פרשני:בבלי:מנחות מו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות מו א

חברותא

אבל הכל מודים  שאם כבר היו כבשים ולחם ביחד בזמן הגורם זיקה ביניהם - שהוזקקו זה לזה, אז דינם שמעכבין זה את זה, ואם אבד אחד מהם, בין אם אבד הלחם ובין אם אבדו הכבשים, אי אפשר להביא את האחד מהם לבדו לבדו, אלא ישרף הנותר שלפנינו, כי הוא נדחה משום אבדת חבירו, ויביאו לחם וכבשים אחרים.
ואיזה הוא הדבר הגורם זיקה שלהן לקובעם יחד? שחיטה! שבשעת שחיטה הוקדש הלחם, ומאז הוא והכבשים תלויים זה בזה, שאם אבד אחד מהם, אבדו כולם  7 .

 7.  השפת אמת הקשה מהו לשון הגמרא שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה הרי אם רוצה להביא לחם אחר לרבי עקיבא או כבשים אחרים לבן ננס הרי יכול להביא, ואם כן איך אפשר לומר שכולם מודים שהוזקקו זה לזה הרי זה עדיין מחלוקת לגבי כבשים או לחם אחר. וחידש השפת אמת, שבאמת אם הפריש כבשים ולחם כאחת אם ירצה עתה להביא לחם אחר לחוד לרבי עקיבא או כבשים אחרים לבן ננס לא יוכל להביא, כיון שכבר נקבע שיש לו כבשים ולחם כאחת, ולכך מבואר שכולם מודים שמעכבין ואינו יכול להביא רק אחד מהם, והוסיף שזה צ"ע. הקרן אורה, ביאר דברי הגמרא שהוזקקו זה לזה אין זה רק לגבי זה שעכשיו צריך להקריבם כאחת, דהיינו שאף למי שסובר שקרב לחם לחוד כאן חובה להקריבו יחד, וכן למי שסובר כבשים לחוד כאן חובה להקריבם יחד, אלא שזה נהיה קרבן אחד ממש, וכמו שמבואר בהמשך הסוגיא שכשאבדו הכבשים אבד הלחם, דהיינו שכל אחד נדחה במה שהשני נפסל וזה מטעם שהם נהיו לקרבן אחד. והקשה הקרן אורה, שאם מבואר שלרבי יוחנן יש צד שתנופה גם עושה זיקה אם כן למה היה צריך לומר שחיטה עושה זיקה הרי כבר בתנופה חל הזיקה. ותירץ הקרן אורה, שהרי מבואר לקמן שתנופה אינה מעכבת, דהיינו שאם לא הניף כלל הרי הקרבן כשר, ואם כן בזה חידש רבי יוחנן שאף באופן שלא הניף אלא שחט בלא תנופה בזה גם הדין ששחיטה עושה זיקה.
אמר עולא: בעו במערבא: נסתפקו בני ארץ ישראל - האם גם תנופה שמניפים יחדיו את הלחם והכבשים מחיים, גם היא עושה ביניהם זיקה, שיפסל האחד באבדן חברו, או אין תנופה עושה זיקה לקובעם כדבר אחד, ורק השחיטה זוקקת אותם.
