פרשני:בבלי:מנחות לג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות לג ב

חברותא[עריכה]

ומאי תחילת שליש העליון דקא אמר שמואל להרחיקה. והיינו שלא  12  להרחיק את מקום קביעתה של המזוזה מן הקורה של מעלה יותר משליש.  13  דהיינו, שהמקום הנמוך ביותר לקביעת המזוזה הוא בתחילת שליש העליון, ולמטה מזה לא יקבענה. אבל למעלה משליש העליון יכול הוא לקבוע את המזוזה.

 12.  כך פירש רש"י, אבל הרמב"ם כתב (פ"ו ממזוזה הי"ב) וז"ל והיכן קובעים את המזוזה בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ בתחלת שליש העליון של גובה השער. ואם קבעה למעלה מזה כשירה והוא שירחיקנה מן המשקוף טפח. וכו' עכ"ל. מבואר ברמב"ם שלכתחילה צריך לקבוע את המזוזה בתחילת שליש העליון. ובדיעבד כשר גם למעלה מזה. ופירש הרמב"ם את דברי שמואל מצווה להניחה בתחילת שליש העליון, שלכתחילה צריך להניח דווקא שם, ובדיעבד אם הניח למעלה כשירה. ובתירוץ הגמ' כאן להרחיקה, מפרש הרמב"ם שצריך להרחיקה לכתחילה עד שליש הפתח. אך דעת רש"י והרא"ש לא כך. והם מפרשים ששמואל רק פסל למטה משליש הפתח. אבל מהשליש ולמעלה הכל כשר לכתחילה. ודעת הרמב"ם שצריך להרחיק את המזוזה מן המשקוף טפח, והרא"ש חולק וסובר שאפשר לקובעה למעלה עד המשקוף. וביאר הבית יוסף (רפט), ששיעור זה של טפח למטה מהמשקוף. אמר אותו רבי יהודה, אך ההלכה היא כדעת רבי יוסי האומר מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה. ורבי יוסי לא הזכיר שצריך להנמיך טפח, וזוהי דעת הרא"ש שכשר גם בטפח העליון כיון שההלכה היא כרבי יוסי. אך דעת הרמב"ם היא, שמכיון שלא חלק על זה רבי יוסי בפירוש, מוכח שגם הוא מודה שצריך להנמיך טפח. והוסיף עוד הבית יוסף, שהרי רבי יוסי לומד מתפילין שהם בגובה. והרי גם תפילין לא מניחם אותם במקום הגבוה ביותר בראש, אלא קצת נמוך יותר. והוא הדין במזוזה שלומדים מתפילין, גם כן צריך להנמיך קצת ולא להניח בטפח העליון.   13.  התוס' הביאו מהירושלמי, שכאשר הפתח גבוה מניח את המזוזה כנגד כתפיו. אף על פי שזה למטה משליש הפתח. וסיימו שהירושלמי חולק על הבבלי הזה, כי לבבלי צריך דווקא עד שליש הפתח. אך במרדכי מבואר שאין כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. וגם הבבלי מודה שכשיש פתח גבוה מניחים את המזוזה בגובה הכתפיים כדי שיראו אותה. והרמב"ם (פ"ו ממזוזה הי"ב) הביא את דין הגמרא שאפשר להניח עד שליש הפתח. והראב"ד השיג שכאשר הפתח גבוה מניחים כנגד הכתפיים. וכתב המגדל עוז שטעמו של הרמב"ם הוא שמכיון שהבבלי לא חילק בין פתח גבוה לנמוך, מוכח שתמיד אפשר רק עד שליש הפתח ולא כדעת הירושלמי. נמצא שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא כמחלוקת התוס' והמרדכי, אם יש כאן מחלוקת בבלי וירושלמי בדין פתח גבוה (כך דעת תוס' והרמב"ם) או שגם הבבלי מודה לירושלמי בזה (דעת המרדכי והראב"ד).
אמר רבא: מצוה להניחה את המזוזה בטפח הסמוך לרשות הרבים. וכגון שהיה עובי חלל הפתח ארבעה או חמשה טפחים, שיניחנה בטפח הסמוך לרשות הרבים.
מאי טעמא?
רבנן אמרי, לכן מצותה בטפח הסמוך לפתח כדי שיפגע במצוה מיד בהכנסו בפתח.
רב חנינא מסורא אומר: כי היכי דתינטריה שתשמור המזוזה את כל הבית מן המזיקין, ולכן עדיף לקובעה בטפח הסמוך לחוץ, כדי שגם מקום זה יהיה שמור מן המזיקין.
אמר רבי חנינא: בוא וראה, שלא כמדת כדרך הקדוש ברוך הוא, מדת דרך בשר ודם. מדת בשר ודם, המלך יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו להגן עליו מבחוץ. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא, עבדיו בני ישראל המקיימים מצות מזוזה, יושבים מבפנים, והוא, הקב"ה, משמרן מבחוץ, שנאמר "ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך" ליד המזוזה, שהיא בצד ימין של כניסתו.
דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא: העמיק את החור שבו נקבעת המזוזה טפח  14 , וקבע שם את המזוזה, פסולה.

