פרשני:בבלי:מנחות קט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות קט ב

חברותא

רב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח, כי מכל מקום  נעשה משרת לעבודת כוכבים.
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה שהשוחט ואפילו במזיד אינו נפסל? מהא דתניא:
כהן שעבד עבודת כוכבים, ושב בתשובה הרי קרבנו ריח ניחוח -
ובמאי עוסקת הברייתא, אילימא בשוגג ולכן קרבנו ריח ניחוח, כך אי אפשר לומר, שהרי:
אם כן מאי "ושב", והרי שב ועומד הוא, כי מתחילה לא הרשיע אלא בשוגג עשה -
אלא פשיטא שהברייתא עוסקת במזיד -
ואי עוסקת הברייתא בכגון שעבד לה בזריקה, כך אי אפשר לומר, שהרי:
אם כן כי שב מאי הוי, הא עבד לה שירות ופסול הוא -
אלא לאו, בהכרח עוסקת הברייתא בכגון שעבד לה בשחיטה ובמזיד, ומכל מקום כשר הוא, הרי למדנו שהשוחט כשר אפילו כשהזיד.
ורב ששת אמר לך לדחות את הראיה:
לעולם עוסקת הברייתא בכגון ששחט  1  בשוגג, ודקשיא לך מאי "ושב", לא תיקשי, כי הכי קאמר:

 1.  בהכרח צריך לפרש כן, שהרי לרב ששת עצמו, אם שגג בזריקה נפסל.
אם שב מעיקרו, דכי עבד בשוגג עבד, הרי קרבנו ריח ניחוח; ואם לאו היינו - ששחט במזיד - אין קרבנו ריח ניחוח.
המחלוקת השלישית: השתחוה לעבודת כוכבים ולא הקריב לה קרבנות:
רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח.
ורב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח.
המחלוקת הרביעית: הודה לעבודת כוכבים ואמר לה "אלי אתה".
רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח.
ורב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח.
הגמרא מצריכה את ארבעת המחלוקות שבין רב נחמן ורב ששת: בשגג בזריקה, הזיד בשחיטה, השתחוה והודה, שלרב נחמן קרבנו ריח ניחוח, ולרב ששת אין קרבנו ריח ניחוח:
וצריכא רב ששת להשמיענו בכל ארבעת האופנים הנזכרים שאין קרבנו ריח ניחוח:
דאי אשמועינן הך קמייתא (אילו לא השמיענו רב ששת אלא שהשוגג בזריקה אין קרבנו ריח ניחוח), הייתי אומר:
רק בהההיא קאמר רב ששת משום דסוף סוף עבד ליה שירות, אבל שחיטה דלא עבד ליה שירות אימא מודה ליה לרב נחמן דאפילו במזיד קרבנו ריח ניחוח, ק משמע לן.
ואי אשמעינן רב ששת רק שהמזיד בשחיטה אין קרבנו ריח ניחוח, הייתי אומר משום דעבד ליה עבודה בקרבנות, אבל השתחוה, דלא עבד ליה עבודה, אימא לא ייפסל ואפילו במזיד -  2 

 2.  יש ללמוד מכאן, דכשם שלא פסל רב ששת בשחיטה אלא במזיד, כך לא פסל בהשתחואה והודאה אלא במזיד, שאם לא כן, הרי הצרך רב ששת להשמיענו שבהשתחואה נפסל ואפילו בשוגג, מה שלא ידענו משחיטה, שאינו נפסל בה אלא במזיד.
צריכא.
ואי אשמועינן רב ששת רק השתואה שהוא נפסל בה, הייתי אומר, דהוא משום דעביד ליה מעשה, אבל הודה, דדיבורא בעלמא הוא, אימא לא נפסל -
לפיכך צריכא.
שנינו במשנה: הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר:
מדייקת הגמרא: מדקאמר "אין צריך לומר לדבר אחר" דהיינו כהנים ששמשו לעבודה זרה, מכלל דבית חוניו - הנזכר ברישא - לאו עבודת כוכבים הוא, ואם כן הרי תניא במשנתנו כמאן דאמר בברייתא הבאה: בית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא; דתניא, שנחלקו בדבר רבי יהודה ורבי מאיר:
אותה שנה שמת שמעון הצדיק שהיה כהן גדול, אמר להן שמעון הצדיק: שנה זו הוא (על עצמו אמר) מת!
אמרו לו: מנין אתה יודע?
אמר להן: כל יום הכפורים כשבאתי ככהן גדול להכנס לבית קדשי הקדשים, נזדמן (היה מזדמן) לי זקן אחד לבוש לבנים, ונתעטף לבנים, ונכנס עמי ויצא עמי;  3  ואילו בשנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים, ונכנס עמי ולא יצא עמי.