ומנסה הגמרא לפשוט את הספק שהביא עולא: פשוט ליה לספק זה בענין תנופה, מדרבי יוחנן, שלא אמר בענין זיקה אלא שחיטה.
דאמר רבי יוחנן: שחיטה עושה זיקה! ומשמע מכלל דבריו שנקט שחיטה, דתנופה אינה עושה זיקה. שאם לא כן, היה לו לומר דבר שהוא חידוש יותר, דאף התנופה, הקודמת לשחיטה, זוקקת אותם זה לזה!
ומבארת הגמרא שאי אפשר לפשוט כך את הספק, כי דרבי יוחנן גופא, מה טעם לא הזכיר תנופה, זהו דקא מיבעיא ליה לבני מערבא.
האם מיפשט פשיטא ליה לרבי יוחנן דשחיטה דוקא עושה זיקה, ותנופה אינה עושה זיקה, ולפיכך הזכיר דוקא זיקה בשחיטה, או דלמא על ידי שחיטה פשיטא ליה שנוצרת זיקה, ותנופה היא דמספקא ליה לרבי יוחנן האם היא זוקקת, ולפיכך לא הזכיר אלא שחיטה, שדינה ברור לו.
ומסקינן: תיקו.
ופרכינן: אמר ליה רב יהודה בר חנינא לרב הונא בריה דרב יהושע: כיצד ניתן לומר שתנופה עושה זיקה? והא כי כתיב "קודש יהיו לה' לכהן", (שנחלקו בו תנאים אם ללמוד ממנו שכבשים מעכבים את הלחם או שהלחם מעכב את הכבשים), בתר תנופה כתיב, ופליגי בן ננס ורבי עקיבא מה מעכב את מה. ורואים מזה, שגם אחר תנופה אין זיקה מיוחדת בין הלחם והכבשים יותר מאשר לפניה.
ומשנינן בדרך קושיה: ולטעמיך, שאין תנופה זוקקת, וכי הכתוב מדבר בתר תנופה ולא בתר שחיטה? והלא זכיית הכהן בלחם היא רק אחד שחיטת הכבשים, ואם כן הרי שחיטה ודאי זוקקת, ומעכבים זה את זה, והיאך נחלקו רבי עקיבא ובן ננס אם כבשים מעכבים או הלחם מעכב בדרשה של פסוק זה? אלא מאי אית לך למימרא ליישב שיטתך, בהכרח, כי האמור "יהיו לכהן" נאמר על שם העתיד להינתן. שאין הכתוב מדבר על הנתינה בפועל אלא מעיקרא קאי, קודם שחיטה, ומאי "קדש יהיו לה' לכהן" שהוא אמר - דבר שסופו להנתן לכהן, לכשישחט! ואם כן, הכא נמי לדברי, שתנופה עושה זיקה, מתפרש "יהיו לכהן" שבסוף הפסוק - דבר שסופו (לאחר כל המעשים) להינתן לכהן. אמנם, עתה מדבר קודם תנופה, ובזה נחלקו רבי עקיבא ובן ננס אם הכבשים מעכבים את הלחם או הלחם את הכבשים, כיון שעדיין לא הוזקקו, בתנופה, זה לזה  8 .