 14.  והשפת אמת מסתפק בזה, אולי הפסול הוא רק כשכל המזוזה לפנים מהטפח החיצון, אבל אם המזוזה עדיין בתוך הטפח החיצון הרי זה כשר. אך סיים שלשון הגמרא העמיק לה טפח, משמע שהגומא היתה טפח, ומכל מקום פסול כיון שהמזוזה בקצה הטפח החיצון. (לצד פנים).
לימא מסייעא ליה לרבא: הניחה למזוזה בפצין בעומק העמוד של הפתח או שטלה עליה שהוסיף לסף מלבן לבינה, דהיינו, שלאחר שקבע את המזוזה בפתח, הוסיף טלאי לעובי הפתח, כך שהמזוזה נמצאת עתה לא על סף הפתח אלא בתוך העומק של סף הפתח, הרי אם יש שם, בעומק הפצין במקום שקבע את המזוזה או באותו טלאי שהוסיף על הסף, טפח, דהמזוזה קבועה עכשיו בעומק הכותל טפח, צריך לקבוע מזוזה אחרת במקום הראוי. ואם לאו, שאין בעומק הפצין או בעובי הטלאי טפח, אינו צריך לקבוע מזוזה אחרת. ומבואר שאם העמיק את המזוזה טפח, קביעת המזוזה פסולה, וכדברי רבא. ודחינן: כי תניא ההיא שאם יש בה טפח פסולה בפתח שאחורי הדלת כגון בבית של עשירים, שדרכם היה לעשות שער גדול שאותו לא פתחו בתדירות, ולידו היה פתח קטן שהיה פתוח תמיד, ומדובר באופן ששני הפתחים פתוחים לכוון אחד. ובתחילת הבנין שלהם לא היה פצים שמבדיל בין שני הפתחים אלא היה פתח אחד רחב ואחר כך קבעו פצים כדי להבדיל בין שני הפתחים. ואם יש בין פתח לפתח טפח דהיינו שעובי הפצים הוא טפח נחשבים שניהם כשני פתחים שונים וצריך מזוזה לכל פתח בנפרד. ואם אין ביניהם טפח מספיק מזוזה אחת לשני הפתחים, כי שני הפתחים נחשבים כפתח אחד.
(ויש מפרשים שמדובר בפצים העומד בקרן זוית ומשמש כעמוד לשני פתחים הנפתחים לשני צדדים ואם יש בעובי העמוד טפח צריך מזוזה לכל פתח, ואם אין בו טפח מספיק מזוזה  15  אחת לשני הפתחים. והאריכו המפרשים בביאור פירוש זה).