 3.  בתוספות הביאו מירושלמי שהקשה: הרי כתיב "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו", ואפילו מלאכים (משום) דכתיב בהם "ודמות פניהם פני אדם"! ? ומשני הירושלמי "שמא שכינה היתה".
לאחר הרגל (סוכות של אותה שנה), חלה שמעון הצדיק שבעת ימים, ומת.
ומאז נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם המפורש, ואפילו בבית המקדש.
בשעת פטירתו אמר להם שמעון הצדיק:
חוניו בני ישמש תחתי בכהונה גדולה!
נתקנא בו שמעי אחיו של חוניו בנו של שמעון הצדיק משום שהיה גדול ממנו (מחוניו) שתי שנים ומחצה, והיה סבור, שלו יאתה הכהונה הגדולה תחת אביו.
מה עשה: אמר לו שמעי לחוניו:
בוא ואלמדך סדר עבודה; הלבישו - שמעי לחוניו - באונקלי (מלבוש של עור) וחגרו בצילצול (אזור), והעמידו אצל המזבח.
ובעוד שחוניו עומד על גבי המזבח בבגדיו המשונים, הלך שמעי ואמר להם לאחיו הכהנים:
ראו מה נדר זה (חוניו) וקיים לאהובתו:
"אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה, אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי".
האמינו לו, ובקשו אחיו הכהנים להורגו לחוניו, ורץ חוניו מפניהם, ורצו אחריו.
הלך חוניו לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשום עבודת כוכבים.
וכששמעו חכמים בדבר שהעליל שמעי על חוניו, אמרו: מה זה (שמעי) שלא ירד לה (לכהונה) כך עשה, היורד לה על אחת כמה וכמה; כלומר, אם שמעי שלא נתמנה לכהונה גדולה כל כך נתקנא עד שעשה כך לאחיו, הרי מי שכבר ירד ואנו באים להורידו, שלא נעשה כן כדי שלא יקלקל עצמו.
דברי רבי מאיר.
אמר לו רבי יהודה לרבי מאיר:
לא כך היה מעשה שנתמנה חוניו ושמעי קלקל, ובנה חוניו מקדש לעבודה זרה, אלא:
לא קיבל עליו (לא נתרצה) חוניו להתמנות לכהונה גדולה, כיון שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה; ואף על פי כן - שמתחילה ויתר לאחיו - נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו וביקש להורגו.  4 

 4.  נתחרט על מה שעשה, וחשב בלבו להרוג את שמעי אחיו, כדי שיחזור אל המעלה, לפי שאי אפשר לו לחזור, כמו שידעת מיסודי תורתינו, שכל העולה במעלה ממעלות התורה אין מורידין אותו לעולם, אלא בסיבה שיתחייב מחמתה להורידו, שמעלין בקודש ולא מורידין, ולא יהיה כהן גדול אלא אחד בכל העולם, לפיכך ביקש תחבולות על שמעי אחיו; פירוש המשניות להרמב" ם.
מה עשה: אמר לו חוניו שהיה תלמיד חכם יותר משמעי (ולכך ציוה אביו למנותו) לשמעי:
בוא ואלמדך סדר עבודה; והלבישו - חוניו לשמעי - באונקלי (מלבוש של עור), וחגרו בצילצול (אזור), והעמידו אצל המזבח.  5 

 5.  הגיש אותו למזבח ללמדו איך יעבוד, לא שיגיע בשום עבודה מן העבודות, מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים; פירוש המשניות להרמב" ם.
ובעוד שמעי עומד על גבי המזבח בבגדיו המשונים, הלך חוניו ואמר להם לאחיו הכהנים:
ראו מה נדר זה (שמעי) וקיים לאהובתו:
"אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה, אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי".
האמינו לו, ובקשו אחיו הכהנים להורגו לשמעי,  6  וסח להם שמעי את כל המאורע, היינו, שהסיתו חוניו לכך.  7 

 6.  קפצו המון הכהנים להורגו, מפני גודל העבירה הזאת שנעשית במקדש, שבגדו וחשב אפודתו מעידים על מה שאמר אחיו; פירוש המשניות להרמב"ם.   7.  הפציר בהם עד שימתינו לו עד שידבר, ולתת לו רשות לדבר עד שיקבלו דבריו ממנו, והוא הגיד להם איך בא עליו אחיו בתחבולותיו, וחקרו הענין תכלית החקירה, ונתאמת שהוא נקי, ושחוניו הוא העובר כדי שיתמנה כהן גדול, והלעיג על המזבח ועל העבודה עד שעשה מה שעשה, ויבקש ההמון להורגו; פירוש המשניות להרמב" ם.
ומששמעו כן, בקשו להרוג את חוניו, ורץ מפניהם, ורצו אחריו; רץ חוניו לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר "זה הוא המתחייב בדבר ולא שמעי שעשה" "זה הוא".  8 

 8.  על פי מהרש"א, וראה שם.
הלך חוניו לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשם שמים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'".
וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה (חוניו) שברח ממנה (מן הכהונה) בתחילה, כך עשה, הרי שהמבקש לירד לה על אחת כמה וכמה.
תניא: אמר רבי יהושע בן פרחיה שהיה נשיא:
בתחילה קודם שנתמניתי כל האומר לי "עלה לגדולה" ! אני כופתו ונותנו לפני הארי.
עתה משכבר עליתי לגדולה, כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין -
שהרי שאול המלך ברח ממנה (מן הגדולה, שלא רצה להיות מלך), וכשעלה לגדולה ונתמנה למלך, ביקש להרוג את דוד שבא ליטול ממנו את המלוכה.
אמר הקשה ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לאביי:
רבי מאיר - הסובר שבנה חוניו את הבית לעבודה זרה - האי קרא דרבי יהודה - המורה שיהיה בית בנוי לה' במצרים:: - מאי עביד ליה (כיצד יפרשנו)!?
ומפרשינן: מקרא זה בא לכדתניא:
לאחר מפלתו של סנחריב, יצא חזקיה ומצא בני מלכים גויים, שהיו יושבין בקרונות של זהב, הדירן (עשה שיקבלו עליהם בנדר) שלא לעבוד עבודת כוכבים -

דרשני המקוצר