 8.  עיקר דין תנופה בשתי הלחם מבואר במשנה לקמן (דף סא.) שהיו מניפין הלחם עם הכבשים, ורש"י פרש שם שהיו מניפים הלחם עם הכבשים מחיים, וכן היו מניפים הלחם לאחר שחיטה דהיינו עם החזה ושוק, דהיינו שהיה שתי תנופות בלחם, אולם ברמב"ם מבואר שהתנופה של הלחם היה רק לאחר שחיטה ולא היה רק תנופה אחת בלחם. והגרי"ז בספרו ביאר שיסוד המחלוקת בין רש"י לתוספות הוא על פי מה שיש לחקור בעיקר דין תנופה של כבשי עצרת לאחר שחיטה, האם דין התנופה הוא כמו כל תנופה של שלמים, או שהוא דין מיוחד מצד הקרבן כבשי עצרת שהוא טעון תנופה. וביאר הגרי"ז שבזה נחלקו רש"י והרמב"ם, שלרש"י הדין תנופה לאחר שחיטה הוא ככל תנופת שלמים, וכיון שהוא לא מדין הקרבן של כבשי עצרת לא שייך בזה תנופה עם הלחם ולכך מוכח שאף מחיים היה תנופה עם הלחם, שתנופה מחיים היא עיקר התנופה של כבשי עצרת, אולם הרמב"ם סובר שדין התנופה לאחר שחיטה הוא דין מצד דין כבשי עצרת ולכך שייך לקיים אף לאחר שחיטה דין תנופה של הלחם וממילא אין הכרח שאף מחיים היה תנופה עם הלחם, כיון שאף בתנופה שלאחר שחיטה מתקיים דין תנופה דשתי הלחם. והקשה הגרי"ז, לדעת הרמב"ם שלא היה כלל תנופה מחיים אם כן קשה לדבריו מה שמבואר בסוגייתנו שתנופה עושה זיקה, והיינו התנופה שמחיים שקודם שחיטה, והרי לדעת הרמב"ם דין תנופה של הלחם הוא לאחר שחיטה ואם כן איך שייך שהוא יעשה זיקה אם לא צריך כלל תנופה. ותירץ הגרי"ז, כי מה שסובר הרמב"ם שאין תנופה מחיים בלחם אין זה משום שלא מועיל תנופה מחיים, אלא שסובר הרמב"ם שבלחם לא שייך כלל שתי תנופות, ובזה הוא שחולק על רש"י שיש תנופה מחיים ולאחר שחיטה, אולם לדעת הרמב"ם לא שייך קיום שתי תנופות בלחם, וכיון שכן הוא אף לדעת הרמב"ם אם יניף מחיים יתקיים בזה דין תנופה רק דעיקר מצותו הוא לאחר שחיטה, וכל שהניף מחיים לא יצטרך להניף שוב, ואם כן מה שמבואר בסוגייתנו שתנופה עושה זיקה היינו אם קיים תנופה מחיים שנתבאר שאף לדעת הרמב"ם תנופה היא.
ומקשינן על דברי רבי יוחנן: וכי שחיטה עושה זיקה? ורמינהי סתירה לכך מברייתא בענין לחמי תודה, שבקרבן תודה יש ארבעים לחמים המתקדשים בשחיטת הזבח, ולחם שנחסר ממנו על ידי שנפרס פסול. ושם שנינו: עד שלא שחטה לתודה נפרס אפילו אחד מלחמה, ונפסל כל הלחם, יביא לחם אחר, ושוחט עליו את הזבח.
ואם מששחטה נפרס לחמה, לאחר השחיטה, ושוב אי אפשר להביא לחם אחר ולקדשו בשחיטה, אף על פי כן הדם יזרק לשם שלמים ולא לשם תודה והבשר יאכל כדין שלמים, והקרבן אינו נפסל אלא שאינו מקיים חובתו לקרבן תודה, וידי נדרו לא יצא, שנדרו הוא תודה, והלחם עצמו פסול  9 .