 15.  המרדכי וכן בשיטה מקובצת (אות ג') תמהו על רש"י בזה, שהרי לפתח השני המזוזה עומדת משמאל. ואם כן אפילו אם אין טפח בין שני הפתחים, איך מועילה המזוזה לפתח השני, והרי המזוזה צריכה להיות דווקא בימין. ולכן פירש המרדכי שמדובר כאן באופן כזה, שפתח אחד משמש לכניסה לבית. והפתח השני משמש לכניסה לחדר חיצון שמחוץ לבית, ואם כן המזוזה הקבועה בפצים היא באמת בימין הכניסה לשני הפתחים. אך דעת רש"י היא, ששני הפתחים הם לכניסה לבית. ומכל מקום המזוזה שעל האחד בימין, מועילה גם לפתח השני שהמזוזה בשמאלו. וביאר הדרישה (סי' רפו) שסברת רש"י היא, שכיון שנקבעה המזוזה כדין בימין הפתח האחד. שוב היא מועילה לפטור את הפתח השני גם כן. כיון שהם כפתח אחד. ואף על פי שהיא בשמאלו אין זה חסרון. כיון שהיא קבועה כדין בימין הפתח השני. והט"ז תמה מאד, שהרי יש לפרש ברש"י כפשוטו שקובע מזוזה אחת והיא בימין לשני הפתחים. כגון שפתח אחד בדרום והשני במערב, וכשקובע מזוזה בימין הפתח הדרומי. הרי היא גם לימין הפתח המערבי, ומהיכן הוכיחו הראשונים ברש"י שלפתח השני נמצאת המזוזה בשמאל?
ופרכינן: איך אפשר להעמיד את האמור בברייתא "בפצין, או שטלה עליה מלבן", בפתח שאחורי הדלת, הא בהדיא קתני לה בברייתא "פתח שאחורי הדלת אם יש שם טפח צריך מזוזה אחרת. אם לאו, אינו צריך מזוזה אחרת". ומשמע שהרישא לא מדובר באופן זה.
ומשנינן: הברייתא "כיצד" קתני, והיינו, שהסיפא מסבירה את הרישא. וכך הפירוש: הניחה בפצים או שטלה עליה מלבן אם יש שם טפח צריך מזוזה אחרת וכו' כיצד כגון פתח שאחורי הדלת.
תנא: לא מצא עצים לעשות את צורת הפתח ממזוזות עץ, ועשה את צורת הפתח על ידי שהעמיד לה מלבן של קנים, דהיינו שעשה את צורת הפתח ממסגרת של קנים, חותך שפופרת חותך חתיכה מאחד מהקנים החלולים המשמשים לצורת הפתח, ובאותו חלל מניחה את המזוזה.
אמר רב אחא בריה דרבא: לא שנו שכשירה המזוזה באופן כזה אלא שהעמיד קודם את הקנים בתור צורת הפתח, ולבסוף חתך את אחד הקנים, והניחה למזוזה שם.
אבל, חתך קודם את הקנה והניח במקום החתך את המזוזה, ולבסוף העמיד את מלבן הקנים בתור צורת הפתח, פסולה קביעת המזוזה משום "תעשה ולא מן העשוי".  16  שקביעת המזוזה על הקנה כשהיה תלוש ופטור ממזוזה, אינה מועילה, שכל עוד שלא נקבע בתור צורת הפתח, אין חיוב מזוזה. ואמר רבא: הני פיתחי שימאי פתחים מקולקלים, שמחוסרין תיקון, פטורין מן המזוזה. מאי פתחי שימאי? פליגי בה בביאור פתחים אלו, רב ריחומי ואבא יוסי. חד אמר: דלית להו תקרה, משקוף  17   18 , שיש לו לפתח רק שתי מזוזות אך בלי משקוף, או שבמשקוף אבן נכנסת ואבן יוצאת (ופתח צריך שיהיו בו שתי מזוזות ומשקוף כדי להתחייב במזוזה).

 16.  והגרע"א בהגהות לשו"ע (רפ"ט ס"ה) הביא מתשובת מהר"א ששון, שאם קבע את המזוזה בקנה כשהוא מחובר בכותל. ואחר כך פירק אותו ושוב חזר וחיברו בכותל. גם באופן זה פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וכתב הגרע"א שלדעת המגן אברהם יש בזה חילוק. שאם יעביר את הקנה לבית אחר, בזה יהיה פסול תעשה ולא מן העשוי, אך אם יחזירנו לבית הראשון, הרי הוא כשר, ואין פסול תעשה ולא מן העשוי, כיון שתחילתו בכשרות.   17.  כתב הרמב"ם (פ"ו ממזוזה ה"ד) וז"ל בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן, וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף, אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יותר חייב במזוזה. ואם כין בהם עשרה טפחים פטורים מפני שאין לו משקוף. עכ"ל. והיינו שאם המשקוף עגול הרי זה תלוי. אם המזוזות גבוהות עשרה טפחים חייב במזוזה. ואם אין בהם גובה עשרה טפחים פטור ממזוזה. והטעם בזה כתב הרמב"ם מפני שאין לפתח משקוף. ותמה בזה הכסף משנה, אם סובר הרמב"ם שמשקוף מעוגל אין לו דין משקוף, אם כן אפילו כשיש במזוזות גובה עשרה טפחים שיהיה פטור ממזוזה, ואם יש למעוגל דין משקוף, מדוע כשאין במזוזות עשרה טפחים פטר הרמב"ם ממזוזה מפני שאין לו משקוף וביאר הגר"ח שמשקוף מעוגל אפשר לדון אותו בשני אופנים. או לדון אותו כמשקוף, או מכיון שהוא מעוגל והמשך למזוזות הרי הוא נידון כמזוזה. ולכן, כשיש במזוזות גובה עשרה טפחים, דנים את המשקוף המעוגל למשקוף, וחייב הפתח במזוזה. אך כשאין במזוזות גובה עשרה טפחים, ואין בהם השיעור הנצרך לחיוב מזוזה, הרי אנו צריכים לדון את המשקוף למזוזה כדי להשלים את המזוזות לגובה עשרה טפחים. וממילא נמצא שאין לפתח משקוף, ואלו הם דברי הרמב"ם.   18.  עוד פירש רש"י, שהכוונה שלבית צריך להיות תקרה, ואם אין לבית תקרה פטור ממזוזה. וכן דעת הרמב"ם. והתוס' כאן הקשו על זה, שהרי שערי חצירות חייבים במזוזה. ולחצירות הרי אין תקרה ומכל מקום מבואר שחייבות במזוזה. והרא"ש (הלכות מזוזה סי' יא) תירץ את קושיית התוס'. שחצר כך דרכה שאין לה תקרה. ולכן חייבת במזוזה אף שאין לה תקרה. אבל בית דרכו שיש לו תקרה, ואם אין לבית תקרה הרי זה בית מקולקל (שימאי) ופטור ממזוזה. והבית יוסף (רפו יד) הביא בשם רבינו מנוח לתרץ את הקושיא, שהחיוב של שערי חצירות הוא מכיון שדרכם נכנסים לבית, וכיון שהבית מקורה שוב שער החצר המוביל אליו חייב במזוזה. אבל בית בלי תקרה אינו בית ואינו חייב במזוזה. וגם שער החצר של בית כזה אכן פטור ממזוזה כיון שאינו מוליך לבית מקורה.
וחד אמר: דלית להו שקפי מזוזות, שאין המזוזות  19  ישרות אלא יש בהן אבן נכנסת ואבן יוצאת (רש"י בעירובין).

