פרשני:בבלי:מנחות ד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות ד ב

חברותא[עריכה]

וכן אתה אומר באשם נזיר טמא  וכן גם באשם מצורע, שאם שחטן שלא לשמן, פסולין, הואיל ובאו להכשיר - אשם נזיר טמא בא להכשיר שיכול לספור מכאן ואילך את ימי נזירות טהרה, והימים הראשונים שספר לפני שנטמא לא נחשבים, ואשם מצורע בא להכשירו לבוא במחנה, והרי לא הכשירו.
ופרכינן: תנן, כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות.
ואם איתא לדרב, ליתני נמי "חוץ ממנחת העומר" שאינה כשרה בשלא לשמן.
ומשנינן: כי קתני לדין מנחות במשנתנו, במנחה הבאה על ידי יחיד. אבל באה על ידי ציבור דהיינו מנחת העומר - לא קתני, אף שגם היא פסולה בשלא לשמה.
ועוד, כי קתני למנחות במשנה, מנחה הבאה בגלל עצמה - בפני עצמה. אבל מנחת העומר באה בגלל (עם) זבח היא, שמביאין כבש לעולה עם מנחת העומר, ומנחה כזו לא קתני.
ועוד, כי קתני למנחות במשנתנו, דווקא הנך מנחות שאין קבוע להן זמן מיוחד, אלא בכל עת שירצה הן באות, הא - מנחת העומר - דקבוע לה זמן בט"ז בניסן דווקא - לא קתני.
אמר מר: וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן, פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.
ומקשינן: תנן (בזבחים ב א): כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מקרבן פסח וקרבן חטאת.
ואם איתא שגם אשם נזיר ומצורע פסול שלא לשמן, ליתני נמי "חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע"?
ומשנינן: כיון דאיכא אשמות שלא באו להכשיר כגון אשם גזילות ואשם מעילות דלכפרה אתו, והיה צריך התנא לחלק ולומר דאשם כזה כשר ואשם כזה פסול, ולא פסיקא ליה למימר סתם "חוץ מאשם", להכי לא שנה אותם.
ומקשינן: מאי שנא אשם נזיר ואשם מצורע דאמר רב שאם שחטן שלא לשמן פסולין משום דבאו להכשיר ולא הכשירו, ולא נעשתה עיקר עבודתן, הני - שאר אשמות - נמי נאמר שיפסלו הואיל ובאו לכפרה ולא כפרו, כשמביאו שלא לשמן ולא עלו לו לשם חובה?
ומשנינן: אמר רבי ירמיה, מצינו שחילק הכתוב בין קרבנות המכפרין - שבאים לכפר על האדם, ובין קרבנות המכשירין - שבאים להכשיר, כגון קרבן שבא להתירו באכילת קרבנות ולהכנס למקדש, ובנזיר טמא להתחיל את מנין נזירות טהרה. והחילוק הוא שהמכשירין חמורים יותר, שהרי קרבנות שהן מכפרים אית בהו דאתו יש ביניהם כאלו הבאים גם לאחר מיתה של בעליהם שהפרישום, מה שאין כן מכשירים דלית בהו דאתו לאחר מיתה, ולעולם הם קריבים רק בחיי בעליהם.  14 

 14.  הגרי"ז מקשה מהדין של אשה שנתחייבה בה' קרבנות לידה, שמביאה קרבן אחד ומותרת על ידו באכילת קדשים, ושאר הקרבנות עליה חובה, ולכאורה רואים אנו שהאחרונות באות אפילו בלי הכשר, כי ההכשר נעשה כבר בקרבן הראשון. וביאר הגרי"ז שאמנם היתר אכילה יש לה כבר בקרבן הראשון, אבל בכל קרבן נוסף יש לה הכשר. ובאבי עזרי תירץ, שאמנם שאר הקרבנות שמביאה היולדת אחרי הקרבן הראשון, הם חובה ואינם להכשר, אבל החיוב הוא להביא קרבן שהוא ראוי להכשיר, אף שבפועל כבר הוכשר האדם, ולכן כל הקרבנות שלה באים.
דתנן: האשה - יולדת, שדינה להביא שני קרבנות אחד לעולה ואחד לחטאת, שהביאה חטאתה, ומתה קודם שהספיקה להביא את עולתה, יביאו יורשין עולתה,  15  והרי עולת יולדת באה לכפר, דכתיב בה "אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליה", אם כן מצאנו קרבן שבא קרבן לכפר שקרב לאחר מיתת בעליו. אבל אם הביאה עולתה ומתה ולא הספיקה להביא את חטאתה שבאה להכשירה באכילת קדשים, לא יביאו יורשין חטאתה  16  במקומה, ואם כן אנו רואים שקרבן הבא להכשיר לא קרב לאחר מיתת בעליו. ולמדנו שמכשירין חמורים יותר ממכפרים. ולכן גם נאמר שקרבנות מכשירים שנשחטו שלא לשמן פסולין אבל מכפרים שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.  17 

