבה לתיובתיה, והכי קא דייק:
טעמא דכתב רחמנא את הפסוק השלישי "ושחט את החטאת במקום העולה", הא לאו הכי, הוה אמינא, שזה, שעיר הנשיא, הוא בלבד טעון צפון, ואין קרבן חטאת אחר טעון צפון.
ומאי טעמא הוה אמינא הכי, והרי הפסוק שבפרשת צו "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" הוא פסוק האמור, לכאורה, בכל חטאת? לאו, משום דהוה פסוק זה שבפרשת צו כלל, והפסוק האמור בפרשת ויקרא, בשעיר הנשיא, "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה", פרט, ואף על גב דהוו כלל ופרט המרוחקין זה מזה, בכל זאת דנין אותן בכלל ופרט, והוה אמינא שאין בכלל אלא מה שבפרט, ורק שעיר נשיא טעון צפון, והילכך בעינן לפסוק השלישי ללמדנו שכל החטאות טעונות צפון.
ומוכח, שכלל ופרט המרוחקין דנין אותם בכלל ופרט, ותיקשי על מה דתרצינן לעיל, שאין כלל ופרט המרוחקין נידונין בכלל ופרט!?
מתקיף לה רב אשי: וכי האי - כלל ופרט הוא?! והרי פרט וכלל הוא?! שהרי ו"שחט אותו" האמור בשעיר הנשיא (שהוא "פרט") כתיב תחילה, בפרשת ויקרא, והפסוק "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (שהוא הפסוק המלמד על כלל החטאות) כתיב לאחר מכן, בפרשת צו. ואם כן, שפרט וכלל הוא - נעשה כלל מוסיף על הפרט. שהרי לפי הכללים שהתורה נדרשת בהם, הלימוד של פרט וכלל בא לומר כי איתרבי להו כל מילי!
אלא מוכח, שפרט וכלל או כלל ופרט המרוחקין זה מזה לא דרשינן להו, וכדתרצינן לעיל.
והא דדייק רב אדא בר אהבה מההוה אמינא של התנא בברייתא לומר שרק חטאת הנשיא תהיה טעונה צפון, לא תיקשי:
אלא, תנא מיעוטא ד"ושחט אותו" דכתיב בשעיר הנשיא קא קשיא ליה, והכי קאמר:
או אינו בא ללמד מיעוטא ד"אותו" אלא שזה, שעיר הנשיא, טעון צפון, ואין שעיר חטאת אחר טעון צפון, משום דכתב וחמנא "אותו"? תלמוד לומר פסוק שלישי "ושחט את החטאת במקום העולה"!
והוינן בה: והשתא, דנפקא ליה מהפסוק השלישי, מ"ושחט את החטאת במקום העולה" דכל החטאות טעונות צפון, אם כן "אותו" דכתיב בשעיר הנשיא, דהוא מיעוטא, למעוטי מאי?
ומשנינן: למעוטי (נחש"ון, שח"ט, עו"פ, בפס"ח סימן)! והכי דרשינן: אותו, שעיר החטאת של נשיא שבא לכפר על חטאו של הנשיא, שוחטים בצפון בדווקא, ואין שעיר נחשון,  3  שהובא לחנוכת המזבח ולא הובא לכפר על חטא, טעון שחיטה בצפון.

 3.  ונקט "נחשון" משום שהוא היה הנשיא הראשון שהביא את קרבנותיו לחנוכת המזבח, והוא הדין לשאר הנשיאים.
והא דבעינן למעטו משחיטת צפון, על אף שהוא קדשי שעה ואינו בא לכפרה, כי סלקא דעתך אמינא שהרי הוא כחטאת רגילה, הואיל ואיתרבי שעיר נחשון לענין סמיכה כדין חטאת רגילה, אימא ליתרבי נמי לענין צפון, קא משמע לן מיעוטא ד"אותו" ששעיר נחשון אינו טעון צפון.  4 

 4.  עיין תוס' ד"ה הואיל.
ומבארינן: וסמיכה גופה בחטאת נחשון, מנלן?
דתניא: כתיב בשעיר הנשיא, הבא על חטא, "וסמך ידו על ראש השעיר", והאי ה"שעיר" יתירה הוא, דהא מצי למיכתב "וסמך ידו על ראשו", ובא לרבות שעיר נחשון לסמיכה, אף על פי שלא בא לכפר, דברי רבי יהודה.

דרשני המקוצר[עריכה]