 19.  כתב החזו"א שפתח שמזוזת ימין שלו טובה, ואילו מזוזת שמאל אבן יוצאת ואבן נכנסת (שימאי). הרי פתח זה תלוי במחלוקת הפוסקים בדי פתח שיש לו רק מזוזת ימין אם חייב במזוזה. ולדעות שמספיק מזוזת ימין בלבד לחיוב מזוזה, הוא הדין כאן שמזוזת ימין עשויה כדין ומזוזת שמאל היא מקולקלת, גם כן יהא חייב הפתח במזוזה.
אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: אכסדרה חצר שיש בה רק שלש דפנות, והדופן הרביעית פתוחה במלואה, ורק למעלה ליד התקרה יש רצועה של הדופן כדי להחזיק את התקרה פטורה מן המזוזה. לפי שאין לה בפתחה פצימין עמודים. ופתח כזה הפתוח במלואו, בלי מזוזות הסוגרות את מקצת הפתח, אינו נחשב כפתח להתחייב במזוזה.
והוינן בה: משמע, הא יש לה לאכסדרה פצימין חייב במזוזה!? והרי פצימין אלו לחיזוק התקרה הוא דעבידי (נעשו), ולא לשם פתח, ואם כן אינם נחשבים כפצימין המחייבים את הפתח במזוזה!?
ומשנינן: הכי קאמר רב חסדא: אכסדרה אף על פי שיש לה פצימין פטורה מן המזוזה, משום שאין עשויין הפצימין אלא לחיזוק לתק רה.
אמר אביי: חזינא להו לאיספלידי דבי מר, ראיתי את האכסדראות של בית רב, דאית להו פצימי (פצימין), ולית להו מזוזתא.
קסבר רב דהפצימין לחיזוק תקרה הוא דעבידי, ולכן אינם נחשבים כפצימין המחייבים את הפתח במזוזה.
מיתיבי: בית שער (בית קטן שהשומר יושב בו בצד שער החצר), וכן אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה מדרבנן.  20  וקשה על אביי שפטר אכסדרה ממזוזה.