 15.  יש לבאר מה הנפקא מינה בזה שכבר הביאה חטאתה, לגבי חיוב היורשין להביא את עולתה? הראשונים בקידושין (יג) ביארו שאם לא הקריבה האשה עדיין את חטאתה, ואפילו שכבר הפרישה אותה, אלא שרק לא הקריבה, אין מביאין היורשין את עולתה, כי חטאת קודמת לעולה. וכן נקט המנחת חינוך (מצוה קסח) שאם לא הקריבה חטאתה אין מקריבים את עולתה. ובעולת שלמה נחלק עליו וכתב, שאף אם לא הקריבה חטאתה, יכולים היורשים להביא את עולתה, אלא שאין מקריבין אותה כעולת יולדת אלא כעולת ציבור. וכתב השפת אמת שהדין שחטאת קודמת לעולה, דומה לכלל של "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" דהיכן ששייך עדיין להקריב את החטאת, אז אין היא מעכבת את העולה, אבל אם כבר אי אפשר להקריב החטאת אז גם אין מביאין את עולתה.   16.  רש"י כתב דחטאת האשה באה כדי להכשירה באכילת הקדשים, ועולתה באה לכפר עליה. וכן מבואר כך בירושלמי סוטה. ומדבריהם נסתפק המקדש דוד (יב ח) במקום שהאשה היא ספק מחוסרת כפרה, שהדין הוא שמביאה חטאת מספק כדי להתירה באכילת קדשים. ויש לדון אם תביא גם עולה מספק, כי הרי העולה אינה באה להתירה באכילה, אלא רק לכפרה, ויתכן שהיא לא מחויבת להביא מספק כפרה.   17.  רש"י מבאר שזו אחת מה' חטאות המתות. והוכיח המקדש דוד מדבריו (יט ח) שדין ה' חטאות המתות נאמר גם בחטאת העוף, כי הרי חטאת יולדת באה מן העוף, ונאמר כאן שהיורשין לא מביאים את חטאתה לאחר מיתה מדין ה' חטאות. ובשיטה מקובצת (אות כח) כתב בהדיא דאין בעוף דין של ה' חטאות המתות. וכן כתב רש"י בנזיר (כב א) שדין חטאות המתות הוא דווקא בבהמה.
מתקיף לה רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: קרבנות המכשירין נמי, מי לית בהו כאלו דאתו לאחר מיתה?
והתנן, נזיר טהור המפריש מעות לקרבנות נזירותו, ודינו הוא שצריך להביא חטאת עולה ושלמים, ולא פירש אלו מעות לאיזה קרבן, אמרינן לא נהנין מהן מדרבנן מפני דמי עולה שכלולין בהן, ולא מועלין בהן  18  מפני שראויין המעות לבוא כולן שלמים הואיל ולא פירש אלו מהן לחטאת ואלו לשלמים, ושלמים אין בהם מעילה אלא באימוריהם לאחר זריקת הדם. ואם מת הנזיר והיו לו מעות סתומין, שהפרישם עבור קרבנותיו אלא שלא ייחדן לקרבן מסויים, יפלו כולן לנדבה והיינו לשופרות לעולה, דכך היא הלכה למשה מסיני בנזיר.

 18.  רש"י כתב שאין מועלין כדין ה' חטאות המתות שאין בהם מעילה. והגרי"מ פינשטיין זצ"ל דן מהי הסיבה בחטאות המתות שאין בהם מעילה, האם זה בגלל שהם הולכים לאיבוד, ואז אין להם כל ערך, או שיש להם דין שפוקע מהם האיסור מעילה. ובלשון רש"י משמע שהסיבה היא, כי הם הולכים לאיבוד.
אבל אם המעות מפורשין, שפירש איזה מהן לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים, הרי:
דמי חטאת שבהן יוליך לים המלח כמו דין חטאת שמתו בעליה שדינה במיתה, ובדמי החטאת לא נהנין מהן מדרבנן, ולא מועלין בהן כיון שהם עומדים לאבוד אינם חשובים כקדשי גבוה.
דמי עולה שבהן יביא בהם עולה ומועלין בהן.
דמי שלמים שבהן יביא בהן שלמים ונאכלין ליום אחד כחומרת שלמי נזיר ולא כסתם שלמים שדנאכלין לשני ימים ולילה אחד, ואין טעונין לחם, משום שאנו צריכים לקיים את הפסוק "ונתן על כפי הנזיר" והרי הוא כבר מת.
והא עולה ושלמים דנזיר דקרבנות המכשירין נינהו שהם מתירים אותו ביין תגלחת וטומאה ובכל זאת קא אתו לאחר מיתה?
ודחינן: אמר רב פפא, הכי קא אמר רבי ירמיה: לא מצינו הכשר קבוע - שדווקא הוא המכשיר היחיד שלו (שהרי מצורע ונזיר טמא, האשם לבד מכשירן ולא קרבן אחר) - דבא לאחר מיתה, ואין להביא ראיה מקרבנות דנזיר, שאינם דומים כי שם הכשר שאינו קבוע הוא,

דרשני המקוצר[עריכה]