 9.  במה שמבואר שבשחטו ונפרס לחמה הדם יזרק וידי נדרו לא יצא כתב רש"י דיזרק לשם שלמים, דהיינו רק לשם שלמים יכול לזורקו ולא לשם תודה, והטעם בזה שסבר רש"י שאינו יכול לזרוק לשם תודה כיון שתודה בלי לחם פסולה. ורעק"א (בגליון הרמב"ם) הביא דברי הר"י אלפנדרי שלדעת רש"י שהוא זורק לשם שלמים הרי הבשר נהיה כדין בשר שלמים, שדינו שהוא נאכל לשני ימים ולילה אחד, ואין דינו כתודה שהוא נאכל ליום ולילה כיון שבזה ששוחטו לשם שלמים הרי הוא נעקר להיות כשלמים. ובקרן אורה ובחזו"א, הוכיחו מדברי הרמב"ם שכתב וסתם הדם יזרק ולא פרט לשם שלמים, שהוא חולק על רש"י וסובר שהוא זורק את זה לשם תודה, וביאר הקרן אורה שסובר הרמב"ם שאף תודה ללא לחם כשרה, ומה שלא יצא ידי נדרו היינו משום שהרי הביא תודה בלי לחם, והוכיח הקרן אורה כדבריו מדברי הגמרא לקמן (פא ב) שמותר תודה קריבה בלא לחם אם כן מבואר ששייך תודה בלא לחם ולכך סבר הרמב"ם שאף בנפרס ויצא יקרב לשם תודה. ולדעת הרמב"ם מה שהוא לא יוצא ידי נדרו אין זה מטעם שקרב לשם שלמים, אלא שלא היה תודה עם ארבעים חלות לכך אינו יוצא ידי חובת תודה.
ואם נזרק הדם של התודה ולאחר מכן נפרס הלחם ואינו ראוי לתרום ממנו, תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן והנקראים "תרומת לחמי תודה" מן השלם, (שלא נפסלו הלחמים, כיון שבשעה שזרק הדם היו כל הלחמים בשלמות), ולכן, יתרום מלחם שלם גם על הפרוס, אבל לא יתרום מן הפרוס, שכתוב גבי תודה: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'", ודרשו: "אחד", שלא יטול פרוס אלא שלם.
והוא הדין לענין אם נפסל הלחם ביציאה מחומת ירושלים לאחר שנתקדש, משום "יוצא".
שאם עד שלא שחטה לתודה, שעדיין לא נתקדש הלחם בקדושת קרבן, יצא לחמה מחוץ לחומת העיר לא נפסל. ומכניסה בחזרה לפנים, ושוחט את התודה על לחם זה עצמו, שכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא.
אולם, אם מששחטה יצא לחמה, לאחר שכבר נתקדש בשחיטת התודה, ונפסל ביציאתו, ויש כאן תודה ללא לחם, הרי הדם יזרק לשם שלמים והבשר יאכל בתורת שלמים, שהקרבן אמנם כשר אך ידי נדרו להביא תודה ולחמה לא יצא, והלחם עצמו פסול!
ואם כבר נזרק הדם, והלחם שיצא אסור באכילה, הרי לאחר הזריקה תורם תרומת לחמי תודה ממה שבפנים, שעודנו כשר, על הלחמים הפסולים שבחוץ! שהתרומה מתייחסת לכלל ארבעים הלחמים, אלא שיכולה לחול גם כלפי לחם שיצא אל מחוץ לעיר.
אך יש חילוק בין נפרס ויוצא לבין נטמא הלחם, שאם עד שלא שחטה לתודה נטמא לחמה הרי זה כמו שאין לחם בשעת שחיטה וזריקה, ולכן מביא לחם אחר, ושוחט עליו את התודה.
ואם מששחטה לתודה נטמא לחמה, ולא ניתן להביא לחם אחר, שהרי דינו להתקדש בשחיטת התודה, אף על פי כן - הדם יזרק לשם תודה, כדלהלן, והבשר יאכל בתורת תודה. ולא זו בלבד, אלא וידי נדרו יצא! מפני שהציץ מרצה על הטמא, וכל הבא בטומאה בדיעבד הרי הוא כשר על ידי הציץ, שהוא מרצה על קרבנות טמאים, שהרי הם ככשרים, ואם כן נמצא שנשחט לשם תודה וגם נחשב שהיה ארבעים חלות לכך הרי הוא יוצא ידי נדרו.
ואם נזרק הדם ואחר כך נטמא הלחם - תורם תרומת לחמי תודה מן הלחם הטהור על הטמא! עד כאן לשון הברייתא.
ועתה מקשה הגמרא בענין שחיטה עושה זיקה.
ואי סלקא דעתך כמו שאמר רבי יוחנן בלחמי עצרת דשחיטה עושה זיקה, כמו כן יש לנו לומר בלחמי תודה ששחיטת התודה מקדשתם, ואם כן, כיון דהוזקקו זה לזה הלחם והתודה בשחיטה, יש לומר כמו בכבשי עצרת שהכבשים נדחים כשנפסל הלחם, אף בתודה נאמר כן, שאם איפסיל ליה לחם תיפסל נמי תודה ותדחה, ולא יזרק דמה כלל!?
ומשנינן: שאני תודה, דרחמנא קרייה "שלמים"! שנאמר בקרבן תודה "זבח תודת שלמיו". ולכן, אף שבהעדר לחם נפסלה מתורת תודה, הרי היא קרבה בתורת שלמים וקריבה בלא לחם, כי מה שלמים, שהוקדשו מעיקרא לשם שלמים, קרבים בלא לחם, אף תודה שהוקדשה לתודה ונפסל לחמה, קרבה בלא לחם, לשם שלמים. (אמנם, מתורת תודה נפסלה על ידי שנפסל לחמה). אבל כבשי עצרת בלי לחמים אינם קרואים "שלמים".  10 

 10.  ועיין תוספות ורבנו גרשום שכתבו, שאף על פי שכבשי עצרת קרואים שלמים, מכל מקום, יש לחלק ביניהם.
אמר רבי ירמיה: אם תמצא לומר כצד הספק שלמעלה, שתנופה עושה זיקה, אם כן, כאשר אבד הלחם אחר התנופה -

דרשני המקוצר