 20.  כך פירש רש"י. ומה שהכריח את רש"י לזה שהחיוב רק מדרבנן, כי התוס' כאן הקשו מהגמרא ביומא שמבואר שם שיש דרשה שבית שער אכסדרה ומרפסת פטורים ממזוזה. ותירצו התוס' שמדאורייתא פטורים, ובסוגיא כאן שכתוב שחייבים זה רק מדרבנן. וזוהי גם דעת רש"י שפירש שהחיוב של בית שער אכסדרה ומרפסת במזוזה הוא מדרבנן. אך התוס' הביאו את דברי הרי"ף המתרץ שכאן מדובר שהם פתוחים לבית. ובאופן כזה כיון שדרכם נכנסים לבית הם חייבים מדאורייתא. והגמ' ביומא מדברת באופן שאינם פתוחים לבית ולכן פטורים.
ומשנינן: ההיא אכסדרה דקתני חייבת מיירי באכסדרה דבי רב שיש לה ארבע דפנות, אלא שאינן מגיעות לסכך (ולכן נקרא מקום זה בשם אכסדרה כיון שאין הדפנות מגיעות לסכך).
ופרכינן: אכסדרה דבי רב כאינדרונא (כחדר) מעלייתא (רגיל) הוא, שדפנותיה גבוהות עשרה טפחים, ומה החידוש בזה שהיא חייבת במזוזה, והרי חיובה הוא מדאורייתא!?
ומשנינן: זה שכתוב בברייתא שחייבת מדובר באכסדרא רומיתא שמוקפת בחלונות המגיעים עד למחיצות, והחידוש הוא שאף על פי שאין המחיצות מגיעות עד התקרה, חייבת היא במזוזה.
אמר רחבה אמר רבי יהודה: בי הרזיקי חייב בשתי מזוזות.
מאי בי הרזיקי?
אמר רב פפא סבא משמיה דרב: בית שער בית קטן הפתוח בפתח אחד לחצר, ודרכו נכנסים מהחצר. ובתים פתוחים לבית שער לשער שני, ומהבית שער נכנסים לבתים. וכיון שהבית שער משמש גם לבתים וגם לחצר, לכן שני  21  פתחיו חייבין  22  במזוזה.

 21.  וכתב הטור (רפו) שחוץ משני פתחים אלו, גם פתח הבית שער לרשות הרבים חייב במזוזה.   22.  הקשה המרדכי מה החידוש בזה. הרי זהו הדין בכל בית שער שהוא חייב במזוזה. ותירץ בשם ר"י שמדובר שהוא רגיל להשתמש בפתח אחד יותר מהשני. וזהו החידוש שמכל מקום חייב במזוזה. (וביאר שם מדוע אכן זה שונה מהדין שהולכים אחרי הרגיל). וכתב החזו"א שכוונתו היא, שהפתח מרשות הרבים לבית שער הוא רגיל יותר מאשר הפתח שמהחצר לבית שער.
תנו רבנן: בית שער הפתוח לגינה ולקיטונית (חדר קטן. והיינו שהבית שער היה באמצע והיה לו פתח אחד לחדר ופתח אחד לגינה), רבי יוסי אומר: הבית שער נידון כקיטונית וכמקום הנפרד מהגינה, ודנים את הבית שער כמשמש לקיטונית וחייב במזוזה.
וחכמים אומרים שהבית שער נידון כאויר הגינה וכחלק בלתי נפרד ממנה, ואינו חייב במזוזה.
ומפרשינן: רב ושמואל דאמרי תרוייהו מגינה לבית, אותו פתח שמהגינה לבית שער, וכשהוא פותח את הדלת ההיכר ציר נמצא לצד הבית, כולי עלמא לא פליגי דחייב במזוזה.
מאי טעמא? שכיון שהיכר הציר הוא לכיוון הבית אם כן הפתח הזה כביאה דבית היא.
כי פליגי רבי יוסי וחכמים מבית לגינה כשההיכר ציר הוא לגינה, מר רבי יוסי סבר קיטונית עיקר וחייב הבית שער במזוזה ואף על פי שההיכר ציר הוא לכיוון הגינה, כיון שעיקר הבית שער נעשה עבור הקיטונית ואם כן כולו נחשב כפתח של הבית (ומה שאמרנו למעלה שההיכר ציר קובע, זה דווקא בפתח שבין שני בתים דשניהם שוים בחשיבותם, אבל כאן ודאי שהקיטונית חשובה יותר מהגינה).
ומר חכמים סברי גינה עיקר ופטור הבית שער ממזוזה, כיון שההיכר ציר לכיוון הגינה, ולכן נחשב פתח הבית שער כפתח של הגינה שהיא מקום הפטור ממזוזה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: פירשו באופן הפוך את מחלוקת רבי יוסי וחכמים:
מבית לגינה כשההיכר ציר הוא לכיוון הגינה, דכולי עלמא בין רבי יוסי ובין חכמים לא פליגי דפטור הבית שער ממזוזה.
מאי טעמא? משום שהבית שער פיתחא דגינה הוא שההיכר ציר הרי הוא בצד הגינה.
כי פליגי רבי יוסי וחכמים, מגינה לבית כשההיכר ציר הוא לכיוון הבית.
מר רבי יוסי סבר דהבית שער ביאה דבית הוא, שהלא ההיכר ציר הוא לכיוון הבית.

דרשני המקוצר[עריכה]