פרשני:בבלי:מנחות כב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות כב ב

חברותא[עריכה]

רבנן שאומרים דם קדשים שנתערב בדם חולין בטל היכן שאין בהם מראה דם, סברי:  מכאן מפסוק זה יש ללמוד, לכל העולין על גבי המזבח שנתערבו זה בזה שאין מבטלין זה את זה,  75  כמו דם הפר והשעיר ששניהם עולין הם למזבח ואינם מבטלים זה את זה! אבל כשנתערב דם קדשים בדם חולין שאינו עולה למזבח, מבטלין החולין את הקדשים.

 75.  הר"ן (נדרים נב א) מבאר שאין זה דין הנאמר רק בעולין, אלא כל שני דברים השוים בדינם להיתר וכדומה, אינם מבטלים זה את זה מן התורה, ומשום דרבנן גם כן מודים לרבי יהודה בעיקר הדבר דמין במינו אינו בטל, אלא שרבנן סוברים שהגדרת המינים נקבעת לפי דיני ההיתר והאיסור, ושני דברים השווים במינם וחלוקים בדינם, כמו היתר ואיסור ממין אחד, הרי הם חשובים כשני מינים, ועל כן מבטלים הם זה את זה, אבל היתר בהיתר הרי הם כמין אחד ואינם מבטלים. והפרי מגדים (פתיחה להלכות תערובות ב א) הבין בדעת הר"ן שדוקא אם הם גם כן מין אחד, אבל כשהם מינים שונים, מן התורה מבטלים הם זה את זה, ורק מדרבנן החמירו שלא יבטלו, עיי"ש, ולכן תמה על זה ממה שמבואר בהמשך דברי הגמרא, דלרבנן אין עולין מבטלין זה את זה אפילו כשאינם ממין אחד. (ואולי היה אפשר לפרש בדברי הר"ן, שלרבנן עיקר הגדרת המינים תלוי רק בדינים, והיתר בהיתר אין מתבטל מן התורה אפילו כשהם משני מינים, ורק לענין דבר שיש לו מתירין אמר הר"ן שהוא חומרא מדרבנן, עיי"ש וצ"ע). אולם הפרי מגדים שם כתב שמדברי רש"י נראה שהדין דעולין אין מבטלין נאמר רק בעולין על המזבח בלבד, (ואולי כוונתו לדברי רש"י כג ב ד"ה עולין הוא), ושלא כדעת הר"ן. וכתב דנפקא מינה לענין חלב חיה (כלומר שנחלב מבהמה חיה), שנתערב ברוב של חלב שחוטה שאסור עם בשר רק מדרבנן, שלדעת הר"ן לא יהיה בטל ואם יבשלו התערובת עם בשר יהיה אסור הכל בהנאה, שהרי חלב בפני עצמו היתר הוא, כל זמן שלא נתבשל עם בשר, אבל לרש"י יהיה בזה ביטול.
ורבי יהודה סבר: מכאן למין שנתערב במינו שאינו בטל!  76  שזה הטעם שדם השעיר לא בטל בדם הפר, ולכן גם כשהתערב דם מועט של קדשים בדם מרובה של חולין, לא מתבטל דם הקדשים בדם החולין, משום שמין במינו הוא  77 .

 76.  התוס' הביאו שר"ת בתחילה היה סבור לומר שכל דין זה נאמר דוקא בלח, אבל ביבש מודה ר"י דבטל, ושוב חזר בו מפירוש זה, אולם התוס' בזבחים (עז ב ד"ה הא) כתבו בפשיטות חילוק זה שבין לח ליבש, והוסיפו עוד דהוא הדין בעולין לרבנן, שביבש יהיה בטל, וביאור הדבר הוא, שבאמת גדר ביטול דלח הוא שונה משל יבש, שביבש יסוד הביטול הוא שעל כל חתיכה מהתערובת אנו דנים שהיא מהרוב של היתר, ועל ידי כך אנו מתירים את כל החתיכות, אבל בלח מאחר שהכל מעורב יחדיו אין שייך לומר שעל כל חלק דנים שהוא מהרוב דהיתר, שהרי בכל משהו ומשהו יש גם מהאיסור, ועל כרחך שגדר הביטול הוא שהמיעוט מקבל את דיני הרוב ונהיה כמותו, וידוע מה שהביא הכסף משנה (אבות הטומאות א יז) בשם הר"י קורקוס, שהגם שמחלקים בגמרא בכורות (כג) לענין ביטול חתיכת נבילה בשחוטות בין טומאת מגע לטומאת משא, שלענין משא כשנושא הכל יחד לא מועיל הביטול, מה שאין כן לענין מגע שכל נגיעה היא נגיעה בפני עצמה, ועל זה כתב הר"י קורקוס שזהו דוקא לענין יבש, אבל בתערובת דלח יועיל הביטול גם לענין משא, ומבארים בזה כנ"ל, שבביטול הלח נאמר ביטול של דיני המיעוט אצל הרוב, וע"כ פרחה לה הטומאה לגמרי, ולכן לענין מין במינו יש גם כן חילוק בין יבש ללח, שאמנם יש סברא לומר שהמין מחזק את מינו ואינו מבטלו, וכמו שכתב הר"ן שם, מכל מקום זהו דוקא לענין ביטול הלח, שהוא מבטל את דיני המיעוט, וכיון שהוא ממינו אינו יכול לפעול ביטול דיניו, אבל ביבש מאחר שדיני המיעוט לא נפקעו, וכל עיקר הביטול הוא רק שאנו דנים בו שהוא מהרוב דהיתר, בזה לא איכפת לן במה שהוא מינו, ועיין בקובץ הערות (ס) שכתב כעין זה.   77.  בעבודה זרה (סו) נחלקו אביי ורבא אם הולכים בהגדרת המינים אחר הטעם של האוכל או אחר שמו, ונפקא מינה לענין יין חדש שנתערב בענבים, שלאביי הרי זה מין במינו מכיון ששוים בטעמם, ולרבא זה נחשב מין בשאינו מינו מכיון שחלוקים בשמם, ורש"י בחולין (קט א) מפרש שמחלוקת אביי ורבא הוא לפי רבי יהודה, ולכן פסק כמותו, ועיין תוס' חולין (צז א) שנחלקו עליו, ומפרשים שמחלוקתם לענין טבל ויין נסך שאוסרים במשהו במינם.
והוינן בה: ורבנן דסברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה מנין להם לדרוש כך, ודלמא אולי מה שלא בטל דם השעיר בדם הפר הוא משום דמין במינו הוא כמו שסובר רבי יהודה?
ומשנינן: אי אשמעינן אם התורה היתה אומרת את הדין הזה שאין ביטול, על מציאות כזאת שהתערובת היא רק מין במינו, ולא אשמעינן ולא היתה מדברת על מציאות שהתערובת היא של שני דברים ה"עולין" על גבי המזבח, הייתי אומר כדקא אמרת שיש ללמוד מכאן שמין במינו אינו בטל, השתא דאשמעינן שהפסוק מדבר באופן שהתערובת היא בדברים שעולין על גבי המזבח, אמרינן הטעם שאין זה בטל, הוא משום ד"עולין" לא מבטלים אחד את חבירו! ומקשינן: ודלמא אולי לא אומרים שלא יבטלו זה את זה עד דאיכא גם מין במינו וגם עולין, כלומר, נלמד מהפסוק שצריך שני תנאים כדי שלא יתבטל, גם ששניהם עולים, וגם שיהיו מין במינו, שהרי הפסוק מדבר בדם הפר והשעיר שהם גם מין במינו וגם עולין, ומנין שעולין לבד אינם מבטלין זה את זה?
ומסקינן: קשיא!
ותו הוינן בה: רבי יהודה דסבר מכאן למין במינו שאינו בטל: מנין לו לדרוש כך ודלמא אולי מה שלא בטל דם השעיר בדם הפר, הוא משום דעולין הוא וכמו שסוברים רבנן?
ומשנינן: אי אשמעינן אם התורה היתה אומרת את הדין שאין ביטול, על מציאות כזאת שהתערובת היא רק ששניהם עולין, ואינם מין אחד אלא מין בשאינו מינו, היינו למדין לעולין שאין מבטלין זה את זה כדקאמרת, השתא דאשמעינן שהפסוק מדבר באופן שהתערובת היא במין במינו אמרינן הטעם שאין זה בטל, הוא משום דמין במינו הוא!
ומקשינן: ודלמא עד דאיכא שניהם - מין במינו ועולין (וכמו שהקשינו לפי רבנן)? ומסקינן: קשיא!
תנן: רבי יהודה אומר: נתערב הקומץ של מנחת נדבה במנחת כהן משיח ובמנחת נסכים הרי התערובת כולה פסולה, שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה, והן בולעות זו מזו, ונפסל הקומץ משום ריבה שמנה, והמנחות נפסלו משום חיסר שמנה.
והוינן בה: וכי בולעות זו מזו מה הוי? מה איכפת לי שהן בולעות, הרי השמן של המנחות הנבלע בקומץ אינו בטל בשמן של הקומץ, שהרי מין במינו הוא ומין במינו אינו בטל לרבי יהודה, ואם כן יש לומר שהשמן העודף הנמצא בתוך הקומץ כאילו עדיין הוא קיים במנחת הנסכים הנמצאת בתוך התערובת, וממילא לא הוי הקומץ "ריבה שמנה" ולא המנחות "חיסר שמנה"?

דרשני המקוצר[עריכה]